כדי להיות טל בן שחר צריך כנראה להיות אדם אופטימי. תראו – תראו מה הוא כותב בספרו החדש "מאושרים ויהי מה", שנושאו טיפוח "תקווה, חוסן ומשמעות בזמנים קשים". הצעד הראשון "להצתה מחדש של אהבת הלמידה", כך הוא כותב, והוא כמובן המומחה, "כרוך באמונה בקיומה של סקרנות מולדת ובלתי מנוצחת. הכרזה פסקנית ש'אני לא אוהבת ללמוד' דומה להצהרה 'אני לא אוהב לאכול'".
"חייב לנזוף בשרים": נתניהו ייכנס לעימות מול שותפיו?
לאחר התקרית הדיפלומטית עם לוב, סמוטריץ' פתח חזית עם ביידן וארה"ב
תלמידי בתי הספר בישראל אוהבים לאכול. אולי אוהבים קצת יותר מדי. משקל המתגייסים לצה"ל, כך פורסם, עלה בעשרה קילוגרמים תוך ארבעה עשורים. את השינוי במשקל הסקרנות כנראה לא מדדו. קשה להניח שעלתה באותה חדות. האם בתי הספר מטפחים אותה?
"כשהייתי בתיכון", כותב בן שחר, שלמד בבית הספר בליך ברמת גן לפני שהמריא לקריירה אקדמית מרשימה ונעשה למומחה בינלאומי למדע האושר, "אולצנו לקרוא את 'החטא ועונשו'. קראתי את הרומן, אבל לא נהניתי ממנו... כיום, חזרתי לדוסטויבסקי בלי מועד מלחיץ, ואני נהנה מן היצירה הרבה יותר".
הנה, גם זו שיטה. ערב פתיחתה של שנת לימודים חדשה, אפשר לקונן על מצבה העגום של מערכת החינוך הישראלית, ואפשר גם להיזכר שזה לא תמיד נורא. חלק ממה שלא ילמדו עכשיו, ילמדו אחר כך.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע נתונים על "תחושות אפליה וצמצום פערים בחברה". "מה צריך לעשות כדי לסגור את הפערים", נשאלו הישראלים. תשובתם (של היהודים), בפער גדול לעומת תשובות אחרות, הייתה: להשקיע בחינוך. 46% מהם נתנו את התשובה הזאת, לעומת 5% בלבד שהציעו להעלות מסים לשכבות החזקות.
ואולי מעניין לראות שמי שמבקש השקעה בחינוך כמתכון לצמצום פערים אלה בעיקר ישראלים חילונים. ושלעומתם החרדים מבקשים בשיעור כפול דווקא "להגדיל קצבאות ותמיכות לשכבות החלשות".
האם השקעה בחינוך תסגור פערים? צריך להתחיל מנתוני יסוד: ההשקעה בחינוך בישראל גבוהה מאוד בהשוואה בינלאומית. גם הפערים גדולים בהשוואה בינלאומית. כלומר, או שהשקעה בחינוך אינה מובילה לצמצום פערים, או שההשקעה בחינוך בישראל היא השקעה שלא מתוכננת היטב, ולכן אינה משיגה את היעדים שהשקעה בחינוך אמורה להשיג. ייתכן שהכסף מושקע במקצועות הלא־נכונים, או בתשתיות הלא־נכונות, או בכוח האדם הלא־נכון.
ייתכן שכל התשובות נכונות. כנראה כל התשובות נכונות. מערכת החינוך הישראלית היא מעשה מרכבה רב־זרועות שהשליטה בו אינה אפשרית. פוליטרוקים מושכים כל אחד למגזר שלו, ארגוני עובדים לא מאפשרים גמישות ניהולית, ועדות מתחלפות מטרטרות את המערכת בשינויים תכופים בסדרי הלימוד כל אימת ששר חדש בא למשרד – כלומר, כל שנתיים במקרה הטוב.
השר המכהן, יואב קיש, הוא לא יותר מאורח לרגע. הוא לא אשם בכלום, הוא גם לא יתקן כלום. הוא דחליל שהוצב בשדה, רק כאילו אחראי, אבל אפילו הציפורים כבר הבינו שאין לו יכולת לזוז.
התוצאה טבעית כמעט מתבקשת: המדינה מחזיקה מערכת חינוך בינונית במקרה הטוב, ומאלצת הורים שמבקשים להבטיח את עתיד ילדיהם להשקיע מכיסם בהשלמות. מכאן באה הרחבה של פערים: משפחה בחמישון הכלכלי התחתון, גם אלה נתוני למ"ס, מוציאה בממוצע בין שליש למחצית לעומת משפחה בחמישון העליון.
זה אומר שילדיהן של משפחות שיש להן יכולת – ושיש להן מודעות ונכונות להשקיע – מקבלים הרבה יותר חינוך. יותר חוגים, יותר שיעורים פרטיים, יותר עזרה בשיעורי בית. סיכוייהם של התלמידים הללו לצלוח את המבחן במתמטיקה 5 יח"ל גבוהים יותר. דוח למ"ס לשנת 2019 הציג את הפער הבא ב"הוצאות עבור חוגים, שיעורים פרטיים ומבחנים". 36 שקל בחודש לתלמיד בחמישון התחתון – 315 שקל בחודש לתלמיד בחמישון העליון. פי עשרה. ושתהיה שנת לימודים, או שנת שביתה, מוצלחת.
שאלת אשמה
מכאן מתחיל הכל. שאלה פשוטה, לכאורה. תמימה, לכאורה. עובדתית, לכאורה. אבל התשובה לה מספרת סיפור חשוב. הנה, כך כתבה סיון רהב־מאיר, בטורה שאני מניח שרבים קוראים, ב"ידיעות אחרונות" של יום שישי: "זו קודם כל בעיה פנימית, רב־ממדית, של החברה הערבית". רהב־מאיר סירבה לחתום על עצומה שתקרא לממשלה להתייחס ביתר כובד ראש לפשע בחברה הערבית.
זו כמובן זכותה, ואפשר להציע הרבה נימוקים מדוע לא נכון שתחתום על עצומה כזאת. אבל למה לנמק בשמה, כאשר החליטה לנמק בעצמה? "כל עוד יש בחלקים מסוימים בחברה הזאת נורמות חברתיות שמאפשרות אלימות… זו תהיה בריחה מאחריות לתקוף את הממסד בלבד".
אני נטפל לרהב־מאיר לא משום שהיא חריג שראוי לביקורת או לשבח, אלא משום שהיא מייצגת עמדה רווחת מאוד. זו, בהכללה, עמדתו של הציבור התומך בממשלת ישראל. כאשר שרה בממשלת ישראל אמרה, על פי הדיווח, שבהקשר לפשיעה בחברה הערבית "צריך לדבר לבייס היהודי", היא התכוונה לבייס שזו עמדתו.
עמדה נכונה או לא נכונה, זה עניין של אידיאולוגיה. אבל זו העמדה: כלל הישראלים, כך יש לפחות לקוות, מזועזעים מהפשיעה והרצחנות של החודשים האחרונים בחברה הערבית. אבל מחציתם סבורים שהערבים אשמים בזה. וכל עוד לא ישנו את מנהגם או תרבותם או קהילתם, אין מה לחתום על עצומות ואין מה לבוא בתביעות לממשלה.
פשיעה היא כמובן עניין מורכב. הגורמים לה רבים ומגוונים. הטענה שבחברה הערבית הייתה נטייה שלא לשתף פעולה עם רשויות החוק היא לא טענה מופרכת. הטענה שלמשטרה קשה להציב נקודות שיטור, וקשה לשלוח שוטרים לתוככי היישובים הערביים - גם היא אינה טענה מופרכת. הטענה שהנהגת הציבור הערבי הזניחה בעיות פנים של האזרחים ששלחו אותה לכנסת, כדי לעסוק בדיפלומטיה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, היא בוודאי נכונה.
מצד שני, אלה אינן הסיבות היחידות לפשיעה במגזר הערבי, ואפילו אם כן, ברגע מסוים זה כבר לא משנה. מעבר לרף מסוים של פשיעה, גם אם כל התקלות הללו יתוקנו, יהיה קשה מאוד ל"חברה הערבית" להתמודד עם פושעיה בלי מעורבות עמוקה, פעילה, אגרסיבית, של השלטון המרכזי.
מעבר לרף, הפושעים נעשים חזקים ומטילים אימה על הציבור. וגם אם הציבור רוצה לשנות "נורמות חברתיות", הוא כבר לא יכול. מי שמרים ראש נגד הפושעים, ראשו נערף. מי שמתייצב כמכשול על דרכם, מסכן את נפשו ואת משפחתו. למעשה, ככל שפשע מתגבר וככל שהפושעים מתחזקים, גובר הלחץ על הציבור להצטרף אליהם. להחניף להם, להיזהר בכבודם, לאפשר להם לעשות כרצונם.
אם הפשע משתולל, קשה לבוא בטענות למי שרוצה שגם בבית שלו יהיה כלי נשק, רובה או אקדח, חוקי או לא חוקי, להגנה עצמית. אם הפשע משתולל, קשה לבוא בטענות למי ששותק בחקירה, למי שמסרב למסור מידע על שכניו, למי שמעדיף לא להיראות בחברת שוטר.
למעשה, ככל שהפשע משתולל הטיעון נעשה מעגלי.
הנה טיעון מעגלי אחד: הערבים אשמים בעליית הפשע כי לא פעלו נגדו; אז הפשע משתולל; אז עכשיו הם עוד יותר לא פועלים נגדו; אז הפשע ישתולל עוד יותר; אז הם יפעלו עוד פחות נגדו. האמריקאים היו קוראים לזה "וישס סייקל", שמתאים הרבה יותר מהביטוי "מעגל קסמים" שיש לנו בעברית.
הנה טיעון מעגלי שני: לציבור הערבי אין אמון במשטרה; משום כך הוא אינו שש לאפשר לה לפעול נמרצות למיגור הפשיעה; משום כך המשטרה נעדרת מהשטח, והפשיעה ממשיכה לעלות; משום כך האמון של הציבור במשטרה יורד עוד יותר; משום כך המשטרה לא מתקבלת בברכה ביישובים ערביים.
הבייס היהודי יכול לחשוב מהיום עד מחר שמקורה של הפשיעה בחברה הערבית הוא בחברה הערבית עצמה, בתרבות, בהתנגדות למדינה, במה שתרצו – בנקודה שישראל נמצאת בה כרגע, מקורה של הפשיעה כבר לא חשוב. חשובה רק השאלה כיצד ניתן להתמודד איתה באורח אפקטיבי. ומי שמתעקשים שהתשובה היא "קודם שישנו את תרבותם אחר כך נעזור", מוותרים על התמודדות אפקטיבית איתה.
למעשה, הם מוכנים להפקיר חמישית מאזרחי ישראל לשלטון של כנופיות פשע. אולי משום שפחות אכפת להם, כי אלה ערבים. אולי משום שהם סבורים שזה עונש ראוי על המחדלים של ההנהגה שלהם (מי שלא רצה משטרה, שלא יבוא בטענות). אולי משום שהם באמת סבורים שהמענה לפשיעה יכול לבוא מבפנים.
כך או כך, ישראל מנהלת עם עצמה שיח חירשים ביחס לבעיה אקוטית שמחייבת טיפול חירום. במקום להתמקד בשאלה איך פותרים, היא מתמקדת בשאלה מי אשם. לקואליציה חשוב מאוד להזכיר שהיא לא אשמה – אשמים הערבים עצמם, או אולי הממשלה הקודמת, שהוקמה בשותפות עם ערבים.
לאופוזיציה חשוב מאוד להדגיש שהממשלה אשמה – השר לביטחון לאומי שעסוק במצלמות יותר מאשר בעשייה, שר האוצר שמחפש להנכיח את האידיאולוגיה שלו בכל העברה של כל תקציב, ראש הממשלה שמתקשה להפיק מהממשלה שלו אפילו פעולה משמעותית אחת של מדיניות קונסטרוקטיבית.
שאלה סגורה ופתוחה
מחקר חברתי מחייב לבחון השערות. בא חוקר או סתם מישהו, מעלה השערה על מה שקורה בחברה, לפעמים הוא אפילו משוכנע, או קרוב לזה, שההשערה שלו נכונה. ואז צריך לבדוק אותה. לדוגמה – ועל זה נדבר היום – ההשערה שהקיטוב בחברה הישראלית מוביל לשינוי גם בהגדרה עצמית של ישראלים על סולם הדתיות. כלומר, שבגלל המשבר החברתי־פוליטי, יש ישראלים שירגישו, שבגלל ההקשר הפוליטי המובהק, לא מתאים להם יותר להזדהות עם קבוצה אחת (נניח, "דתי"), ולכן יעברו לקבוצה אחרת (נניח, "מסורתי קצת דתי").
ואולי יש כאלה שיעשו את הדרך ההפוכה מסיבה דומה (מ"מסורתי" ל"דתי"). כמובן, אם מדובר בהקשר פוליטי, אפשר להניח שלעמדות פוליטיות תהיה השפעה על תזוזות בהגדרה עצמית. כלומר, אולי מי שתומך ב"מרכז־שמאל" יעדיף למקם עצמו כ"חילוני" ולא כ"מסורתי לא כל כך דתי", כי אלה ימים של קיטוב שגורמים לבני אדם לזוז להגדרות חדשות.
אז זו הייתה ההשערה. היא נשמעת הגיונית. והיא באמת הגיונית – אבל כנראה לא נכונה. מה זאת אומרת "כנראה"? בדקנו. מדגם של כ־2,000 משיבים, ניתוח של התוצאות על ידי נוח סלפקוב בפיקוחו של הפרופ' קמיל פוקס, והמסקנה לא נחרצת אבל קרובה לנחרצת: לא – אנחנו לא מזהים כרגע שישראלים שינו את ההגדרה העצמית שלהם על סולם הדתיות בגלל המשבר הפוליטי.
איך בדקנו? כדי להבין את החלק הבא, שהוא העיקרי בניתוח, צריך להבין איך בדקנו. הנה כך: פנינו להרבה מאוד ישראלים שהגדירו עצמם בסולם הדתיות (חרדי, דתי, מסורתי קצת דתי, מסורתי לא כל כך דתי, חילוני) בשאלון של אתר המדד בשנים 2021 ו־2022. שאלנו אותם כיצד הם מגדירים עצמם היום, קרי בשנת 2023. כלומר – אם ירמיהו אמר לנו לפני שנה שהוא "דתי", האם גם עכשיו הוא אומר אותו דבר? ואם ירדנה אמרה לנו לפני שנתיים שהיא "חילונית", האם היא שינתה את הגדרתה העצמית מאז?
הבדיקה הזאת העלתה שאין השפעה פוליטית שאנחנו יכולים לזהות על שינויים בהגדרה עצמית. קודם כל, כי רוב גדול של המשיבים לא שינו הגדרה. ועוד, כי כשבודקים שינויים על פי סולם פוליטי של ימין־שמאל - אפשר לראות שבכל הקבוצות אין פער משמעותי בין תזוזות לכיוון היותר דתי לתזוזות לכיוון היותר לחילוני.
ניקח לדוגמה את בוחרי המרכז־שמאל. 5% מהם זזו להגדרה יותר "דתית" (נאמר, מ"חילוני" ל"מסורתי לא כל כך דתי") ו־5% זזו לכיוון ההפוך, להגדרה יותר "חילונית" (נניח, מ"מסורתי קצת דתי" ל"מסורתי לא כל כך דתי"). באופן כללי התזוזות לא רבות, ואם כבר, יש תזוזה קצת יותר בולטת לכיוון הדתי בקרב מצביעי ימין־מרכז וימין, אבל כאמור, מבחינה סטטיסטית אנחנו לא מייחסים להם חשיבות גדולה.
תאמרו: בקיצור, בדקתם, לא מצאתם, משעמם.
לא נכון! בכלל לא משעמם. כי לצד הממצא הראשון אפשר לזהות גם ממצא שני, שלא קשור להשערה שלנו, אבל מאוד בולט כשמביטים במספרים. ננסח אותו בחדות: המסורתיות הישראלית היא עמדה מאוד לא יציבה. שימו לב לטבלה: מקרב מי שמגדירים עצמם "מסורתיים" (גם "מסורתיים קצת דתיים" וגם "מסורתיים לא כל כך דתיים") רק כמחצית שמרו על ההגדרה המקורית שלהם.
למעשה, אפשר לראות שהמסורתיים היותר דתיים יושבים על הגדר ולא בטוחים אם הם "מסורתיים קצת דתיים" או בעצם "דתיים". שליש מאלה שאמרו "מסורתיים דתיים" בפעם הקודמת אמרו לנו עכשיו "דתיים". ואנחנו לא מניחים שמדובר בתנועה המונית של חזרה בתשובה. זו פשוט הגדרה עצמית לא יציבה. חרדים הם חרדים. חילונים הם חילונים. רק מעט מהם זזים. אבל מסורתיים הם משהו שבין לבין, לפעמים מרגישים כך ולפעמים אחרת.
זה בולט במקרה של ה"מסורתיים הקצת דתיים", וגם במקרה של "המסורתיים הלא כל כך דתיים". גם אלה זזו, ובמקרה שלהם בערך אותו שיעור זזו "ימינה" (לכיוון ה"מסורתי דתי") ו"שמאלה" (לכיוון ה"חילוני").
מה המשמעות של כל זה? זו שאלה מעניינת, וגם חשובה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בערך שליש מהיהודים בישראל הם מסורתיים (בערך שליש "מסורתיים דתיים" ושני שלישים "מסורתיים לא דתיים" – גם בסקר שעליו אנחנו מסתמכים כאן זה בערך היחס של "מסורתיים דתיים" ו"מסורתיים לא דתיים"). בקיצור, קבוצה גדולה.
לנוכח הממצאים, אפשר להציע לאחד את כלל המסורתיים לקטגוריה אחת, כי הם ממילא זזים קובייה ימינה ושמאלה בין סקר לסקר. ודי ברור שיש קבוצה משמעותית מתוכם שזוכרת שהיא "מסורתית", אבל פחות מדייקת בשאלה אם "מסורתית דתית" או "מסורתית לא דתית".
מצד שני, לא בטוח שמומלץ לאחד את שתי קבוצות המסורתיים, כי אנחנו יודעים שיש הבדלים מובהקים בעמדות ובפרקטיקה בין "מסורתיים קצת דתיים" ל"מסורתיים לא כל כך דתיים". לדוגמה, רוב ה"מסורתיים הלא כל כך דתיים" בעד תחבורה ציבורית בשבת, ורוב "המסורתיים הקצת דתיים" נגד תחבורה ציבורית בשבת.
גם ביטול של כלל הקטגוריה ה"מסורתית" לא בהכרח הגיוני, כי יש הבדלים גדולים בין "מסורתיים לא דתיים" לבין "חילונים". לדוגמה, רוב גדול של "חילונים" אומרים שיעדיפו להינשא לא במסגרת הרבנות, ולעומתם חלק ניכר (כמחצית) מה"מסורתיים הלא כל כך דתיים" אומרים שיעדיפו חתונה במסגרת הרבנות (ורוב גדול מאוד מהם ירצו חתונה יהודית, לעומת שיעור ניכר מהחילונים שיעדיפו נישואים אזרחיים).
אז אם לסכם, אנחנו תקועים. מצד אחד יש ערך להגדרה העצמית "מסורתיים" (משני הסוגים), מצד שני אנחנו רואים שזו הגדרה שאינה יציבה. הגדרה שיש לה קשר מובהק למצב רוח, או לתקופה, או למצב בחיים בזמן מסוים. כשמדובר בציבור הגדול והקצת מעורפל של "מסורתיים", עוד נותרו שאלות לחקור.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בספר "מאושרים יותר ויהי מה" של טל בן שחר בהוצאת מטר, בפרסומי "מעריב", במוסף השבת של "ידיעות אחרונות".
[email protected]