שרת החוץ של לוב, נג'לא אלמנקוש, לא תחזור בקרוב למשרתה הנכבדת. הדלפת הפגישה שקיימה עם עמיתה הישראלי אלי כהן חיסלה בערב אחד את הקריירה הדיפלומטית שלה. לוב של היום איננה סובלנית רק למגע עם ישראלים. היא איננה סובלנית בכלל. זו מדינה קרועה לשניים, שמתקשה להשתקם ממכת המוות שהנחיתו עליה זרים לפני 12 שנה. צבאות נאט"ו, בשליחות מועצת הביטחון של האו"ם, הפילו את השליט קדאפי, ודנו את אזרחיה לכאוס מתמשך. החליפו יציבות של דיקטטור בדיקטטורה של חוסר יציבות.
לאחר סערת הפגישה החשאית: המסר הברור של נתניהו לאלי כהן
"כלל לא יצאה מהארץ": דיווחים סותרים בדבר מקום הימצאה של שרת החוץ של לוב
אנחנו בישראל רואים באירוע הזה אנקדוטה. סיפור על פטפטת מיותרת של פקידים או נושאי משרה. אז חוסל ערוץ שיחות חשאי עם ממשלת לוב. לא נורא, נמצא ערוץ אחר. באמת לא נורא. ישראל החזקה יכולה להסתדר גם בלי יחסים חשאיים עם ממשלת לוב.
אצל האחרים זה לרוב קצת יותר מורכב. לפגישה עם אלי כהן לא הגיעה אלמנקוש כדי לאסוף חוויות ולהחליף טלפונים. ספק אם חשבה לעצמה כי חבל שלא ייצאו מכאן כותרות, שהרי הדבר עשוי להוסיף לה נקודות בפריימריז או בציבור. היא הגיעה לשם בתחושה הרת גורל, כשליחה של ארץ שבעה שפיכות דמים שמנסה לקום על רגליה – בהצלחה מועטה בלבד. היא רצתה למצוא במגעים הללו תועלת מהסוג החיוני שלה זקוקה מולדת הנבנית מחדש. למשל, לחזק את הקשר של ממשלתה עם וושינגטון, או להניח יסודות ליחסים עתידיים עם ישראל, כפי שעשו עד כה חמש מדינות ערביות.
מנקוש היא עורכת דין, בת 50, שנולדה בבריטניה אך גדלה בבנגאזי. חלק מהשכלתה רכשה בארה"ב. מאז הפלת המשטר, היא השתלבה בשירות הציבורי יחד עם משכילים פטריוטים כמותה שחלמו לשקם את ארצם. פיטוריה, בעקבות ההפגנות הסוערות אחרי שהתפרסם כי נפגשה עם השר כהן, אינם טרגדיה אישית עבורה. זו טרגדיה לאומית. ככה נראית חברה שמסרבת לצמוח. שבה נהמות ההמון והיעדר ההקשבה מנהלים את מקבלי ההחלטות.
אנחנו הישראלים לפעמים שוכחים כמה טוב לנו ועד כמה יציבות היא ערך יקר. אנחנו כה שוכחים את זה, עד כי איננו נרתעים להשתעשע ביציבות שלנו. ישראלי שיפגוש אזרח של מדינה ערבית, תמיד יזכיר לעצמו, אני מגיע ממדינה דמוקרטית. בכיר ערבי שיפגוש ישראלי, בין שבגלוי ובין שבחשאי, לא יקנא בו על הדמוקרטיה תחילה. הוא יקנא על היציבות.
תזמורת של איש אחד
הארמון הסעודי שוב החליט להשתעשע בכולנו. פלסטינים, ירדנים, ישראלים. אחרי שהצליחו לקנות את שתיקתה של ישראל בעודו מקיים שיחות גרעין עם הבית הלבן, ערבבו הסעודים השבוע את הרשות הפלסטינית.
מקורות סעודיים סיפרו לעיתון האמריקאי "וול סטריט ז'ורנל" על הצעה שהניח יורש העצר, מוחמד בן סלמאן, לפתחו של אבו מאזן. לפי ההצעה, תחדש סעודיה את תמיכתה הכספית בפלסטינים, שהופסקה לפני ארבע שנים. אז הזרים הארמון 174 מיליון דולרים בשנה לרמאללה. ההצעה הונחה לפני ארבעה חודשים, ומאז מנהלים שני הצדדים מגעים ליישומה.
על מה יש לדבר, אם צד אחד מוכן לשלם, והשני מוכן לקבל? המקורות הסעודיים רומזים כי התמיכה הכספית אמורה לסייע לרשות להחזיר לעצמה את היציבות (שוב היציבות הזו), במיוחד בערים שבהן היא התערערה. בתמורה, הם מקווים, תגייס הממלכה את הסכמתו של אבו מאזן להסכם שלום עתידי עם ישראל, אם יבשילו לכך התנאים. משלחת מטעם הרשות תצא בשבוע הבא לריאד כדי לתאם את הסדר התמיכה.
קראתי את הידיעה פעמיים ושלוש כלא מאמין. הסעודים מבקשים לקנות בכסף את שתיקתה של הרשות הפלסטינית להסכם עתידי עם ישראל, ולא רק זאת, אלא גם מפרסמים את הסיפור. כדי שלא נחשוב כי הם שוב מכרו את פלסטין בנזיד עדשים, סיפרו אותם מקורות לעיתון האמריקאי כי הארמון נתן לאבו מאזן הבטחה: הוא לא יפגע במאמץ הפלסטיני לכונן מדינה עצמאית. זהו ניסוח בלתי מחייב, שאפשר לפרשו בשלל צורות, ואין בו כלל כדי להרגיע. אפילו המילה ירושלים, כבירתה של המדינה הזו, לא הוזכרה בפי אותם פקידים סעודים.
לו אני אזרח פלסטיני, או אחד ממנהיגי הרשות, הייתי נחרד מן הפרסום ולא נרגע ממנו. הוא מרמז כי סעודיה מכשירה את הקרקע להסכם עם ישראל על גבה של הסוגיה הפלסטינית. אומנם הסעודים אומרים, בהזדמנויות שונות, כי אין בכוונתם לוותר לממשלת ישראל אלא לחלץ ממנה ויתורים. אבל כך אמרו גם אחרים לפניהם.
סאדאת, למשל, החל את שיחות השלום עם בגין בקול תרועה רמה, והצהיר כי הוא בא לירושלים כדי לפתור את בעיית סיני ואת הבעיה הפלסטינית גם יחד. סופו שהותיר את עזה בידי ישראל, ואיתה את שאר חלקי פלסטין. כך עשתה גם איחוד האמירויות, שהעניקה לישראל שלום ללא נסיגה מאף שעל מאדמת הערבים, ואיתה ידידותיה בחריין ומרוקו.
לפני שלושה שבועות הכריז משרד החוץ הסעודי על מינוי קונסול מטעמו במזרח ירושלים. ההכרזה הייתה חד־צדדית, בלי ליידע את ישראל. שגרירם בירדן, כך נמסר, הוכרז מעתה כשגריר סעודיה ברשות הפלסטינית, והוא יהיה גם קונסול נודד למזרח העיר. השגריר הנכבד, נאיף א־סודיירי, אף הגיש את כתב האמנתו לשליחו של אבו מאזן, שיצא אליו לרבת עמון.
מיותר לציין כי סודיירי לא יגיע בקרוב למזרח ירושלים. ספק אם יבקר ברמאללה בתדירות גבוהה. אבל בינתיים שלחו הסעודים מסר. הם אותתו לפלסטינים כי בכוונתם לחזק את היחסים איתם, כלומר, לא להתרחק חלילה, למרות הפרסומים הרבים אצלנו על התחממות קרובה. עד כמה החיבוק הזה אמיתי אולי ניווכח בקרוב, אם אכן ייפתחו שיחות בין ריאד לירושלים. מיד לאחר אותו מינוי, טרחו הסעודים לפרסם את סכום התמיכה שלהם בפלסטינים לאורך השנים. 5 מיליארד דולר. לאמור, שבו בשקט וסמכו עלינו, בין שהדבר מתאים לכם ובין שלא.
פעם הייתה זו מצרים שהובילה את העולם הערבי. כיום נתונה עמדת ההובלה בידי הארמון הסעודי. בקרוב אולי תעצים הממלכה את כוחה, אם תיכנס למועדון הגרעין. ולחשוב שכל זה תוצאה של שאפתנות ללא גבולות שבה ניחן בן סלמאן, שאתמול מלאו לו רק 38 שנים. סעודיה של היום היא אומנם מונרכיה יציבה, אבל אחרי הכל, זו תזמורת של איש אחד. דמיינו איזה הימור לקח על עצמו הנסיך הצעיר, ומה יקרה אם פתיל חייו יקופד במפתיע, אם ביוזמת מתנגדיו מבית, ואם בידי כוח עליון.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל