הדחקה לא פותרת בעיות: התזכורת הכואבת שקיבלו ממשלות ישראל לדורותיהן

ביום שני, ליד הדוכנים של שוק צפון בשכונת רמת החייל בתל אביב, עמדו שתי נשים מתנועת "אמהות בחזית", והתלבטו בקול אם זה מוסרי לאכול שווארמה לפני 12:00 בצהריים. הן היו בדרך לפגישה במטה של המחנה הממלכתי. פגישה עם בני גנץ. מה יאמר להן? מה אמר להן? המחנה הממלכתי היא מפלגה שמנסה ללכת בין הטיפות, ולא תמיד עולה בידה לא להירטב. שאלת התניית הגיוס היא אחת מאלה שהמפלגה מציגה בהן חזית אחת, גם אם בתוכה יש התלבטות והבנה למה שקורה בחזית האחרת.

"מפעל חיים נהרס": בעלי העסקים בתל אביב המומים מהנזק שנגרם מהמהומות
בקואליציה מגיבים למתווה: "כניעה של הרוב למיעוט קיצוני אינה על הפרק"

בתרגום מעשי: המפלגה מתנגדת לכל התניה של שירות או גיוס לצה"ל. לכל לינקג׳ בין שירות לבין מהלכי הממשלה והרפורמה המשפטית. ומצד שני, יש מראשיה מי שמודים בהרכנת ראש, כפי שהודה השבוע גם היועץ לביטחון הלאומי צחי הנגבי, שייתכן מאוד שבלי עוצמת המחאה, ששיאה בפרישת טייסים, בלי האיום המפורש על כשירותו של צה"ל, ייתכן מאוד שהרפורמה המשפטית הייתה עוברת כלשונה. הם מודים – רק בשיחות סגורות כמובן – שיש יותר משמץ של התפנקות בעמדה שלהם. אחרים עושים את עבודת הבלימה המלוכלכת, השנויה במחלוקת, והם יכולים לצקצק בלשונם ולהישאר נקיים וצודקים.

גם עמדתם בשאלת חוק הגיוס היא עמדה של נקיים וצודקים. גנץ אמר השבוע, בכנס של המכון למדיניות העם היהודי, שממשלה עתידית שלו תכלול גם חרדים וגם ערבים. זה סנטימנט מובן, סנטימנט של חיבוק ולכידות, שתוצאתו ידועה מראש: כדי שממשלה תכלול גם חרדים וגם ערבים היא תיאלץ להתפשר על לא מעט עניינים, ותיאלץ להימנע מטיפול בלא מעט עניינים.

חוק הגיוס שתוכל להציע הוא – במקרה הטוב – חוק הגיוס שגנץ הניח על השולחן. קשה לראות את "אמהות בחזית" מקבלות את החוק הזה, שלמעשה מכשיר את המשך הסדר תורתו אומנותו לכל צעיר חרדי שרוצה בו, ומוכן להתמסר ללימודו.

בשלישי בערב גנץ נשא נאום מדוד, מחושב, שבו קיבל את הצעה הפשרה של הנשיא ודחה את ההצעה לשיחות של בנימין נתניהו. זה היה צעד מתבקש: אם יש הצעת פשרה מוכנה ומוסכמת, אין צורך לשוחח. אם צריך לפתוח מחדש בשיחות, זה אומר שנתניהו נסוג מההצעה שהניחו שליחיו על השולחן.

ממילא לא רק בקואליציה מתחייבת התלבטות בשאלה אם נדרשת כעת פשרה או החמרה. ההתלבטות מתחייבת גם בקרב מתנגדי הממשלה. מצד אחד, המדינה בצלילת סחרור לעבר חבטה קשה בקרקע. מצד שני, המדינה קיבלה קריאת השכמה מטלטלת שעוד לא מוצו כל התועלות שניתן להפיק ממנה.

הרגעה בנוסח הנשיא משמעותה חזרה לשגרה. כלומר, החמצה של הזדמנות להניע שינוי משמעותי. במקרה של גנץ, אולי החמצה של הזדמנות להביא לקריסה של הממשלה ויציאה לבחירות בתוך פרק זמן סביר. במקרה של כמה וכמה ראשי מפלגות, כולל הליכוד, אולי החמצה של הזדמנות להביא לסוף הקריירה הפוליטית של נתניהו.

במקרה של תנועות המחאה, אולי החמצה של הזדמנות לערבב את כל הקלפים מחדש. לכתוב חוזה חברתי חדש. אם כבר הגענו עד כאן, אומרים כמה מהם, חזרה לשגרה היא אופציה מפתה ובטוחה, אבל היא לא האופציה היחידה. חתירה להחרפת העימות גם היא אפשרות, מסוכנת כמובן - אבל כגודל ההימור גודלו האפשרי של ההישג.

דחיינות מדינית
יש קשר נסתר מעין, אבל הדוק, בין מה שקרה בשבת שעברה בקהילת הפליטים האריתריאית, לבין החגיגה התקשורתית לציון 30 שנה להסכמי אוסלו, לבין האלימות המשתוללת בחברה הערבית, לבין הסערה המתקרבת של החוק המעניק פטור מגיוס לחרדים. הקשר הוא דחיינות. הנטייה של ישראל לדחיינות. במקום לפתור בעיות היא מגלגלת אותן הלאה, לשנה הבאה, לממשלה הבאה, למשבר הבא, לעשור הבא.

ישראל מתמודדת היטב עם משברים כמו התפרצות של מגיפה או מלחמה. לעתים אפשר להרגיש בגאווה שהיא אפילו מצטיינת במצבים הללו. אבל במצבי שגרה, כאשר מתפנה זמן לטיפול בבעיות שורש, ארוכות טווח, היא רחוקה מלהצטיין. זה נכון במקרים מעצבנים, כמו תכנון ארוך טווח של נתיבי תחבורה. זה נכון במקרים מסוכנים, כמו טיפול באלימות במגזר הערבי. זה נכון בסוגיות קיומיות, כמו שאלת השליטה ביהודה ושומרון. יש בעיה – כולם מבינים שיש בעיה – אף אחד לא רוצה להתמודד עם הבעיה. קל יותר לדחות.

הרבה דובר בתחילת השבוע על בעיית הפליטים, עד שנדחקה לטובת הכותרת הבאה. זו בעיה מוכרת, ישנה. לזכותו של ראש הממשלה נתניהו ייאמר שניסה להתמודד איתה לפני כמה שנים, בהסכם שהיה מרחיק מישראל אלפים רבים של פליטים, ומשכן בה לטווח ארוך אלפים רבים של פליטים. לגנותו ייאמר, שמיד לאחר שניסה – נבהל ונסוג.

זה מקרה סטנדרטי שמסביר למה הפיתוי לדחות בעיות גדול. טיפול בבעיות מחייב גישה פרגמטית. גישה פרגמטית משמעה שהפתרון כמעט אף פעם לא יהיה פתרון מושלם. יהיה לו מחיר. לדוגמה: חלק מהפליטים יעזבו וחלק יישארו. אלא שבזמן שגרה, הפתרון הפרגמטי נראה לטהרנים כמו פשרה מיותרת. מי שרוצים להשאיר את כל הפליטים, לא יסתפקו בחלקם. מי שרוצים לסלק את כל הפליטים, לא יסתפקו בחלקם. ראש ממשלה, שרוצה לבחור בפתרון פרגמטי, ישלם עליו מחיר פוליטי - וראשי ממשלה לא אוהבים לשלם מחיר פוליטי, אם הם לא מוכרחים לשלם אותו. הם מעדיפים לדחות (ואז להאשים את בג"ץ, או את הממשלה הקודמת).

נתניהו ויתר על פתרון חלקי, לא מושלם, כדי להימנע מהביקורת. בינתיים, עברו כמה שנים. קרו כמה דברים. צריך לומר: חלק לא מבוטל מהפליטים עזבו. כך שגם טענת ההזנחה צריכה הקשר ופרופורציה. בכל מקרה, הבעיה חיכתה להתפרץ בהזדמנות אחרת. חיכתה למשבר, והנה בא: אלא שגם זמן משבר הוא לעתים קרובות מועד גרוע לאימוץ של פתרונות פרגמטיים. הדם חם, העצבים מרוטים, הפוליטיקאים מתלהמים.

עכשיו ראש הממשלה צריך להתמודד עם כל מיני חברים בסיעתו שכבר מחפשים "משאיות" כדי "לגרש את כולם". את מה שלא קיבלו בשגרה, ודאי שלא יקבלו בחירום. כלומר – מצד אחד נוצרה הזדמנות. המדינה מוכנה תודעתית למהלכים משמעותיים בזירה, שעד לפני שלושה ימים הייתה מנומנמת ובשולי החדשות.

מצד שני, הציפיות לפתרון מהיר וחד לבעיה מורכבת – בזירה שישראל מוכרחה להתנהל בה בזהירות גם מסיבות מוסריות וגם מסיבות מדיניות – מרקיעות שחקים. ושוב, ראש הממשלה בדילמה: האם לשלם מחיר, קרי, להתפשר על מהלך שלא יספק את המתלהמים, או להפוך בעצמו לאחד מהמתלהמים.

וכאמור, כל זה מצטרף לשלל אתגרים דומים שישראל דוחה עד משבר. שתי ממשלות שבחרו לקבל החלטות דרמטיות בהקשר ליחסים עם הפלסטינים – אוסלו וההתנתקות – נזכרות היום בציבור כממשלות שבחרו רע. יותר מ־60% מהציבור (היהודי) סבורים היום שההחלטה "להתנתק" מעזה הייתה לא טובה. קרוב ל־70% מהציבור סבורים שההחלטה לחתום על הסכמי אוסלו הייתה לא טובה. בלי קשר לשאלה אם הממשלות הללו צדקו או טעו, התוצאה הפוליטית של ההחלטות הללו הייתה ברורה: אחרי אוסלו באו שנים רבות של שלטון ימין, עם הפסקות קלות. אחרי ההתנתקות באו עוד שנים רבות של שלטון ימין, עם הפסקות קלות.

האם המחיר שהממשלות הללו שילמו הוא על החלטות גרועות – או שאולי המחיר הוא על עצם זה שקיבלו החלטות? יכול להיות שהשיטה הפוליטית הישראלית מיטיבה עם ממשלות שנמנעות מהתמודדות עם אתגרים משמעותיים, כי התמודדות פירושה סיכון, פירושה מחלוקת, פירושה ביקורת. הניסיון לנצח אתגרים יכול לחסל קריירות פוליטיות משגשגות.

לגישה של הימנעות מהתמודדות עם אתגרים יש גם יתרונות. לא בכל דבר מוכרחים לטפל. לפעמים מוטב להניח למציאות להתפתח בדרכה, בלי להניח שלממשלה יש דרך טובה יותר לכוון אותה. ויש גם בעיות שהזנחה עושה להן טוב: עם הזמן הן נעלמות בלי צורך בעימותים או בהקצאת משאבים.

אבל לא מעט אתגרים אינם כאלה. כאשר מזניחים אותם, הם לא רק נשארים, הם גם מתפתחים. שאלת הפליטים מחריפה ככל שיש יותר פליטים (זה כבר אין), וככל שהם משתקעים בישראל לזמן יותר ארוך (זה בהחלט יש). קל יותר להעביר אדם ממקומו אחרי שנה או חמש שנים של שהות, קשה יותר אחרי עשר או 20 שנה.

ובאותו אופן, קל יותר היה להגיע להסדר סביר של גיוס בני הישיבות לפני 40 שנה, כשהיו מעטים מהם, וקשה הרבה יותר להגיע להסדר כזה היום, כשיש רבים מהם – שלא לדבר על מה שיהיה עוד עשר או 20 שנה (בהנחה שהתחזיות הדמוגרפיות נכונות, ושיעור החרדים בישראל ימשיך לעלות בקצב מהיר). ובאותו אופן, קל היה יותר להתמודד עם ארגוני פשיעה בחברה הערבית כאשר רק החלו להרים ראש, ועוד היו להם פחות חיילים, ונצבר אצלם פחות נשק, והיה להם פחות ביטחון עצמי. עכשיו כבר יהיה קשה הרבה יותר. יהיה מסוכן יותר, ויהיה תובעני יותר.

חזרו והביטו בתמונות המטלטלות של הפליטים מאריתריאה. אלה לא תמונות ייחודיות לישראל. מדינות רבות קלטו פליטים, ומתמודדות עם בעיות דומות. מדינות רבות נאבקות עם הקושי ליישב פליטים, לסלק פליטים, למזג פליטים, לשנות את תרבותם של פליטים, להתייחס אליהם בכבוד, כפי שראוי לבני אדם, בלי לאפשר לקהילות להפוך למטרד קבוע של עוני, אלימות ולעומתיות. התמודדות עם קהילת פליטים קטנה היא דבר מורכב, שהתלהמות והיסטריה לא תורמות לה דבר מלבד תחושת חירום שאינה במקומה. התמודדות עם קהילת פליטים היא דבר שיש להידרש לו לפני המשבר, לא בזמן המשבר.

הביטו בתמונות כדי להיזכר שהעיתוי אולי היה מפתיע, אבל באתגר עצמו אין שמץ של הפתעה. הוא איתנו כבר זמן רב. הוא איתנו משום שהחלטנו על מדיניות של דחייה, במקום על מדיניות של התמודדות. הביטו בפליטים המתפרעים וחברו את הנקודות בקווים: באופק של ישראל יש ודאי משברים שקשה לצפות - כמו מגיפת הקורונה או המשבר החברתי בעקבות הרפורמה המשפטית.

אבל חלק ניכר מהמשברים שעוד יבואו הם משברים ידועים מראש. משברים שמקורם באתגרים שממשלות ישראל – לא רק הנוכחית, אבל נדמה שהיא מצטיינת בזה – מעדיפות להדחיק. משילות בנגב, פליטים בתל אביב, חרדים בלשכת הגיוס, פלסטינים תחת כיבוש. בעיות שהדחקה לא תנצח.

ממלכתיות חינוכית
אפשר להתחיל מהסוף: כנראה שאתם לא מרוצים ממערכת החינוך הישראלית. כפי שהסקר של מנחם לזר ב"מעריב" הוכיח בשבוע שעבר, רוב הישראלים לא מרוצים ממנה. אגב, גם רוב האמריקאים לא מרוצים ממערכת החינוך שלהם, כך שמגמה כללית של חוסר שביעות רצון ממוסדות בכלל, ומבתי ספר בפרט, אינה תופעה ייחודית לישראל. הציבור במדינות רבות לא מרוצה מהממשלה שלו, מהמשטרה שלו, מבתי המשפט שלו, מהפרלמנט שלו, מהבירוקרטיה, מבתי החולים, מבתי הספר.

כל מדינה והצרות הייחודיות לה, אבל תחושת החמיצות משותפת, מידבקת. סקר "מעריב" מצא ש־72% מהורי הילדים במערכת מודאגים "כי יועברו לילדיהם תכנים שאינם תואמים את ערכיהם והשקפת עולמם". זו לא שביעות רצון אמיתית מהמערכת, זה תוצר של הרגע המסוים שאנחנו נמצאים בו. אפשר לצפות ששנת הלימודים הקרובה תהיה שנה מתוחה. הורים יישבו על קצה הכיסא ויגיבו בעצבנות לכל רמז של תוכן חינוכי שלא מתאים להשקפות המעודכנות של המחנה שהם שייכים לו.

שלא לדבר על מה שייאמר על המשבר עצמו בכיתות ובאולמות ההתכנסות: האם מורים מדברים "על זה" בכיתות, ומה הם אומרים "על זה" בכיתות, ואיך הם מתמודדים "עם זה" בכיתות. עם פתיחת שנת הלימודים ישראל מרוכזת בעצמה, אובססיבית, נרקיסיסטית, נקמנית וקטנונית. ישראל שוכחת שלבתי הספר יש תפקיד חשוב: ללמד עברית, מתמטיקה, היסטוריה, תנ"ך, אנגלית.

ושאולי זה הזמן להתרכז בעיקר בזה, ולא לנסות להתמודד עם הדבר ההוא, שאין דרך לצאת ממנו בשלום. אולי – אבל קשה לזהות נכונות למהלך כזה. מהלך של ניטרליזציה של המערכת, כך שאפשר יהיה לעשות ממנה אקווריום שמבודד את הרעשים שבחוץ, ולא כלי נוסף להדהוד שלהם.

כמובן, אף אחד לא רוצה להתרכז רק בלימודים. במחנה הקואליציה יש שמזהים הזדמנות לעדכן את סדר היום החינוכי, להעמיק את הזהות היהודית, לנטר ולבלום שיח פרוגרסיבי. במחנה האופוזיציה יש שמזהים הזדמנות הפוכה: לנער את בתי הספר מהתכתיבים של משרד החינוך, לבצע השתלטות עממית ומקומית על סדר היום. הורים מודעים חזקים יותר ממשרד החינוך. במקומות שיש בהם הרמוניה יחסית של עמדות, אפשר יהיה לוודא ששר החינוך יואב קיש נשאר רחוק מהעין, ורחוק מהכיתה.

השבוע שוחחתי עם פרופ׳ יהודה פרל מקליפורניה. הוא אחד ממדעני המחשב החשובים בעולם, זוכה פרס טיורינג, המקביל לפרס נובל בתחום שהוא עוסק בו (שאין בו פרס נובל). פרל גדל בישראל, למד בישראל, וזוכר למוריו ביסודי ובתיכון ובטכניון חסד נעורים. הוא בן לדור ישראלי שזכה למורים שאין כמותם עוד, אמר.

הטרגדיה של היהודים באירופה הבריחה לישראל אלפים רבים של אנשי אקדמיה מיהודי גרמניה, שלא יכלו למצוא משרות אקדמיות באוניברסיטה הקטנה של ימי טרום המדינה, והתפרנסו מהוראה בבתי הספר. הם ידעו, אמר לי, שכבר לא ייכנסו למעבדות. את החלום האקדמי־מדעי שלהם הגשימו באמצעות תלמידיהם. באמצעות פרל. איפה זה ואיפה החינוך הישראלי של היום.

הנה מה שיש לומר על החינוך הישראלי של היום: אלפים רבים של עובדי הוראה מנסים להחזיק אותו בציפורניים, אבל קשה להם מאוד. המערכת תזזיתית. ההורים תובעניים. הילדים לא ממושמעים. הכיתות גדולות. החינוך בישראל אינו מנוהל. מצד אחד, משרד החינוך גדול, חזק, וכאילו שולט. מצד שני, הוא לא שולט בשום דבר.

הוא מסורבל, פזרני, שיגעוני. מצד אחד, בתי הספר אמורים להיות כפופים למשרד החינוך. מצד שני, בתי הספר הטובים הם אלה שיכולים פחות או יותר להתעלם ממנו, ולעסוק בשלהם. זה חינוך שלא נותן מספיק כוח למערכת המרכזית לנהל אותו – ולא נותן מספיק כוח למערכת המקומית לנהל אותו. זה חינוך שלא יודע להציב יעדים ברורים לטווח ארוך ולעמוד בהם.

להורה הישראלי שמאמין במערכת חינוך ממלכתית, אבל מתעקש להכין את ילדיו לחיים, המערכת מציבה דילמה: אם ייצמד לממלכתיות – החינוך כנראה לא יהיה מוצלח. אם החינוך יהיה מוצלח – כנראה שהוא לא יהיה מיושר לאידיאל הממלכתי. כלומר, המערכת מבקשת מההורה לבחור בין טובת ילדיו לבין המעשה האידיאולוגי הנכון.

אם מחפשים אנלוגיה, אולי החינוך שלנו הוא כמו הלינה המשותפת בקיבוצים של פעם – טוב לאידיאל, רע לילדים. מה קרה ללינה המשותפת אנחנו יודעים. גם מערכת החינוך הממלכתית בדרך לשם. הורים שיש להם יכולת, שיש להם מודעות, יבחרו בילדיהם.