אני לא אוהב את התואר "האמא של החיילים", שנקשר בשמה של כרמלה מנשה, עיתונאית מצוינת שלא זקוקה לתארים. כבר שנים רבות היא מעצמה של אישה אחת. הדאגה האמיתית שהיא רוחשת לתנאי שירותם ורווחתם של חיילי צה"ל היא התנהלות אנושית יוצאת דופן שלא מאפיינת כתבים ופרשנים אחרים.
לאחר היעדרות של עשור: כרמלה מנשה חוזרת לעמדת המגישה
כרמלה מנשה הייתה יכולה להיות נציבת קבילות חיילים מצוינת. יש לה את הניסיון הצבאי שנדרש לתפקיד, בצד רגישות וחמלה. אני זוכר שהיו מי שגילו עניין באפשרות הזאת, אבל היא בחרה להמשיך בתפקיד הכתבת והפרשנית לענייני צבא של "קול ישראל", והיא ממשיכה בכך גם היום בתאגיד השידור הציבורי.
עיטור נשיא המדינה לשנת 2023 שהוענק לה לאחרונה הוא לא הכרת התודה הראשונה שלה זכתה. מנשה היא כלת "פרס סוקולוב", היא קיבלה את פרס "בנות הברית" על תרומה לביטחון החברתי, היא כלת פרס "אביר איכות השלטון" ופרס "אומץ". בשנת 2009 היא זכתה בפרס מנכ"ל רשות השידור, ושנה אחר כך הוענק לה פרס א.מ.ת בתחום מדעי החברה - עיתונות.
ביום העצמאות היא נבחרה להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות, ושבע שנים אחר כך היא זכתה באות אבירות מפעל חיים לנשים פורצות דרך של מרכז פרס לשלום. כרמלה הצליחה לנפץ כבר לפני שנים רבות את תקרת הזכוכית. לאחר שהצטרפה לחטיבת החדשות של "קול ישראל", ביצעה תפקידים רבים שהיו עד אז נחלתם של גברים בלבד.
מאזיני הרדיו הוותיקים זוכרים את דיווחיה מ"המטוס הקל", שבהם עדכנה את המאזינים במצב התנועה בכבישים. זה היה לפני יותר מ־30 שנה, לפני המצאת ה"ווייז".
הקידום המשמעותי שלה היה בשנת 1984, כשהתמנתה לכתבת הפלילים והמשטרה של "קול ישראל", והחליפה אותי בתפקיד. יחסי האנוש המצוינים שלה והשאיפה להצליח היו כרטיס הביקור שאפשר לה כניסה חלקה לתפקיד שדרש לא רק זמינות גבוהה, אלא גם נכונות לעבוד במשך כל שעות היממה. כרמלה שימשה במשך ארבע שנים ככתבת המשטרה של הרדיו בתל אביב לפני שמונתה לכתבת לענייני צבא של "קול ישראל".
המינוי לתפקיד כתבת צבאית לא היה מובן מאליו באותן שנים. לתפקיד מונו כתבים גברים בלבד ומנשה הייתה הראשונה שמונתה לכתבת צבאית ברשות השידור. היא הוכיחה שהיא לא זקוקה להנחות, נלוותה לפעילות מבצעית כמו שאר הכתבים הצבאיים, והביאה למאזיני הרדיו את הקולות והרשמים מהשטח כפי שעשו כתבים ותיקים ממנה.
הייחוד בעבודתה ככתבת וכפרשנית צבאית הוא החלטה שקיבלה לסייע בזמנה הפנוי לחיילי צה"ל ולבני משפחותיהם, שנשחקו בגלגלי הבירוקרטיה הצבאית. היא אוזן קשבת לאלה שלא קיבלו את הטיפול הרפואי הנדרש, ולמי שאיימו לשים קץ לחייהם, אם לא תיפסק ההתעמרות בהם. בצה"ל הבינו שמנשה היא השגרירה האותנטית בשטח, ולכן הזדרזו לשתף איתה פעולה.
היא לא נרתעה מעולם מלחצים שהופעלו עליה שלא לשדר סיפורים שהגיעו לידיה, וחשפה בין השאר שצה"ל ניפח בעבר את מספר החיילים הדתיים שמתגייסים לצבא, פרסום שזכה להבלטה בכל אמצעי התקשורת.
אחרי קרוב ל־35 שנים ככתבת והפרשנית הצבאית, קיבלה מנשה תוכנית רדיו חדשה יחד עם לירן כוג'הינוף – "המסייעת". מעתה היא מעניקה בשידור לחיילי צה"ל ובני משפחותיהם את מה שעשתה במשך השנים ברגישות ובצנעה. כוחו של המיקרופון ושל השידור הציבורי יאפשרו לה לפתור בעיות של חיילים, הרבה לפני שנציב קבילות חיילים יפתור אותן. השאלה שנותרה פתוחה היא מתי היא תקבל את פרס ישראל.