השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מבקשים לתרגם את הכוח הפליטי שלהם לשינוי תפיסת הביטחון של ישראל ביהודה ושומרון. יותר אפילו מאשר בסוגיות הרפורמה המשפטית, פערי העמדות הביטחוניות הבלתי ניתנות לגישור ימשיכו לערער לאורך זמן את יציבות הממשלה שמתקשה במציאות הזאת להתוות קו מדיני-ביטחוני ברור מבלי להיקלע מדי שבוע לעימות קולני בתוכה. פעם זה נושא האסירים הביטחוניים של בן גביר, ופעם אחרת מהומת אלוהים בעקבות העברת תשעה רכבים ממוגני ירי שסופקו על יד האמריקנים למנגנוני הביטחון הפלסטיניים.
להגן על העסקים: תושבי הגליל העליון משיבים מלחמה נגד הפרוטקשן | פרסום ראשון
צד אחד של הממשלה מבקש פרגמטיות וצעדים בוני אמון עם הרשות הפלסטינית, כאשר ברקע גם האמריקנים לוחצים, ואילו צד שני בממשלה מבקש להגדיר אותם כארגון טרור ומבקש לפרק אותם מנשקם. במציאות כזו קשה עד בלתי אפשרי לגבש התנהלות מדינית וביטחונית סדורה לאורך זמן.
על מנת לנסות ולפרק את המוקש הפוליטי האחרון, נדרש ראש הממשלה לפרסם סרטון שבו הכחיש את הפרסומים לפיהם מלבד רכבים ממוגנים עברו גם נשקים, מה שהתברר כדיווח שאינו נכון. הפעם, התגובה המהירה של ראש הממשלה, שחתם בעבר על העברות אמל״ח משמעותיות יותר לרשות הפלסטינית, מעידה יותר מהכול על כמה מדובר בסוגיה פוליטית נפיצה.
האגף הפרגמטי בממשלה, בדומה לממשלות הקודמות, רואה ברשות הפלסטינית ברירת מחדל שעדיפה על כל אפשרות אחרת. על פי התפיסה הזו, בשל אינטרסים ישראלים צריך לחזק את הרשות ומנגנני הביטחון הפלסטינים בהסתכלות בעיקר כלפי אויב משותף מרכזי, בדמות חמאס, ובעקבות החשש מפני השתלטות שלו על השטחים שנמצאים תחת הרשות הפלסטינית, כפי שקרה ברצועת עזה. כלומר, תמונת מציאות מפוכחת לפיה אם הרשות הפלסטינית תקרוס, ישראל תהיה שקועה עוד יותר עד צווארה בהסלמה ביטחונית חמורה יותר, ובטיפול ישיר במיליוני אזרחים פלסטינים.
אם תרחיש כזה יתממש מבחינת ישראל המרוויחים הגדולים מכך יהיה חמאס, שמבקש לייצר כאוס בשטח, אבל יותר מסוכן מכך - הרווח הנקי יהיה של איראן וחיזבאללה, בכך שישראל תסיט את מרבית תשומת הלב והמשאבים שלה למתרחש בשטחים, ותהיה נתונה ללחץ בינלאומי בלתי פוסק. בהקשר הזה, אין הבדל בין כל ממשלות ישראל האחרונות שאת רובן הוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו.
ללא אופק מדיני נראה לעין, במצב שבו אפילו האמריקנים מתקשים לראות פתרון מדיני, במסגרת מה שמוכנה ניהול הסכסוך, שבריריות היחסים בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית מתבססת על התיאום הביטחוני. בהקשר הזה, ראש הממשלה ושר הביטחון מקבלים את העמדה המסורתית של מערכת הביטחון, כי לישראל יש אינטרס בחיזוק מעמדה של הרשות הפלסטינית.
גם אם כעת טוענים בדרג המדיני כי האישור להעביר תשעה הרכבים ממוגני ירי שסופקו על ידי האמריקנים הוא מימוש של הסכמות ישנות מתקופת הממשלה הקודמת, במערכת הביטחון מבהירים כי העברת ממוגני הירי הינה אינטרס ביטחוני מובהק של ישראל, לאחר שהפלסטינים בפני האמריקנים כי יגלו יותר נחישות במאבק בארגוני הטרור, שלמעשה מערערים את היציבות הביטחונית בשטח. לכן, בשיחות שמתנהלות באינטימיות מאחורי הקלעים במשולש שבין גורמי ביטחון ישראלים, אמריקנים ופלסטינים, טוענים האחרונים כי הם זקוקים גם לחיזוק היכולות שלהם על מנת לפעול במחנות הפליטים. רכבים ממוגנים, אם כן, הם רק חלק מתוך רשימה ארוכה יותר שהרשות מעוניינת בה. האמריקנים מצדם מוכנים לתת יותר בעוד שישראל מאשרת פחות, אבל בגדול אין באמת חדש תחת השמש. כך, למעשה, פועל המנגנון - אימון, ציוד וחימוש היחידות הפלסטיניות במשך שנים ארוכות, מאז אימון והקמת ״גדודי דייטון״ על ידי האמריקנים.
גם השרים בן גביר וסמוטריץ' יודעים זאת היטב, שכן הציוד הצבאי האיכותי לא מגיע, מן הסתם, מהברחות הגבול בירדן. מה שהשתנה בפעם הזאת הוא למעשה משוואת הלחץ הפוליטי על יציבות הממשלה, גם בסוגיות ביטחונית מצד השותפים מימין. בתחומים אלה המשמעת הקואלציונית כמעט ואינה קיימת. תמלולי דיוני הקבינט המדיני-בטחוני מודלפים בצורה חסרת תקדים, אפילו ביחס לשנים האחרונות שהיו מופקרות גם הן, וזאת לטובת צרכים פוליטיים מזדמנים.
עד למשבר האחרון היה זה השר לביטחון לאומי שהלך ראש בראש מול כמעט כל הממשלה בסוגיית האסירים הביטחוניים. כמו בפעמים קודמות, בן גביר נותר בעיקר עם אוויר וסיבובי יח"צנות בתקשורת, אבל עם עוד סדק נוסף שנוצר בתוך הממשלה שהוביל לכך שהנהגת האסירים מסופקת מכך שהצליחה לייצר מהומה בתוך הממשלה מבלי שנדרש כל צעד מצידם.
לעומת בן גביר, שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' הצליח לתרגם את כוחו הפוליטי בממשלה הנוכחית לשינויים מהותיים בפועל בכל הקשור לסוגיות המנהל האזרחי, הבניה והפיקוח ביהודה ושמרון. גם בעבר היו שרים וחברי ממשלה שאיגפו את ראש הממשלה מימין, אך זה לא השפיע על המדיניות של הממשלה, ובדרך כלל הקו הפרגמטי מיתן גם את מי שהחזיק בדעות אחרות, כמו שר הביטחון לשעבר נפתלי בנט.
סמוטריץ', ייאמר לזכותו, נאמן לדרכו הפוליטיתֿ. את ההסכמים הקואליציוניים הוא בנה בתבונה רבה לדרכו, ובכובע הכפול שלו כשר האוצר וכשר במשרד הביטחון הוא בנה לעצמו משענת פוליטית חזקה מתוך תפיסה שהפעם את הממשלה הוא יכול להזיז ימינה חזק. זאת, בשונה מהתנהלות ממשלות נתניהו מאז ומעולם.
אלא שהאינטרסים הללו, שמבקשים לשים בראש סדר העדיפויות את סוגיות יהודה שומרון והמאבק מול הרשות הפלסטינית, עומדים בניגוד מובהק לאינטרסים מובהקים אחרים של ישראל מול האמריקנים, ברצון לקדם הסכם עם סעודיה, ומבחינה ביטחונית להיות ממוקדים במערכה מול איראן. במציאות של משבר פנימי עמוק בישראל על רקע הרפורמה המשפטית וגל טרור שמסלים, הפערים האדירים בתוך הממשלה מקשים מאוד על תפקודה השוטף גם בתחום המדיני והבטחוני. בהרכב כזה, קשה לראות מצב שהסכם נורמליזציה עם הסעודים אפשרי.