בזמן הזה של השנה, כשאני יושבת עם מחברת הרעיונות שלי (יש דברים שאי אפשר להפוך לדיגיטליים, כמו יומן למשל) ומנסה לשאוב השראה להחלטות לשנה החדשה, אני נזכרת באחד החגים הנפלאים שהיו לי, לפני 20 ומשהו שנים, כשארזנו את עצמנו, המשפחה הגרעינית, עלינו לאוטובוס לצפון והגענו לטבריה למלון דירות כדי להעביר בו את החג במהותו המזוקקת ביותר, לבד אבל הכי ביחד.
עידן הקרח: אלו התובנות שלמדתי בעקבות הביקור של הטכנאי | טליה לוין
פעם הייתי נעלבת כשאמרו שאני נחמדה מדי | טליה לוין
המרפסת של המלון, שעדיין קיים בעיר ששינתה פניה כמעט לחלוטין, השקיפה באלכסון אל הכנרת מעל גבעה. סידרנו עליה שולחן בסיסי עם דברים שקנינו כמה שעות לפני כן בסופר, שהיה עמוס באנשים שחוגגים את החג כהלכתו, ועבורם זו הרוטינה השנתית של עונת החגים. לפרקים הרגשתי כמו תיירת בשוק כריסמס לפני חג המולד. עמדנו בכיכר עם השקיות, מרגישים את החג ובכל זאת מרגישים מחוץ למרוץ, מביטים בו מהצד, נוגעים לא נוגעים. אותה מדינה ואותו תאריך, אבל ממרחק הדברים תמיד נראים אחרת.
חוויית החג המיוחדת ניתקה אותנו מאחת הסוגיות הכי מדוברות בכל טקסט שנכתב אי־פעם על החגים: “לאן הולכים הפעם", וסיפקה לנו רגע בלתי נשכח של ביחד, שלימד אותי שיעור שאם יוצאים מתבניות, לא מתרגשים מלחצים ולא מקשיבים לקולות שבחוץ, מגיעים למקומות נפלאים. זה היה אחד החגים היפים שאני זוכרת בחיי הבוגרים, ומאז אני מזכירה לעצמי תמיד להקפיד להסתכל על הדברים המוכרים מזווית שלא הכרתי, לפעמים כדי ללמוד להעריך אותם, לפעמים כדי להכיר אותם באמת ולפעמים כדי ללמוד ליהנות מהם מחדש.
אז בין כל סיכומי השנה, שירי השנה, החלטות לשנה החדשה וזמן של חשבון נפש, אני אוהבת לשבת קודם כל עם עצמי ולא לסכם קולקטיבית את “המצב" או לאחל לנו “כאומה" משהו גנרי וחסר משמעות, כמו מלכת יופי שמאחלת שלום עולמי שלעולם לא יגיע. אני מניחה שזה מה שאולי מצפים מכל מי שמאחל משהו מעל דפי עיתון, איחול ברמה הקולקטיבית, בטח בימים אלה. לבקש שנסלח, שנאהב, שיהיה שקט ושתהיה שנה טובה לכולם. אבל מה זה בעצם אומר שנה טובה לכולם?
אני מאמינה שהתקופה הזאת היא זמן התכנסות נדיר שאי אפשר להתעלם ממנו, שבו כל אחד צריך להביט פנימה ולחשוב רק על עצמו. מה הוא לוקח מהשנה החולפת, ממה הוא רוצה להיפטר או לשנות ומה הוא מאחל לעצמו וליקרים לו. אם נהיה אינדיבידואליים שמאושרים בחלקם, נהיה אולי גם בדרך לחברה טובה יותר. שלום עולמי, או שלום בכלל, מתחילים קודם כל בשלום בין אדם לעצמו.
אני מנסה ליישם, וזה לא תמיד הולך לי, כי תמיד קורה משהו שמוביל אותי לכאורה בעל כורחי למקום אחר, מסיט לי את המושכות מהידיים ומערער לי את השלום הפנימי. בשנה שעברה ביקשתי מעצמי ללמוד לסלוח ולהשאיר את העבר בעבר. השנה אני מחליטה ללמוד לאחוז במושכות ולהמשיך במסלול שקבעתי לעצמי, גם אם הסוס מחליט פתאום לדהור לכיוון אחר לגמרי בלי שיש לי שליטה עליו.
כולם מדברים על התחלות חדשות, אבל לי דווקא קשה עם פרידות וסופים. להשאיר מאחור את השנה שחלפה, בין שהיא הייתה טובה ובין שפחות. זמן סליחות חילוני שמשחזר את כל הטעויות שעשיתי, את כל ההצלחות ואת כל מה שלמדתי ב־12 החודשים האחרונים. לא תמיד זה קל, אולי זה מסביר את המלנכוליה העונתית הספרותית של הימים האלו, של ראשית הסתיו. משב הרוח הרגעי והשקרן שהיה ממש לרגע ב־1 בספטמבר, בין גל חום אחד לאחר, הגיע כמו תזכורת קוסמית לכך שלא משנה מה קורה מסביב, יש סדר שנותר על כנו. רוטינה של משהו שחזק מאיתנו, שתמיד אפשר יהיה לסמוך עליו שיסתדר. כמו מולד הירח, כמו ירח מלא, כמו זריחה ושקיעה וכמו עונות השנה, שגם אם הן משתבשות קצת, הן עדיין נעות בתנועתיות מעגלית. זה בא זה הולך, וזה חוזר חלילה.
לוח השנה זז, אחרי הקיץ יבוא הסתיו. לאירופים יש שלכת, ולנו יש חגים שמגיעים ומזכירים לנו שאם לא נעצור לרגע את המרוץ האישי, הרדיפה אחרי החומר, המלחמות הקולקטיביות, השנאה, הכעסים על אנשים שלא התנהגו כמו שרצינו שהם יתנהגו, הצער על כל מה שיכול היה להיות ולא קרה, על מה שקרה ולא יכולנו לשנות, אנחנו נפספס את הזמן הכי יקר שלנו בגלגול הזה. תסתכלו מעבר לפינה, אתם רואים? ממש תכף תעבור לכם עוד שנה.