כמו החצבים, גם אזהרות המלחמה אצלנו הן תופעה עונתית המבשרת על הסתיו המתקרב. שלוש התבטאויות שונות ובלתי קשורות זו לזו יצרו בימים האחרונים אווירה של ערב מלחמה, והרבה ישראלים, שאולי עייפו כבר מהמלחמה שבתוכנו, אימצו בחום את האיום החיצוני הישן והטוב. אז את אלה אשמח לאכזב ולהרגיע את השאר: אין סימנים שעומדת להתרגש עלינו מלחמה.
בצל המתיחות והאיומים הפומביים: האם ישראל חיסלה מהנדס סורי שפעל בשירות חיזבאללה
גלנט חשף: "איראן מקימה שדה תעופה למטרות טרור בדרום לבנון"
אומנם יש הרבה אויבים שרוחשים סביבנו ומייחלים לקריסתנו. יש גם הרבה ארגונים עוינים שצופים בחדווה ובעניין בתהליך ההרס העצמי שעובר עלינו. אבל הם מבינים, וגם אנחנו צריכים להבין, שהאיום הקיומי המשמעותי והיחידי שמרחף היום מעל ישראל נמצא בירושלים.
רצף האמירות שנשמע השבוע משר הביטחון, הרמטכ"ל וראש המוסד, הוא שעורר אצל רבים את התחושה שהנה, שוב מתרגשים עלינו ימים נוראים של ממש. כמו שאומר עמיתי גיא זהר, אלה אמירות שדורשות פירוק והרכבה.
הרמטכ"ל הופיע בעצרת לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, ודיבר על כך שהלקח מהמלחמה ההיא הוא לא לזלזל באיומים הניצבים מולנו ולהיות מוכנים תמיד להתממשות התרחיש החמור. כיום התרחיש הביטחוני החמור הוא של מלחמה רב־זירתית, ואליו צה"ל מתכונן. זה לא שיש סימנים לכך שהתרחיש עומד להתגשם עלינו.
איראן, חיזבאללה וחמאס צופים בהתרגשות ובהשתאות בישראל, שמרסקת את עצמה לדעת. הם לפעמים מתקשים להאמין למראה עיניהם: שישראל במו ידיה מתפרקת מיכולותיה הצבאיות, הכלכליות והחברתיות. זה מעורר בהם יצר חזק לדרבן את התהליך ולזרז אותו, אבל חזק ממנו הוא החשש שאם יתערבו – הם עשויים לאחד את הפלגים של האומה הישראלית השסועה ולעצור את תהליך ההרס המבורך, בעיניהם.
לכן הם מתאפקים, לפחות לעת עתה. מנסים להגביר חיכוך, אבל לא בעוצמה כזאת שתוביל לעימות רחב. חיזבאללה, שרואה את הממשלה הזאת עומדת חסרת אונים מול פלישה גסה שלהם לריבונות הישראלית, מעוניין ליצור עוד חיכוך על הגדר, אבל בינתיים נזהר שלא ליזום פעולות שיובילו את ישראל לתגובה רחבה. איראן מדרבנת אותו להעז יותר, אבל איראן עצמה לא מעיזה ליזום שום דבר משטחה.
במקביל, הגיע שר הביטחון לכנס באוניברסיטת רייכמן וחשף כי איראן הקימה מנחת למטוסים לא מאוישים בקרבת הגבול עם ישראל - ואף הציבה בו דגל איראני. המנחת הזה לא אמור להדיר שינה מעיני איש, להפך: הלוואי שכל הנכסים של חיזבאללה היו מטרות גלויות, כאלה שדגל מתנוסס מעליהן. צה"ל יכול להשמיד את המנחת הזה בכל רגע נתון בלי לקום אפילו מהכיסא. תשאלו מדוע מצא לנכון שר הביטחון לחשוף אותו? התשובה פרוזאית: לכנס כזה, שבו מופיעים הרבה דוברים עם בולטות גבוהה, צריך להביא משהו שימשוך תשומת לב.
בחזית הדרום, חמאס, שעד כה שמרה על שקט מוחלט מרצועת עזה, רוצה גם היא קרדיט על ההתפוררות הישראלית והחלה ליזום צעדות ליליות אל גדר הרצועה. עד כה ההיענות של תושבי הרצועה לצעדות האלה מוגבלת, אבל יש בהן פוטנציאל לחיכוך שיוביל להסלמה. כבר השבוע נמנו מספר הרוגים עזתיים כתוצאה מפיצוץ מטען שנשאו, ואם יעלה מספר הנפגעים – זה עשוי למשוך עזתיים רבים יותר להצטרף לפעילות הלילית.
ברקע בחירות פנימיות בחמאס בשנה הבאה, שבהן שוב ינסה המנהיג האקטיבי של חמאס חוץ, סאלח אל־ערורי, לקרוא תיגר על מנהיגותו של יחיא סנוואר - החפץ בשקט וביציבות ברצועה. האיומים הישראליים לפגוע בערורי שִדרגו את מעמדו, ולכן מנסה סנוואר בלילות האחרונים להוכיח שגם הוא תורם את חלקו למאבק בישראל, אבל אין לו שום תשוקה ועניין בעימות נוסף בעזה.
ההצהרה האניגמטית ביותר הייתה של ראש המוסד באותו כנס ברייכמן, שבה גולל את מסכת הסיכולים המרשימה של הארגון, 27(!) , נגד ניסיונות איראניים לפגוע במטרות ישראליות ויהודיות בעולם. דדי ברנע, שאנשיו הגיעו אל המחבלים עצמם וחקרו אותם על אדמת איראן, חשף גם את שולחיהם מקרב מיניסטריון המודיעין האיראני, ארגון המודיעין של משמרות המהפכה ויחידה 840, האחראית להקמת תשתיות טרור מחוץ לאיראן.
די היה בחשיפה של הארגונים והאישים כדי להעביר מסר מרתיע, אבל ברנע המשיך וגם איים להרוג אותם אם יצליחו לממש את מזימותיהם. אני לא יודע אם נשלח בהוראת הממונה עליו לומר את הדברים או שבחר את הנוסח בעצמו, אבל היה מוזר לשמוע את ראש המוסד מדבר בסגנון מזרח תיכוני ובלתי אופייני לו בעליל. בעבר, כשהמוסד היה חושב שראוי לחסל מישהו – הוא פשוט היה עושה את זה בלי לאיים ולהזהיר מראש.
מתחת לדברי הרהב נמשכת השחיקה בכשירות של צה"ל בכלל ובחיל האוויר בפרט. יש מובילי רביעיות שכבר לא טסו שבעה שבועות ויורדים מכשירות. במטה המבצעי של חיל האוויר מורגש מדי לילה החוסר באנשים המנוסים שהפסיקו להתנדב. בימים האלה, שבין חופשת הקיץ לחגים, ימים שכמעט לא מתאמנים בהם, מתקשים בחיל האוויר לתת אומדן מדויק של מצב הכשירות.
אבל מיד לאחר החגים, באמצע אוקטובר, יצטרכו לקבל החלטות על איוש התפקידים של הטייסים שחדלו מלהתנדב, ולהתכונן לגל הבא שיבוא עם כינוס הכנסת והעברת חוקי הפטור לחרדים.
אבל ראש הממשלה ושריו עסוקים באיומים אחרים: בית המשפט מפחיד אותם יותר מכל פצצה איראנית, וכלי רכב ממוגנים לרשות הפלסטינית מצטיירים כאיום קיומי. פעם, כשעוד הייתה כאן סבירות, זה עשוי היה להישמע לא סביר - אבל אחרי הכל אנחנו מדינה שהוקמה בחופזה על ידי אנשים שלא הוסמכו לכך. על כך אנחנו צריכים להיות אסירי תודה להם. 75 השנים הראשונות היו נפלאות, גם אם לא תמיד קלות. שנזכה לשנה הבאה.