גולדה היא פנטזיה ישראלית. פנטזיה של רבים להתעלם מהמציאות. פנטזיה לדפדף בעיות, לעצום עיניים ולא למצוא פתרונות. גולדה היא פנטזיה להכחשה: אין ערבים. אין פנתרים שחורים. אין אנשים שונים, אחרים. מבחינתה, מי ש"לא נחמדים" - לא קיימים. היא נפנפה אותם.
השנה 2023, והתחושה היא שאין ראש ממשלה לשעבר שדמותו נוכחת יותר מאשר גולדה. לא בכדי דווקא עליה נעשה סרט דרמה אמריקאי שמוקרן בימים אלה בקולנוע.
"לא ידעתי איך לאכול אותה": המאבטח האישי של גולדה מאיר חושף הכל | ריאיון מיוחד
השנה מציינים 50 שנה למלחמה. המסמכים שמתפרסמים, הפרוטוקולים שנחשפים, התיעודים שעולים. היא בכל מקום. גם ההשוואה שעושים בינה לבין הממשלה הנוכחית תורמת לאזכורה מחדש. מדהים שהדודה הרפובליקנית המוזרה, בעלת המבטא הזר, שהגיעה ממילווקי ולא הצליחה לקרוא סימני אזהרה בוהקים למלחמה קרבה - דווקא היא פה כדי להישאר.
דמותה השנויה במחלוקת נמצאת בראשם של רבים. בוודאי יותר מדמויותיהם החיוורות של משה שרת, לוי אשכול או יצחק שמיר. אפילו אריאל שרון ושמעון פרס פחות מדוברים ממנה. כהונותיהם של נפתלי בנט ויאיר לפיד עברו כהרף עין. בנימין נתניהו ייזכר כמי ששימש בתפקיד לפרק הזמן הארוך ביותר. דוד בן־גוריון לנצח ייזכר כראשון. אבל גולדה היא טראומה נושמת בחיי האומה. היא מחלה ישראלית ממארת. האדישות. הכחשת המציאות. ההסתמכות על האחר ש"בטח מבין בזה". יש בה מקבץ תכונות ישראליות מפחידות, מבהילות שעדיין חיות וקיימות.
גולדה היא פנטזיה ישראלית על מדינה חזקה, בלתי מנוצחת, שאין צבא בעולם שיכול לה. העיוורון שלה אז הוא התודעה הכוזבת שלנו היום: מי שעוזב את הארץ - שילך לעזאזל. איראן מאיימת? היא בטח מפחדת. ערעור ביחסינו עם ארצות הברית? מי הם שיטיפו לנו מוסר. זלזול ובוז בכל מי שמפקפק בצדקת דרכנו. גם "הכיבוש", עם או בלי מירכאות, טואטא אל מתחת לסדר היום הציבורי. אם יש בעיה - אין בעיה, זה בסיס יצוק לכל הדחקה. אך המציאות מסרבת ליישר קו עם מכחישיה.
השינויים הדמוגרפיים המהירים בתוך ישראל משנים את פני החברה הישראלית, שהולכת ומתחרדת, ואיש לא חושב על ההשלכות. השינויים האקלימיים וההתחממות הגלובלית מצריכים היערכות לטווח ארוך, תכנון, הסתכלות, חשיבה. בתחילת שנות האלפיים היה נציב הדורות הבאים, שאמור היה לשקול כיצד חקיקה תשפיע על העתיד, אבל אפילו את ביטול משרדו הוא לא הצליח לחזות.
אנחנו מתלהבים מהצלחות אד הוק כמו מיזמי הייטק ודניאל פרץ - אך הם כמו סמי מרץ. התלהבות זמנית שמשכיחה כל סכנה קיומית. גולדה לא באמת מתה, היא חיה בינינו. והיום יותר מתמיד. היא דחתה כל הצעה לפשרה או נורמליזציה או שלום או מאמץ לתיווך. הכל נראה בעיניה כמו עבודה בעיניים. היא יצאה נגד שירים ישראליים בשפה האנגלית. "אנחנו הופענו כחיקוי אמריקאי, עם זמר תימני", אמרה אחרי שזכינו באירוויזיון ב־1978.
היא תמיד הייתה חמוצה ומרירה. ממש כמו סורבה לימון ברשת הגלידריות שהיא לא קרויה על שמה. עד היום היא נתפסת כקשישה, פטריוטית ישראלית, עם נעליים מזעזעות ותיק קטן התלוי על זרועה דרך קבע. אישה מנהיגה בעולם של גברים באמצע שנות ה־70 - המיתוג שלה פשוט מושלם.
היו בה כל התסביכים האפשריים. לא מבינה את הכעס והכאב של אחרים; גזענות מוסתרת; היעדר אינטלקטואליות שמוסווה על ידי בדיחה או שנינות או לעג; נטולת ספק או הרהורים; אפילו העישון הכפייתי שלה הוא סמל. בסרט החדש, בבימויו של גיא נתיב, הסיגריה היא דמות מרכזית. נדמה לפעמים שהסיגריה מעשנת אותה. היא אפופה עשן של סיגריות ומלחמה. מי היה יכול לראות משהו מבעד לכל הסבך הזה. איך הייתה יכולה להתרכז עם כל טרטורי הטלפון הרועמים בכל פינה, בכל חדר, בכל רגע, בכל יום של המלחמה. היא הייתה מנותקת. מנהלת מדינה כשהיא מסתירה מחלה ובטוחה עד הסוף בצדקתה.
אבל לפחות היא הרגישה אשמה, ולכן הלכה ונמוגה. בניגוד לאנשי ציבור היום, היא לקחה אחריות. המציאות הייתה חזקה ממנה וכרסמה בה. באופן מפתיע היא הייתה גם די ליברלית, דאגה לחוקי עבודה מתקדמים (חלק מהחוקים שקידמה כשרת העבודה תקפים עד היום), והייתה בה אנושיות. גולדה היא פנטזיה ישראלית גרועה. אם הייתה חיה היום, הייתה הכי רחוקה ממחליפתה במפלגת העבודה. בטח הייתה חברת כנסת בעוצמה יהודית או פאנליסטית ב"הפטריוטים", מציתה סיגריה כשרוצה, יורה משפטים נחרצים לאוויר, מצייצת בטוויטר בעד הרפורמה.