היום הארוך ביותר | רון מיברג

ב־8 באוקטובר 1973 התחולל אחד הקרבות הקשים והכושלים של מלחמת יום כיפור בגדה המזרחית של תעלת סואץ. התוצאה: "ניצחון מצרי". מתקפת הנגד של שריון ישראלי בניסיון לפרוץ את הקו המצרי שנאחז ממזרח לתעלת סואץ - נכשלה. המצרים בלמו את ישראל ואף התקדמו 8־10 ק"מ מתעלת סואץ. הבלבול בפיקוד העליון הישראלי והיעדר תוכנית קרב ופקודות מסודרות לכוחות הלוחמים הובילו לדמורליזציה, להדחתו של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ולפריצתה של "מלחמת גנרלים".

נוהג לשיר | רון מיברג
סכנה אדומה | רון מיברג
 
בספר "דדו" מאת חנוך ברטוב כתוב כך: "פרשת התקפת הנגד של ה־8 באוקטובר מראה אי הבנות ובלבולים, הן בכל הנוגע לתוכנית כפי שנתרגמה הלכה למעשה בפיקוד הדרום - כפי שהובנה באוגדת שרון מכאן ובאוגדת ברן מכאן - והן בשיבושים שחלו במשך היום. אין בכוחי ואין בכוונתי - לפסוק הלכה לא ביחס ליום הזה ולא ביחס לאירועים אחרים...".

סא"ל (מיל') דודו הלוי החל את היום כמ"פ והמשיך כסמג"ד עם 15 נגמ"שים ושלושה טנקים. הוא נפצע באורח קשה מרסיס בצווארו ב־11 באוקטובר, פונה לעורף, טופל וחזר לחזית, הפעם כמג"ד. הגדוד בפיקודו לא סב לאחור, לא נסוג, דבק במשימתו ונאחז בגזרה שלו. זה סיפורו וסיפור הגדוד מ־8 באוקטובר. הוא מבוסס גם על ציטוטים מרשת הקשר הפיקודית.

דודו הלוי: בצהרי יום שני, 8 באוקטובר 73', נחתו הפגזים ברצף בלתי פוסק, התפוצצו ברעם מתגלגל והשאירו ענני פיח שחור סמיך שכיסו את דיונת החול הרחבה. זו הייתה הפגזה רצופה ללא הפוגה וללא רגע של שקט. הפגזים היו מתותחים ארוכי קנה 130 מ"מ, 122 מ"מ ופגזי מרגמות כבדות 160 מ"מ. הרעש של הפגזים יצר סימפוניה של כאוס מחריש אוזניים. עוצמת הארטילריה ופיזורה נועדו לכסות את הדיונה באש, למנוע תפיסת עמדות ולהרחיק כל אלמנט לוחם מראש הגבעה הרחבה.

את כל זה למדתי הרבה אחר כך, כאשר מפקדת האוגדה הצליחה לספק מפות קוד "סודיות" שהיו בשימוש דרגי הלחימה של הצבא המצרי. בינתיים השתמשנו בקטעי מפות ובמפת דרכים אזרחית.  

מהר מאוד הסתבר לי שזו מלחמה אחרת, שונה לחלוטין ממלחמת ששת הימים או ההתשה. לוחמי המעוזים היו בצרות. לא הבנתי מדוע הם נעזבים לגורלם ולא מפונים לאחור ממעוזי התעלה שנועדו לתצפית והתרעה בלבד. הם לא יכלו להחזיק קו עמדות על גדת התעלה מול צבא מצרים שיצא להתקפה לאורך כל החזית. לא היה את מי לשאול ולנסות להבין מה קורה.  

מהדיבורים ברשת הבנתי שגדוד הסיור יורד דרומה על כביש הרוחב ומיועד להיכנס לחניון לילה בדיונות המקיפות את הציר הסלול. הגענו במהירות לשטח המיועד לחניון הלילה ומרגע הכניסה לחניון החלה פעילות אופיינית ללילה: הכנה לקרב של מחר.

מכליות דלק עברו מכלי לכלי למלא מכלים שהתרוקנו כתוצאה מהנסיעה על זחלים מרצועת עזה למערב סיני. בעקבות המכליות הגיעו משאיות התחמושת והעמיסו ארגזי פעולה למא"גים ולמקלעי ה־0.5, תחמושת לנשקים האישיים וארגזי רימונים לכל נגמ"ש.  

חזרנו לשיפולי "הברגה" ובזמן התנועה המהירה לעבר התעוז ששימש את חפ"ק חטיבת ביס"לש, הופיע ברשת הפלוגתית של הפלוגה "בורי" 42 של "כריש", קצין המבצעים האוגדתי גלעד אבירם. הפקודה שלו הייתה ברורה מאוד: לרדת דרך "הברגה" על ציר "חזיזית־ספונטני" שחוצה אותה, עד למפגש ציר "אבנית" וציר "ערוב" 32. משם, בין "ערוב" ל"אבנית", להוביל את התקפת הנגד של האוגדה לכיוון "שחף" ו"חזיון".

חלק מהקטעים בפקודה היו ברורים ומובנים, בייחוד לאור מה ששמעתי בבוקר מאלוף הפיקוד בשיחתו עם מפקד האוגדה. את חלקם לא הבנתי. למה בדיוק קצין אג"ם מתכוון. המפה שבידנו הייתה ישנה מאוד ולא הייתה התאמה בין יעדי ההתקפה למה שהופיע בה.

נפרשנו בשטח המישורי המוביל לעבר התעלה והתחלנו לנוע מערבה. הארטילריה המצרית זיהתה את התנועה שלנו והתחילה לגשש אחרינו באש תותחים.  

מבט מהיר אחורה לוודא שהכוחות הסתדרו, ולא האמנתי למראה עיניי: מאחוריי אין איש ואין כלי אחד שנוסע. האטנו את קצב התנועה ובמקביל ניסיתי להקים קשר עם 42. הרשת הייתה עמוסה עם הודעות מוזרות ואותות קריאה והזדהויות שלא הכרתי. את 42 או את מג"ד הסיור לא הצלחתי להעלות מולי. רשת המבצעים הייתה עסוקה בפינוי נפגעים ובחילוץ. סיוע אווירי שהוקצב לאוגדה, במקום לרדת על המצרים ירד על חטיבה 217 שמצפון לנו.

בצירים שעליהם קיבלנו פקודה להוביל את התקפת הנגד, לא הייתה תנועה ולא אויב. הארטילריה המצרית מצאה את מיקומנו והיינו תחת הפגזה לא כבדה ולא מדויקת. לא נראה לי ששבעה נגמ"שים בלי טנקים היו מסוגלים לפרוץ למעוזי קו בר־לב או לצלוח את התעלה ולהקים ראש גשר בצד המצרי.

40: "האם חטפתם טילים, עבור".
3: "שלילי היינו בתוך ברג' (הפגזה קשה), אבל אני כרגע לא יודע, יכול להיות שמישהו קיבל. עוד לא מדווחים פה, עבור".
1: "חטפנו טילים. אנחנו היינו בערך כק"מ וחצי מעמדות הטנקים. יש טילים רציניים וארטילריה רצינית. הדלקנו עשרות טנקים, עשרות של טנקים. כרגע בפני הקרקע הראשוניים שנותנים איזה שהוא מחסה ומתארגנים, עבור".
 
היה ברור ש־217 לא הדליקה עשרות טנקים משום שלא הייתה התקפה של עשרות טנקים. אם היא הדליקה משהו, היא הדליקה גרוטאות רק"ם ישנות וחדשות שהיו פרושות לרגלי הסוללה הגבוהה שצה"ל בנה על שפת תעלת סואץ. גם התקפת גדוד 113 מחטיבה 217 בפיקודו של יגורי כשלה. חלק גדול מהגדוד הושמד בהסתערות יחידים לעבר גשר הפירדאן שעל הגדה המזרחית של תעלת סואץ. הטנקים של 113 נדלקו.

40: "מה הטווח של הגשרים האלה, עבור".
1: "כ־3000 עד 3500, עבור".
40: "אני רוצה שכולם יחזרו לקו עמדות, עבור".
1: "את 10 אני לא מצליח להשיג עדיין ולא את 11. אני מקווה שרק יש להם בעיות קשר, עבור".
(10 מג"ד 113 יגורי, כבר היה בשבי מצרי, והסמג"ד נותק מאמצעי קשר).

שיחה לא על מי מנוחות בין מפקד האוגדה אברהם (ברן) אדן ומח"ט 217 ניר נקטעה לפתע, כאשר המצרים צעדו בנחת לעבר "הברגה" ולעברנו. לרשת הקשר התפרץ קצין אג"ם אוגדה (42) גלעד אבירם:

42 (קצין אג"ם אוגדה, גלעד אבירם) קורא לטלה (מח"ט 217 ניר): "אני מביא לך כלים שאיתם איבדת קשר".
1 (מח"ט 217) ל־42: "אמור שנית, עבור".
כאן 42: "אני מביא לך כלים שאיתם איבדת קשר, עבור".
כאן 1: "מאיפוא אתה מביא אותם, עבור".
כאן 42: "הם היו צפונה לך והתכוונו להמשיך יותר צפונה. לקחתי אותם והחזרתי אותם חזרה, עבור".
כאן 1: "רות, כמה כלים היו, עבור".
כאן 42: "חמישה, עבור".

אלפי חיילים מצריים יצאו מאחורי הסוללה וצעדו בקבוצות מפוזרות. רובם התקדמו מזרחה לכיוון "הברגה". חלקם התחפרו בשטח שבין "הברגה" וסוללת התעלה. גם אלה שהמשיכו לצעוד מזרחה והתקרבו אלינו, היו מחוץ לטווח מקלעי הנגמ"שים. לא היה דבר לעשות חוץ מלהכיל ולספוג את ההפגזה, לקוות שהעצבים והפחדים יישארו בשליטה ולחכות שאלפי החיילים ייכנסו לטווח של מקלעי המא"ג ומקלעי ה־0.5 שעל סיפוני הנגמ"שים.

הרמתי את מבטי לשטח הגדול שנפרש לפניי, וראיתי נגמ"שים רוסיים 1־BMP וטנקים 55־T יוצאים מאחורי הסוללה כשמנועיהם מעלים עשן ונפרסים מאחורי חיל הרגלים המצרי שהמשיך לצעוד במישור רחב הידיים בין כביש חת"ם וסוללת העפר. זו הייתה התקפה של חטיבה ממוכנת בשילוב אלמנט חי"ר.

קצת לאחר מכן התמלאה הרשת בדיווחים על ההתקפה המצרית:
פחם: "הם יורדים בציר חביבה, הם יורדים בכיוון עלינו עבור".
לא ברור מי: "איזה גודל של... הם עושים התקפה רצינית מאוד, עבור".
פחם מדווח אחורה כנראה ל־40: "...הם יורדים ברוחב עצום גם עליו וגם עלינו, בכמות אדירה, הם נוסעים ישר לכל הרוחב שלנו...(צריך) ציפורים כי אין לנו מספיק כוח...".
1 ל־40: "הם עולים בהמוניהם... עולים בהמוניהם, צריך מיד ציפורים לתת לעניין הזה, אין לנו מספיק כוח עבור".
40 ל־1 ולפחם: "האם אתם יכולים לסגת בציר 'ספונטני'...".
פחם: "זו שאלה איך כל העניין הזה ייפתר, עבור".
42 ל־1: "התקפל אחורנית בכיוון 'ספונטני'... עבור".
42 לפחם: "גם אתה אחורנית בציר 'ספונטני' או דרך השטח, עבור...".
... 42: "תודיע ל־2 (חטיבה 500 שלוחמת מדרום ל"הברגה") להתפנות מהר. יש התקפה 100 טנקים בכל רוחב הגזרה. נתנו הוראה ל־2 ו־1 להתפנות ב'ספונטני' אתם גם כן אחורנית, ....עבור".

הבטתי לאחור לראות שהכוח הלוחם מכונס במדרון האחורי, ולתדהמתי שלושה טנקי מגח (פטון M48 A3) הגיעו פתאום לצומת "ספונטני" מעט דרומית־מזרחית לנו, המדפים נפתחו ושלושה צוותי טנקים יצאו בבהילות מהטנקים ורצו מזרחה, הרחק מקו האש והלחימה כאשר מנועיהם ממשיכים לפעול והם נשארים במקומם. האם היה קשר בין מה שעבר ברשתות המבצעיות ובין הבריחה של מחלקת טנקים מהקרב?

"משנה גנן, כאן 41 (סגן מפקד האוגדה, תא"ל דוביק תמרי). נכנס איתך בשדרת ההסתערות שלך".
"41, כאן משנה גנן, איישר".

דוביק תמרי הצטרף אלינו כלוחם ולא כמפקד ההסתערות. אני מניח שלבו היה גס ב"נסיגה" האוגדתית וכשראה שאנחנו יוצאים להסתערות, מיהר להצטרף. הופעתו ברשת תרמה רבות למוטיבציה ולמורל של המסתערים. הקשר החליף את רשתות הרדיו וברשת "גנן" הגדודית: "אחריי בפריסה רחבה. פתחו רווחים. כבדים באגפים, אויב מלפנים, אש למטרות".

גלשנו לעבר המישור מפסגת "הברגה". ענני האבק שהעלינו במהירות התנועה, נדחפו קדימה על ידי הרוח וכיסו אותנו כמעט כליל. הספקתי לראות נגמ"ש נושא מספר 41 נכנס מאחוריי ולצדי. שאר הנגמ"שים הצטרפו לתנועה לעבר השטח המישורי כשהם פרוסים כראש חץ וכולנו בתוך ענן סמיך של עשן וחול, מייצרים אש מקלעים קבועה ונעים לעבר המצרים הצועדים.

היינו מעורבבים בתוך הכוח הרגלי המצרי כשברשת כריש שמענו את 42 מדבר עם 5 של גנן (מפקד גדוד הסיור):

"אתה דולק פרוס, עולה למעלה על הרכסים, בין הטנקים ושוטף באש מקלעים תופת, עבור".
5 של גנן: "בפעולה. סוף".
42: "הכוח המתקדם שם הוא חי"ר בלבד. מה שאתה צריך לעשות זה לעלות, להיות בין הטנקים ולתת אש תופת, סוף".

כיוונו לדעת גדולים מאיתנו כשירינו בכל המקלעים שעל סיפון הנגמ"ש והשלכתי רימונים לעבר קבוצת חיילים; מספר רב של נקודות אש בוערות באדום לוהט התקדמו לעברנו. לא ידענו מי אלה; לא היה לי מושג ירוק מה הם מביאים או מבשרים, אבל חשדתי שטובות לא ייצא מזה כאשר במכשירי הקשר נשמעה קריאה: "טילים, טילים".

על סיפון הנגמ"ש נכרכו לפתע סרטים לבנים דקים שלא התחברו למתרחש. הסתבר שאלה חוטי הכיוון שאיתם מכוון משגר ה"סאגר" את הטיל למטרתו.

ההתקדמות המהירה של הנגמ"שים והטנקים בתוך ענני אבק ואש, כשכל כלי לוחם מכוסה בענן שכיסה אותו ונע איתו לעבר המצרים, הצילה אותנו ממטחי הטילים שנורו לעברנו. היורים לא הספיקו לתקן את הנתונים שהזינו לטילים כאשר הנגמ"שים עלו עליהם ודרסו את השדרה הראשונה שלהם.

ההסתערות של כמעט 20 כלי הרק"ם תפסה את הלוחמים המצרים בהפתעה. ענני האבק, האש הבלתי פוסקת של מקלעי הנגמ"שים וירי הטנקים באגפים למטרות יותר רחוקות, השיגו את מטרתם. פה ושם הבליחו חיילים בחאקי בהיר; חלקם נופלים וכושלים בין הנגמ"שים, חלקם זועקים אך ללא הועיל. המשכנו בנסיעה מטורפת לתוכם ועליהם.

ראיתי בחטף חוליה של שלושה חיילים. אחד נשא מזוודה ירוקה ושניים עם קלצ'ניקובים מכוונים אליי. נושא המזודה ניסה נואשות לפתוח אותה. "רימונים!", שאגתי בקשר וארגז רימונים נמסר לי. לפני שהספקתי לזרוק רימון, המקלען לידי פגע בשלישייה. הנהג כנראה האט משום שהתכסינו בענן חול שיצרנו ונפל עלינו. פקדתי להמשיך לנוע. ממול ראיתי דמויות מטושטשות פונות לעברנו. חיילים מצריים כיוונו את הקלצ'ניקובים שלהם וירו. "אש לימין!", הספקתי לצעוק בקשר כשמימין הופיע נגמ"ש שעלה עליהם ופיזר אותם לכל עבר.