ב־8 באוקטובר 1973 התחולל אחד הקרבות הקשים והכושלים של מלחמת יום כיפור בגדה המזרחית של תעלת סואץ. התוצאה: "ניצחון מצרי". מתקפת הנגד של שריון ישראלי בניסיון לפרוץ את הקו המצרי שנאחז ממזרח לתעלת סואץ - נכשלה. המצרים בלמו את ישראל ואף התקדמו 8־10 ק"מ מתעלת סואץ. הבלבול בפיקוד העליון הישראלי והיעדר תוכנית קרב ופקודות מסודרות לכוחות הלוחמים הובילו לדמורליזציה, להדחתו של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ולפריצתה של "מלחמת גנרלים".

נוהג לשיר | רון מיברג
סכנה אדומה | רון מיברג
 
בספר "דדו" מאת חנוך ברטוב כתוב כך: "פרשת התקפת הנגד של ה־8 באוקטובר מראה אי הבנות ובלבולים, הן בכל הנוגע לתוכנית כפי שנתרגמה הלכה למעשה בפיקוד הדרום - כפי שהובנה באוגדת שרון מכאן ובאוגדת ברן מכאן - והן בשיבושים שחלו במשך היום. אין בכוחי ואין בכוונתי - לפסוק הלכה לא ביחס ליום הזה ולא ביחס לאירועים אחרים...".

סא"ל (מיל') דודו הלוי החל את היום כמ"פ והמשיך כסמג"ד עם 15 נגמ"שים ושלושה טנקים. הוא נפצע באורח קשה מרסיס בצווארו ב־11 באוקטובר, פונה לעורף, טופל וחזר לחזית, הפעם כמג"ד. הגדוד בפיקודו לא סב לאחור, לא נסוג, דבק במשימתו ונאחז בגזרה שלו. זה סיפורו וסיפור הגדוד מ־8 באוקטובר. הוא מבוסס גם על ציטוטים מרשת הקשר הפיקודית.

דודו הלוי: בצהרי יום שני, 8 באוקטובר 73', נחתו הפגזים ברצף בלתי פוסק, התפוצצו ברעם מתגלגל והשאירו ענני פיח שחור סמיך שכיסו את דיונת החול הרחבה. זו הייתה הפגזה רצופה ללא הפוגה וללא רגע של שקט. הפגזים היו מתותחים ארוכי קנה 130 מ"מ, 122 מ"מ ופגזי מרגמות כבדות 160 מ"מ. הרעש של הפגזים יצר סימפוניה של כאוס מחריש אוזניים. עוצמת הארטילריה ופיזורה נועדו לכסות את הדיונה באש, למנוע תפיסת עמדות ולהרחיק כל אלמנט לוחם מראש הגבעה הרחבה.

את כל זה למדתי הרבה אחר כך, כאשר מפקדת האוגדה הצליחה לספק מפות קוד "סודיות" שהיו בשימוש דרגי הלחימה של הצבא המצרי. בינתיים השתמשנו בקטעי מפות ובמפת דרכים אזרחית.  

דודו הלוי (צילום: אוסף פרטי)
דודו הלוי (צילום: אוסף פרטי)


"הברגה" הייתה המפתח ללב סיני, לטסה, לקבוצת המחנות שם ומשם לרפידים, שבה ישבו מרכזי השליטה, הבקרה והתחזוקה של הצבא בסיני. לא נועדנו להגיע לכאן ולקרב ה־8 באוקטובר של אוגדת הגיס; היינו קבוצת אזרחים קטנה שניסתה נואשות להפוך במהירות ללוחמי שריון וסיור כאשר ציוותנו שבעה נגמ"שים. אימצנו טנק בודד אחד שהצטרף אלינו אחרי שאיבד את יחידתו; ואחר כך עוד שניים על דיונת החול שהייתה ללא שם.

"הברגה" הייתה עמדה קריטית בקרב הבלימה המתמשך והכמעט נואש במשך ימים ארוכים בסופו של סתיו של 73', על השליטה בכביש האספלט השחור שנמתח לאורך הגזרה המרכזית־צפונית של סיני. הציר שעליו לחמנו סומן במפות הקוד כ"חזיזית".

במשך היומיים שבהם התחזינו לחיילי שריון הספקנו להתגייס, לנסוע לימ"חים ברפיח, לפרוץ את מחסני החירום, לגלות שהטנקים שלנו נעלמו, לזווד את מעט הנגמ"שים שנותרו למלחמה, להיות מופתעים שחסרים רכיבים חיוניים לתפקוד קרבי של כלי המלחמה ולצאת ב־7 לאוקטובר השכם בבוקר על שרשראות לכיוון בלוזה.

מעבר לאל־עריש באזור נח"ל ים, התברר לי סופית שמשהו מאוד לא טוב קורה אצלנו. מעל היאחזות הנח"ל חגה רביעיית סקייהוק עמוסה לעייפה בפצצות ומכלי דלק נתיקים בגובה נמוך מאוד, במעגלי המתנה, מחשש איום סוללות הטילים המצריות בגדה המערבית של התעלה. זה לא התאים לתמונת הקרב שאליה הוכשרנו ואשר תוארה בתכנוני מלחמה רבים. זו הייתה עדות מרעישה וחותכת שמשהו בסיסי מאוד השתבש.

בשעות הצהריים, קרוב יותר לתעלת סואץ, נאלצנו לזגזג בין כלים ישראליים שרופים וגופות מכוסות שמיכות באזור רומני, תוצאה של מארב קומנדו מצרי על צירי הגישה. תחושת המועקה הקשה נרשמה על פני לוחמים ומפקדים שהיו אזרחים מן השורה. במפקדת הגזרה בלוזה, שאותה הכרתי היטב מימיי כ"נמר", הן כמפקד המעוז הצפוני ביותר "טמפו" (של אז ו"אורקל" במפת סיירוס 1973) והן כמפקד הסיור היומי מקנטרה ל"טמפו", המועקה החריפה ללחץ כבד בחזה ולתחושת דיכאון.

בבונקר הפיקוד הצפוף בבלוזה ישבו עשרות קצינים בכירים. לחלקם לא היה כל תפקיד בחמ"ל של התעלה. עשן סיגריות כבד מיסך את האור החיוור והרעיל את האוויר. מכשירי הקשר הרבים טרטרו וצעקו אך יצרו מעט קשר.

מהר מאוד הסתבר לי שזו מלחמה אחרת, שונה לחלוטין ממלחמת ששת הימים או ההתשה. לוחמי המעוזים היו בצרות. לא הבנתי מדוע הם נעזבים לגורלם ולא מפונים לאחור ממעוזי התעלה שנועדו לתצפית והתרעה בלבד. הם לא יכלו להחזיק קו עמדות על גדת התעלה מול צבא מצרים שיצא להתקפה לאורך כל החזית. לא היה את מי לשאול ולנסות להבין מה קורה.  

מהדיבורים ברשת הבנתי שגדוד הסיור יורד דרומה על כביש הרוחב ומיועד להיכנס לחניון לילה בדיונות המקיפות את הציר הסלול. הגענו במהירות לשטח המיועד לחניון הלילה ומרגע הכניסה לחניון החלה פעילות אופיינית ללילה: הכנה לקרב של מחר.

מכליות דלק עברו מכלי לכלי למלא מכלים שהתרוקנו כתוצאה מהנסיעה על זחלים מרצועת עזה למערב סיני. בעקבות המכליות הגיעו משאיות התחמושת והעמיסו ארגזי פעולה למא"גים ולמקלעי ה־0.5, תחמושת לנשקים האישיים וארגזי רימונים לכל נגמ"ש.  

דודו הלוי  (צילום: אוסף פרטי)
דודו הלוי (צילום: אוסף פרטי)


לא קיבלנו מספיק מפות קוד. לא קיבלנו פקודה מסודרת מה מיועד למחר ולא מנות קרב. משרידי מנת הקרב שאיתה יצאנו מרפיח, נשארה רק קופסת שימורים קטנה של חלווה שצוות הנגמ"ש השאיר לי על כיסא המפקד. עברתי מכלי לכלי, שוחחתי עם הלוחמים ועדכנתי אותם במה שראיתי, שמעתי או שהיה ידוע לי. זה לא היה הרבה.

בכל נגמ"ש היו שמונה לוחמים: מפקד, נהג, שלושה מפעילי מא"ג, מפעיל ה־0.5, ושני מגישי תחמושת שאחד מהם היה גם חובש. ידעתי שנגמ"ש האלומיניום עלול להפוך למלכודת מוות מאש אויב ושהשריון שלו לא יעצור כדור 0.5 ולא RPG. מספר הלוחמים בכלי עלול להיות כמספר הנפגעים.

שלוש דקות אחרי שפתח בשיחת "פקודות עבור" עם מפקד אוגדה 162, בשעה 04:32, סיים אלוף הפיקוד גונן את מתן פקודת ההתקפה להתחברות למעוזים וחציית התעלה לאחת משלוש האוגדות שתחת פיקודו בסיני. זה נשמע אופטימי מדי, אבל קיוויתי שהוא והמפקדים מעליו יודעים טוב ממני ויש להם מה שנדרש לביצוע שאפתני של חציית התעלה.

שני נגמ"שים טיפסו במעלה הדיונה עד שזווית הטיפוס הייתה חדה מדי והם החלו טובעים בחול. צוות קטן טיפס רגלית לפסגה. הנוף היה מרשים והמפתיע מכל - שקט. אין תנועה, אין הפגזות ואין תזוזות. אין אש ואין עשן. השקט היה מטעה ומשונה. מאחורי סוללת הענק, במקום שהייתה בו פרצה, נראה עשן שחור של מנועי דיזל. הדיווח של קצין אג"ם למפקדת גדוד הסיור היה זהיר: אנחנו לא רואים פעילות מצרית, אבל זה לא מעיד שהיא לא קיימת מחוץ לטווח הראייה שלנו.

מפקדת גדוד הסיור הורתה לי להשאיר תצפית (נגמ"ש אחד) על הדיונה ולחזור עם שאר הכוח דרומה על כביש חת"ם, לאזור "הברגה". התנועות שלנו ב"זרקור" עוררו כנראה את תשומת לבם של הקת"קים (קציני תצפית קדמיים) המצרים שפעלו עמוק בתוך השטחים המוחזקים על ידינו. המטח של הפגזים שהם הכינו לנו היה מדויק מאוד, אבל נבלע בחלקו הגדול בחולות הזהובים של הדיונה. רסיס אחד פגע ברגלו של אחד מלוחמי הפלוגה וסיכן את העורק. הטיפול של החובש היה מיידי ועצר את הדם.

למדתי במהירות כמה לקחים חדשים: לחתור לביצוע המטרה בכל הכוח; להשתחרר מתחושת הדיכאון ומהר; ולדאוג שכולם יחזרו הביתה בשלום. שאין סתירה בין הערכים האלה וצריך לדאוג לביצועם במקביל.

חזרנו לשיפולי "הברגה" ובזמן התנועה המהירה לעבר התעוז ששימש את חפ"ק חטיבת ביס"לש, הופיע ברשת הפלוגתית של הפלוגה "בורי" 42 של "כריש", קצין המבצעים האוגדתי גלעד אבירם. הפקודה שלו הייתה ברורה מאוד: לרדת דרך "הברגה" על ציר "חזיזית־ספונטני" שחוצה אותה, עד למפגש ציר "אבנית" וציר "ערוב" 32. משם, בין "ערוב" ל"אבנית", להוביל את התקפת הנגד של האוגדה לכיוון "שחף" ו"חזיון".

חלק מהקטעים בפקודה היו ברורים ומובנים, בייחוד לאור מה ששמעתי בבוקר מאלוף הפיקוד בשיחתו עם מפקד האוגדה. את חלקם לא הבנתי. למה בדיוק קצין אג"ם מתכוון. המפה שבידנו הייתה ישנה מאוד ולא הייתה התאמה בין יעדי ההתקפה למה שהופיע בה.

נפרשנו בשטח המישורי המוביל לעבר התעלה והתחלנו לנוע מערבה. הארטילריה המצרית זיהתה את התנועה שלנו והתחילה לגשש אחרינו באש תותחים.  

מבט מהיר אחורה לוודא שהכוחות הסתדרו, ולא האמנתי למראה עיניי: מאחוריי אין איש ואין כלי אחד שנוסע. האטנו את קצב התנועה ובמקביל ניסיתי להקים קשר עם 42. הרשת הייתה עמוסה עם הודעות מוזרות ואותות קריאה והזדהויות שלא הכרתי. את 42 או את מג"ד הסיור לא הצלחתי להעלות מולי. רשת המבצעים הייתה עסוקה בפינוי נפגעים ובחילוץ. סיוע אווירי שהוקצב לאוגדה, במקום לרדת על המצרים ירד על חטיבה 217 שמצפון לנו.

בצירים שעליהם קיבלנו פקודה להוביל את התקפת הנגד, לא הייתה תנועה ולא אויב. הארטילריה המצרית מצאה את מיקומנו והיינו תחת הפגזה לא כבדה ולא מדויקת. לא נראה לי ששבעה נגמ"שים בלי טנקים היו מסוגלים לפרוץ למעוזי קו בר־לב או לצלוח את התעלה ולהקים ראש גשר בצד המצרי.

דודו הלוי (צילום: אוסף פרטי)
דודו הלוי (צילום: אוסף פרטי)


הגענו ל"הברגה" מיד אחרי ניסיון הנפל הראשון - התקפה מפוזרת ללא ריכוז כוח ומאמץ, ללא פיקוד וללא תיאום - שלימים תיקרא "התקפת הנגד האוגדתית" ושהייתה בקושי התקפת נגד גדודית: התקפה אחת בבוקר של ה־8 לחודש, עם גדוד טנקים מוקטן ושתיים־שלוש פלוגות טנקים מוקטנות. יותר מאוחר, כמעט לקראת הצהריים, גדוד טנקים מוקטן שני (גדוד 113 בפיקוד אסף יגורי). שתי ההתקפות האלה הגיעו כמעט עד הסוללה בצד המזרחי של התעלה. שתיהן כוונו לעבר גשר הפירדאן ושתיהן נבלמו על ידי הכוחות המצריים בשטח במחיר כבד לכוחותינו.
בעקבות כישלון התקפות הנגד האוגדתיות, החליט הפיקוד המצרי לנסות את מזלו על פי מיטב הדוקטרינה הסובייטית, לצאת בחיפוי מערך טילים נגד מטוסים ואש ארטילרית מדויקת, מאזור התעלה וגשרי הצליחה ולהתייצב על ציר האורך. הם קיוו להכריח את השריון הישראלי לסגת לאחור ולאפשר להם השתלטות על הגזרה הצפון־מרכזית של סיני. כל זאת תחת מטריית טילים נגד מטוסים שמנעה מחיל האויר הישראלי להשתתף באורח יעיל בקרב על מבואות התעלה.

ההתקפה נפתחה בסביבות 12:30־12:50 בהרעשה קלה שטיווחה את דיוק נפילת הפגזים. ההפגזה הלכה וגברה ככל שחטיבת החי"ר המצרית התקרבה לשיפולי "הברגה". בשעות אחר הצהריים זו הייתה כבר הפגזה כבדה מאוד. היה ברור שבעקבות ההרעשה יאחז חיל הרגלים המצרי ב"הברגה" ובעקבותיו יגיע השריון המצרי.

קיבלנו פקודה להחזיק בדיונה ובתעוז שהיה ממוקם במרכזה. לא היה כל הגיון להחזיק את כל כלי המלחמה שאיתי בראש הדיונה תחת הפגזה בלתי פוסקת. מרבית נגמ"שי הלחימה של הפלוגה, מפקדת הגדוד שהצטרפה ושני הטנקים שאיבדו את יחידות האם שלהם ואומצו על ידי גדוד הסיור, הוסגו למדרון אחורי, שם היו מוגנים יחסית משטיח האש שכיסה את "הברגה".

גם את נגמ"ש הפיקוד שלי החזקתי מאחורי ראש הדיונה, בשליש המדרון האחורי. שומר את יכולת התצפית על המישור שהשתרע בין הדיונה לסוללת הענק שמאחוריה התעלה ועליה גשרי הצליחה המצריים.

זה היה מורט עצבים ומפחיד מאוד לעמוד במרכז ההרעשה המצרית ולשמוע את הצרחות והיבבות של הפגזים המגיעים ואת הרעם המהדהד עם פיצוצם. להתכסות בענן עשן שסימן את מקום הנפילה ולקבל גשם של חול שעף מבור הפיצוץ כשהנגמ"ש מתנדנד כאילו הוא על גלים. שמענו את נקישות הרסיסים של הפגזים על דופנות הנגמ"ש שאישרו את קרבת הפיצוץ. עמדנו דקות במקום אחד ואז זזנו מעט שמאלה או מעט ימינה, בניסיון נואש להימנע מפגיעה ישירה על ידי שינוי מקום ומבלי לאבד את נקודת התצפית מערבה.

אחד הפגזים התפוצץ ממש ליד הנגמ"ש ורסיס פגע בזרועי. הכוויה שיצרה המתכת הרותחת חסמה את הפצע וכמות הדם שזרמה מהחתך הפתוח הייתה מעטה.

בשעה 14:42 מפקד האוגדה (שמספרו ברשת "כריש" 40) ניסה לדלות מידע ממח"ט 460 (חטיבת בית ספר לשריון שמספרו ברשת "כריש" 3 או "פחם"):

40: "האם חטפתם טילים, עבור".
3: "שלילי היינו בתוך ברג' (הפגזה קשה), אבל אני כרגע לא יודע, יכול להיות שמישהו קיבל. עוד לא מדווחים פה, עבור".
1: "חטפנו טילים. אנחנו היינו בערך כק"מ וחצי מעמדות הטנקים. יש טילים רציניים וארטילריה רצינית. הדלקנו עשרות טנקים, עשרות של טנקים. כרגע בפני הקרקע הראשוניים שנותנים איזה שהוא מחסה ומתארגנים, עבור".
 
היה ברור ש־217 לא הדליקה עשרות טנקים משום שלא הייתה התקפה של עשרות טנקים. אם היא הדליקה משהו, היא הדליקה גרוטאות רק"ם ישנות וחדשות שהיו פרושות לרגלי הסוללה הגבוהה שצה"ל בנה על שפת תעלת סואץ. גם התקפת גדוד 113 מחטיבה 217 בפיקודו של יגורי כשלה. חלק גדול מהגדוד הושמד בהסתערות יחידים לעבר גשר הפירדאן שעל הגדה המזרחית של תעלת סואץ. הטנקים של 113 נדלקו.

40: "מה הטווח של הגשרים האלה, עבור".
1: "כ־3000 עד 3500, עבור".
40: "אני רוצה שכולם יחזרו לקו עמדות, עבור".
1: "את 10 אני לא מצליח להשיג עדיין ולא את 11. אני מקווה שרק יש להם בעיות קשר, עבור".
(10 מג"ד 113 יגורי, כבר היה בשבי מצרי, והסמג"ד נותק מאמצעי קשר).

שיחה לא על מי מנוחות בין מפקד האוגדה אברהם (ברן) אדן ומח"ט 217 ניר נקטעה לפתע, כאשר המצרים צעדו בנחת לעבר "הברגה" ולעברנו. לרשת הקשר התפרץ קצין אג"ם אוגדה (42) גלעד אבירם:

42 (קצין אג"ם אוגדה, גלעד אבירם) קורא לטלה (מח"ט 217 ניר): "אני מביא לך כלים שאיתם איבדת קשר".
1 (מח"ט 217) ל־42: "אמור שנית, עבור".
כאן 42: "אני מביא לך כלים שאיתם איבדת קשר, עבור".
כאן 1: "מאיפוא אתה מביא אותם, עבור".
כאן 42: "הם היו צפונה לך והתכוונו להמשיך יותר צפונה. לקחתי אותם והחזרתי אותם חזרה, עבור".
כאן 1: "רות, כמה כלים היו, עבור".
כאן 42: "חמישה, עבור".

אלפי חיילים מצריים יצאו מאחורי הסוללה וצעדו בקבוצות מפוזרות. רובם התקדמו מזרחה לכיוון "הברגה". חלקם התחפרו בשטח שבין "הברגה" וסוללת התעלה. גם אלה שהמשיכו לצעוד מזרחה והתקרבו אלינו, היו מחוץ לטווח מקלעי הנגמ"שים. לא היה דבר לעשות חוץ מלהכיל ולספוג את ההפגזה, לקוות שהעצבים והפחדים יישארו בשליטה ולחכות שאלפי החיילים ייכנסו לטווח של מקלעי המא"ג ומקלעי ה־0.5 שעל סיפוני הנגמ"שים.

הרמתי את מבטי לשטח הגדול שנפרש לפניי, וראיתי נגמ"שים רוסיים 1־BMP וטנקים 55־T יוצאים מאחורי הסוללה כשמנועיהם מעלים עשן ונפרסים מאחורי חיל הרגלים המצרי שהמשיך לצעוד במישור רחב הידיים בין כביש חת"ם וסוללת העפר. זו הייתה התקפה של חטיבה ממוכנת בשילוב אלמנט חי"ר.

קצת לאחר מכן התמלאה הרשת בדיווחים על ההתקפה המצרית:
פחם: "הם יורדים בציר חביבה, הם יורדים בכיוון עלינו עבור".
לא ברור מי: "איזה גודל של... הם עושים התקפה רצינית מאוד, עבור".
פחם מדווח אחורה כנראה ל־40: "...הם יורדים ברוחב עצום גם עליו וגם עלינו, בכמות אדירה, הם נוסעים ישר לכל הרוחב שלנו...(צריך) ציפורים כי אין לנו מספיק כוח...".
1 ל־40: "הם עולים בהמוניהם... עולים בהמוניהם, צריך מיד ציפורים לתת לעניין הזה, אין לנו מספיק כוח עבור".
40 ל־1 ולפחם: "האם אתם יכולים לסגת בציר 'ספונטני'...".
פחם: "זו שאלה איך כל העניין הזה ייפתר, עבור".
42 ל־1: "התקפל אחורנית בכיוון 'ספונטני'... עבור".
42 לפחם: "גם אתה אחורנית בציר 'ספונטני' או דרך השטח, עבור...".
... 42: "תודיע ל־2 (חטיבה 500 שלוחמת מדרום ל"הברגה") להתפנות מהר. יש התקפה 100 טנקים בכל רוחב הגזרה. נתנו הוראה ל־2 ו־1 להתפנות ב'ספונטני' אתם גם כן אחורנית, ....עבור".

הבטתי לאחור לראות שהכוח הלוחם מכונס במדרון האחורי, ולתדהמתי שלושה טנקי מגח (פטון M48 A3) הגיעו פתאום לצומת "ספונטני" מעט דרומית־מזרחית לנו, המדפים נפתחו ושלושה צוותי טנקים יצאו בבהילות מהטנקים ורצו מזרחה, הרחק מקו האש והלחימה כאשר מנועיהם ממשיכים לפעול והם נשארים במקומם. האם היה קשר בין מה שעבר ברשתות המבצעיות ובין הבריחה של מחלקת טנקים מהקרב?

דודו הלוי (צילום: אוסף פרטי)
דודו הלוי (צילום: אוסף פרטי)


כל מי ששמע את רשת "כריש" בדקות הקריטיות האלו הבין מה קורה או יקרה בשטח. אין שריונאי שלא מבין את משמעותה של התעבורה הזאת: מח"ט 217 וגם מח"ט 460 איבדו שליטה לפחות על חלק מהכוחות שלהם, והאוגדה החליטה לסגת לעבר כביש הרוחב.

בגדוד הסיור האוגדתי הייתה לנו בעיה: המג"ד - גנן ברשת - מנשה ענבר נפצע והתפנה לאחור לתאג"ד הפרוס מאחורי כביש חת"ם. מרק ימס, הסמג"ד, קיבל פיקוד והודיע לי בתוך מהומת הקשר, שבמקביל להיותי מ"פ ב' אני גם סמג"ד. אני לא זוכר מה חשבתי באותם רגעים, אבל היו דברים הרבה יותר דחופים, תוצאה ישירה של הדיווחים על אובדן שליטה ומנהיגות ותוצאה של פחדים שחלק מכוחותינו לא הצליחו להתגבר עליהם.

מפקד האוגדה הורה לחטיבות שלו, 217 מצפון ל"הברגה", 460 עם כוחות מוקטנים על המדרונות האחוריים של "הברגה" ו־500 שלחמה כחמישה קילומטר מדרום ל"הברגה" על ״חלוץ״ ו״חמוטל״ - לסגת.

כך התחילה נסיגה בהולה של פאר אוגדות השריון בצה"ל, אוגדת 162. החטיבות קיבלו הוראת נסיגה לעבר ציר הרוחב שיורד לטסה. הקולות בקשר והמראות שנראו מאחורינו היו של "התכה", אוגדה לוחמת שמתרסקת לתוך עצמה מכוח הפניקה וההיסטריה שעברה בקשר ושיבשה כל היגיון מבצעי או קרבי. ההתקפה המצרית נראתה מסודרת ובכוח רב. ראיתי כ־30 טנקים (לא 100 טנקים כפי שדיווח מח"ט 217) יוצאים מאחורי הסוללה ונפרסים בעמדות, ועוד כ־30 נגמ"שים שהצטרפו לטנקים; כל אלה בנוסף לחטיבת החי"ר שצעדה לעברנו.

מח"ט 217 התלונן ל־40 שכוחותינו לא מפסיקים לנוע אחורה: "...מה שקורה כאן, החבר'ה שלנו יותר מדי מתקפלים אחורה ומספיק שאחד עושה את זה, אז עושים את זה עוד, עבור".

כל הנגמ"שים של גדוד הסיור האזינו לרשת האוגדתית וההשפעה של המסרים האלה יכולה הייתה להוביל להתפוררות כללית, ל־MELTDOWN שלנו ככוח לוחם.

המצרים מתחת ל"הברגה" המשיכו להתקדם בביטחון כשהם נכנסים לטווח הירי של מקלעי הנגמ"שים. היה ברור לי שלמרות הפחדים - במבט לאחור ממרחק שנים רבות אני חושב שפשוט לא היה לי פנאי לפחד - לא נצטרף לנסיגה. עיקר האפקטיביות של הברברת ברשת האוגדתית ומפקדיה הבכירים, שהם הצליחו בכישלונם הנורא בשעה קריטית וקשה להרגיז ולהוציא אותנו מהכלים.

הייתה לי הרגשה שמשהו חייב להיאמר; משהו שלוחמי הסיור, כולם אנשי מילואים, היו חייבים לשמוע. משהו בנוסח: "מסביב מבוקה ובריחה. לנו אין לאן לברוח. מאחורינו הבתים, המשפחות והילדים, ומלפנינו האויב. אחריי!".

50 שנה אחרי המלחמה אינני יודע האם הדברים נאמרו ברשת הגדודית או שרק ניתנה פקודה: "על הכוח המצרי העולה על הדיונה להתפרס ולהסתער אחריי".
קול חדש נשמע ברשת הגדודית:

"משנה גנן, כאן 41 (סגן מפקד האוגדה, תא"ל דוביק תמרי). נכנס איתך בשדרת ההסתערות שלך".
"41, כאן משנה גנן, איישר".

דוביק תמרי הצטרף אלינו כלוחם ולא כמפקד ההסתערות. אני מניח שלבו היה גס ב"נסיגה" האוגדתית וכשראה שאנחנו יוצאים להסתערות, מיהר להצטרף. הופעתו ברשת תרמה רבות למוטיבציה ולמורל של המסתערים. הקשר החליף את רשתות הרדיו וברשת "גנן" הגדודית: "אחריי בפריסה רחבה. פתחו רווחים. כבדים באגפים, אויב מלפנים, אש למטרות".

גלשנו לעבר המישור מפסגת "הברגה". ענני האבק שהעלינו במהירות התנועה, נדחפו קדימה על ידי הרוח וכיסו אותנו כמעט כליל. הספקתי לראות נגמ"ש נושא מספר 41 נכנס מאחוריי ולצדי. שאר הנגמ"שים הצטרפו לתנועה לעבר השטח המישורי כשהם פרוסים כראש חץ וכולנו בתוך ענן סמיך של עשן וחול, מייצרים אש מקלעים קבועה ונעים לעבר המצרים הצועדים.

היינו מעורבבים בתוך הכוח הרגלי המצרי כשברשת כריש שמענו את 42 מדבר עם 5 של גנן (מפקד גדוד הסיור):

"אתה דולק פרוס, עולה למעלה על הרכסים, בין הטנקים ושוטף באש מקלעים תופת, עבור".
5 של גנן: "בפעולה. סוף".
42: "הכוח המתקדם שם הוא חי"ר בלבד. מה שאתה צריך לעשות זה לעלות, להיות בין הטנקים ולתת אש תופת, סוף".

כיוונו לדעת גדולים מאיתנו כשירינו בכל המקלעים שעל סיפון הנגמ"ש והשלכתי רימונים לעבר קבוצת חיילים; מספר רב של נקודות אש בוערות באדום לוהט התקדמו לעברנו. לא ידענו מי אלה; לא היה לי מושג ירוק מה הם מביאים או מבשרים, אבל חשדתי שטובות לא ייצא מזה כאשר במכשירי הקשר נשמעה קריאה: "טילים, טילים".

על סיפון הנגמ"ש נכרכו לפתע סרטים לבנים דקים שלא התחברו למתרחש. הסתבר שאלה חוטי הכיוון שאיתם מכוון משגר ה"סאגר" את הטיל למטרתו.

ההתקדמות המהירה של הנגמ"שים והטנקים בתוך ענני אבק ואש, כשכל כלי לוחם מכוסה בענן שכיסה אותו ונע איתו לעבר המצרים, הצילה אותנו ממטחי הטילים שנורו לעברנו. היורים לא הספיקו לתקן את הנתונים שהזינו לטילים כאשר הנגמ"שים עלו עליהם ודרסו את השדרה הראשונה שלהם.

ההסתערות של כמעט 20 כלי הרק"ם תפסה את הלוחמים המצרים בהפתעה. ענני האבק, האש הבלתי פוסקת של מקלעי הנגמ"שים וירי הטנקים באגפים למטרות יותר רחוקות, השיגו את מטרתם. פה ושם הבליחו חיילים בחאקי בהיר; חלקם נופלים וכושלים בין הנגמ"שים, חלקם זועקים אך ללא הועיל. המשכנו בנסיעה מטורפת לתוכם ועליהם.

ראיתי בחטף חוליה של שלושה חיילים. אחד נשא מזוודה ירוקה ושניים עם קלצ'ניקובים מכוונים אליי. נושא המזודה ניסה נואשות לפתוח אותה. "רימונים!", שאגתי בקשר וארגז רימונים נמסר לי. לפני שהספקתי לזרוק רימון, המקלען לידי פגע בשלישייה. הנהג כנראה האט משום שהתכסינו בענן חול שיצרנו ונפל עלינו. פקדתי להמשיך לנוע. ממול ראיתי דמויות מטושטשות פונות לעברנו. חיילים מצריים כיוונו את הקלצ'ניקובים שלהם וירו. "אש לימין!", הספקתי לצעוק בקשר כשמימין הופיע נגמ"ש שעלה עליהם ופיזר אותם לכל עבר.

דודו הלוי (צילום: אוסף פרטי)
דודו הלוי (צילום: אוסף פרטי)


במהירות נשלפו נצרות ורימונים רבים נזרקו לעבר קבוצה אחרת משמאל שעמדה בצד וקפאה. לפתע הגיח מצד שמאל אחד הנגמ"שים כשארבעת מקלעיו יורקים אש ופוגעים במקבץ גדול של חיילים מצריים שעמדו בדרכנו. הנגמ"ש האיץ שוב והיה ברור שאנחנו ממשיכים בהסתערות כשנגמ"ש אחד מכסה על השני באש והטנקים מאחור ובאגפים.

אחד הטנקים פגע בנגמ"ש עמוס אנטנות קשר שנסע במרחק של מאות מטרים מאיתנו. הוא התפוצץ ועלה באש. לפנים היו חוליות מצריות עם מזוודות ירוקות של טילי "סאגר". רימונים לצד שמאל וימין, אש תופת מארבעת מקלעי המא"ג משני צדי הנגמ"ש והחוליות נעלמו בענן של פיצוצים ואבק. הספקתי לפקוד לזרוק רימונים. קיוויתי שנימנע מלירות אחד על השני, בינתיים זה עבד.

התנועה המהירה קדימה של כ־15 נגמ"שים חצתה כסכין את טורי החי"ר המצרי שאיבדו את הנהגתם, מרצם ונכונותם להילחם. יותר ויותר מזוודות זרוקות נראו בדרכנו ופחות חיילים שהראו סימני רצון להילחם. מהקשר שלא הפסיק לברבר, הבנתי שהטנקים והנגמ"שים המצריים נסוגים ומתכנסים מאחורי הסוללה. מולי ראיתי שהחי"ר המצרי מתחיל לרוץ לאחור ונס על נפשו.

אין לי מושג כמה זמן היינו בהסתערות המטורפת. בסוף הבנתי שאין מולנו אויב, שהשמש שוקעת במהירות מאחורי הסוללה ושאנחנו ברבע הדרך במישור לעבר הסוללה של התעלה. היה ברור ששברנו את ההתקפה המצרית לעבר כביש חת"ם ו"הברגה". הגיע הזמן לעצור ולחזור לפני שנשלם מחיר יקר מאוד.

השמש נעלמה במערב כשנתתי פקודה לפנות חדות שמאלה וימינה ולחזור על עקבותינו אחורה ל"הברגה".

בדקתי בקשר עם כל מפקד את מצבו ובריאות צוותו. עברה לי צמרמורת קשה בגב. הידיים החלו לרעוד ונדמה לי שאיבדתי את הקול. אבל המישור שעליו הסתערנו היה ריק מחיילים או מכלי מלחמה. החי"ר המצרי ואיתו הנגמ"שים והטנקים נעלמו מהעין, כנראה חזרו לאזורי הצליחה.
לפתע הבנתי מה עשינו; הסתערנו לתוך התופת, מול חטיבה מצרית, מול עשרות טילי "סאגר", עם 15 נגמ"שים ושלושה טנקים. מעשה טירוף שהצליח. ללא אבידות ונפגעים, כאשר ההתקפה מ"הברגה" לכיוון התעלה ולמול חטיבה מצרית הכשילה את הכוונה המצרית להגיע לכביש חת"ם בגזרה המרכזית. התקפות מצריות לעבר כביש חת"ם שצלחו בגזרות אחרות, נכשלו כאן. לעומת "מכשיר", "חמוטל" ו"מיסורי", נשארה "הברגה" בידי צה"ל ב־8 באוקטובר 1973.