כל שנה אותו סיפור. חודש לפני החגים אני מבטיחה לעצמי שאלך לבית הכנסת. בפועל, כמו בחידה המפורסמת, אני גרסה של השפן שנופל לבור חלקלק בעומק 30 מטרים ובכל יום מצליח לטפס שלושה מטרים ולהחליק שניים. ככל שהחגים מתקרבים, כך אני מתרחקת מבית הכנסת.
יש לכך כמה סיבות עיקריות. האחת, המיקום של עזרת הנשים והמחיצה שבינה לבין השאר: מווילונות שכבר ידעו ימים צחורים יותר דרך גדרות רעועות מפלסטיק, ועד מחיצה אטומה בגובה 180 ס"מ שפתחי ההצצה שלה, מעוינים קטנים ונוירוטיים, אטומים כמעט לגמרי. זה אולי טוב לזברות שמנסות לחמוק מזבובי צה צה, כי ידוע שזבובי הצה צה אינם מזהים פסים, אבל לא טוב בכלל לנשים. ככה כל שנה.
יום כיפור 2023: זמני תחילת וסיום הצום והלכות החג
כילדה וכנערה החוויה שלי הייתה שונה בתכלית. יחד עם סבא וסבתא שלי נהגתי להגיע בחגים לבית הכנסת של הרב נעים בן אליהו בבית משהיוף בשכונת הבוכרים בירושלים והייתי מתקבלת בשמחה. בדרך היינו מסתכלים על הכתובת “לא יימכר ולא ייגאל עד בוא הגואל". רק היא לא השתנתה. האנשים שאהבתי כבר אינם. הרב נעים איננו, ועזרת הנשים נדדה אל מעבר למחיצה. עכשיו בכלל יש שם ישיבה.
הסיבה השנייה היא העיניים הננעצות והשאלות שמגיעות בעקבותיהן. “קרובה של מי את?", “זה הכיסא של משפחת כהן. הם קנו אותו. קנית כיסא?", “עברת לשכונה לאחרונה?", “שלום", אני רוצה לגעור, “מי מינה אתכם לשמש ועדת קבלה אצל אמונתי?".
הסיבה השלישית היא השפה. התפילות נהוגות בלשון זכר. “נשים פטורות מאמירה של רוב חלקי התפילה", אומרות חברותיי הדתיות בתשובה שלטעמי רחוקה מלהיות מספקת. נשים הרי מתפללות. פטורות מטעם מי, ולמה אנחנו זקוקות לאישור בכלל? כמה אפשר יהיה להמשיך עם הטיעון הזה וכמה עוד באמת נידרש לנסות לשכנע שבימי בית המקדש השני ובתקופה שאחרי החורבן לא הייתה עזרת נשים נפרדת? פרט לשמחת בית השואבה, וגם אז, הטיעון על פי התלמוד הוא “מחשש שהשמחה תביאם לידי קלות ראש". אם היה ספק, אומרים חז"ל, דה ג'ואיש פיפל הבנט סאפרד אינאף. פליז דו סאפר. תשמחו, אבל שלא יעלה לראש. למה בכלל לשכנע, ואת מי אנחנו צריכות לשכנע עם פלפולי הפלפולים האלה?
פעם קראתי בספר של מרגלית שילה שבתקופה העות'מאנית נשים העדיפו להגיע לאתרים קדושים כמו הכותל, קבר רחל וקברי צדיקים יותר מאשר לפקוד את מקומן בבתי הכנסת, “משום שהיה בהם ביטוי ברור להצבתן מחוץ למחנה". צילומים מאותה תקופה מעידים על כך שנשים וגברים התפללו יחד. מי היה זה שחשב שאישה בזמן תפילה מעוררת אצלו איזשהו יצר, ולמה הוא עצמו לא טופל?
את המרד־לא־מרד הקטן שלי עשיתי בבר המצווה של בננו הבכור. שכרנו בית כנסת קטן, והגיע המעגל הקרוב ביותר. כשהאורחות והאורחים התחילו להגיע, אחת מהן שאלה איפה עזרת הנשים. אמרתי לה: כל אחת ואחד יישבו איפה שטוב להם, כמו פעם, אצל סבא וסבתא בבית הכנסת. לרגע היא הייתה נבוכה ועבר לה. כשהגיעה שעת העלייה לתורה, אמרתי שגם לי יש משהו להקריא ופתחתי את הספר “שעת התייחדות" עם תפילותיה של פאני נוידא, רבנית משכילה מצ'כיה.
נוידא יצרה עשרות תפילות יהודיות בגרמנית לנשים ולנערות יהודיות באמצע המאה ה־19, מתוך רצון להשיב נשים שלא שלטו בשפה העברית אל עולם התפילה היהודי. תפילות ליומיום, לבת המצווה, למציאת אהבה, לשעות שמחות ולהבדיל - לרגעי אובדן. מי שגאלה את התפילות הללו מעילומן והביאה לדפוס את הסידור כולו בעברית נאמנה למקור היא ד"ר עליזה לביא, שאיתרה אותו בדרך לא דרך בבית הספרים הלאומי, כתוב בגרמנית גותית עתיקה. ב־1855 הספר הזה היה רב־מכר חובק יבשות, ו־28 מהדורות פורסמו במהלך השנים בשלוש שפות.
בהתחלה נפל שקט על בית הכנסת הקטן. “אלי הטוב, נתת לי את הכבוד לחנך ולהנחות את הנער הזה באהבת אם, ברוך ובעדנה", הקראתי. “לדאוג לכל מחסורו ולהכין אותו ליום החשוב והגדול... יהי רצון שיגדל ויתעצם כוחו, שתבשיל בינתו, שתוכו וברו לעד יתפתחו במלואם...".
הקהל הקשיב, ומחוץ לבית הכנסת החלו להתקבץ אנשים ששמעו את המילים שבקעו מהרמקול. הספר עבר מיד ליד. משפחה, זרים, כולם מצאו בו משהו מוכר, אל כזה שהמוח האחורי והחדרים הסודיים של הלב מכירים. מאז, מספר לי פריאל יהב, המורה של הבנים לבר המצווה, התפילה של פאני נוידא הפכה לפופולרית מאוד בקרב אמהות של בני מצווה. הוא מציע אותה, ומי שמקבלת - מקבלת. התפילה הזאת עוברת מאם לבת כמו בעבר, כאשר נשים יהודיות באירופה, בארצות הברית ובארץ ישראל החזיקו את הסידור קרוב אל לבן בצד הסידור המסורתי ולפעמים במקומו, והעבירו אותו בירושה לבנותיהן.
גם השנה הסיפור חוזר על עצמו. אני מתכננת ללכת לבית הכנסת, מתלבטת, מתחרטת, מקבלת הצעות לבקר בבתי כנסת שוויוניים ומגלה שליברלית או לא - בתוכי מסתתרת אורתודוקסית ספקנית. סביר להניח שאמצא את עצמי שוב במרפסת, נושאת תפילה פנימית. אקשיב לתקיעות השופר - בלי מחיצות או תיווך, ואאחל לכולנו שנהיה טובות וטובים יותר.