מתישהו בחיים מגיע הרגע שבו אתה שואל את עצמך - איך הגעתי לכאן? אתה מביט סביב וסוקר את הסביבה: כמה בגדים זרוקים על הרצפה, מאפרה מלאה בסיגריות, כמה כלים בכיור, חלקי לגו מפוזרים בסלון, מעטפה חצי פתוחה של מכתב ממס הכנסה על שומה 2022, כרטיס קופת חולים שנח על השולחן לצד מחשבון עייף שחישב יותר מדי דברים לאחרונה, מעטפה עם תו הזהב לכבוד החגים, כוס קפה שחור חצי מלאה, ספר של קרל אובה קנאוסגורד שהתחלתי לקרוא לאחרונה.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה קראתי ספר לפני שהספר הזה נפל לידיי. למי שלא מכיר, קרל אובה הוא סופר נורווגי שמצליח לכשף בכתיבה שלו ולגרום לך לעשות את הפעולה הקשה ביותר בעולמנו כיום - לפתוח ספר ולקרוא. הכתיבה שלו היא כתיבה אישית, אינטימית, חשופה, כתיבה רועדת, רוטטת, בגוף ראשון ובאומץ רב. אפשר להגיד שהכתיבה שלו היא כתיבה של טור אישי ארוך (מאוד) שבמהלכה הוא מנסה כל הזמן להתמודד עם כמה דברים עקרוניים שעולים וצצים אצלו כל הזמן: כובד המשקל של אביו הדומיננטי שנפטר לא מזמן, קשיי ההסתגלות הבלתי נגמרת לחיי הנישואים, והסידורים הקטנים והלא נגמרים עם הילדים.
מיותר לציין שאני מאוד מזדהה איתו ומרגיש כאילו אני קורא מדריך יותר מאשר ספר פרוזה. כמו כמעט כל דבר בחיי אני הגעתי אליו באיחור. הוא מזמן כבר הפך לשם דבר וזכה כמעט בכל פרס אפשרי. זוהי לא תגלית אישית עם פוטנציאל להמליץ למכרים על ״סופר לא מוכר״ שהם חייבים לקרוא, ואחר כך, אחרי שהם קראו והתפעלו, אני אוכל להגיד להתרווח בכיסא ולהרגיש סקאוטר ספרותי.
אז איך הגעתי לכאן? בגיל שלי, 40, אתה כבר צריך לתת דין וחשבון לעצמך. מאוחר מדי בגיל הזה לתהות מה נועדת לעשות בחייך ולהתלבט אם אתה רוצה להיות הורה ובאיזה סגנון יישוב אתה רוצה לגור - עיר או כפר או עיירה - ואם אתה טיפוס של קיץ או של חורף ואם להיות צמחוני ומהי הצלחה בעיניך. בגיל שלי, בין שתרצה ובין שלא, בין שזה היה מתוכנן ובין שלא, הדברים הם כבר סופיים ועברו את נקודת האל־חזור. הנתונים הם שאני כבר הורה לילדים שהולכים למסגרות בתל אביב, ואני כבר עוסק בתחום כפוי הטובה בעולם, תחום האומנות והבידור, ואני לא צמחוני וטיפוס של חורף, והצלחה בעיניי היא משהו שונה ממה שאני הגעתי אליו.
נכשלתי בכל מערכות היחסים הזוגיות שלי, והילדים שלי לא גרים איתי, ואני עושה למחייתי מיליון דברים שאין ביניהם ממש קשר, כי זה מה שאני חייב לעשות בשביל לשרוד במדינה היקרה בעולם מכל מדינות ה־OECD. אני מופיע בטלוויזיה בבוקר אבל אני לא באמת איש טלוויזיה שמזוהה עם טלוויזיה וקוטף קמפיינים לבנקים, אני משדר ברדיו עם דיקציה בעייתית ומוח מפוזר, ואני כותב אבל לא מספיק.
מכל הדברים, הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב לדעתי זה לכתוב, אבל אני לא ממוקד בזה ועושה עוד מיליון דברים, וברקע אני שומע את אבא שלי שנהג להגיד לי פעם אחר פעם, ״תעשה משהו אחד ממש טוב, כל כך טוב שיזכרו אותך״. אבל אני לא חושב שיזכרו אותי. זה המצב. ״ולא הייתי אומר לך את זה אם לא הייתי חושב שיש לך את היכולת להיות בלתי נשכח, יש לך״, הוא תמיד היה מוסיף. האמת שאני מפחד למות רק בגלל הצעקות שאחטוף כשאעלה למעלה בשמיים ואראה את אבי הזועם.
איך הגעתי לכאן? אולי זה בכלל לא משנה איך, ואולי זה שבכלל הגעתי זו כבר הצלחה מסוימת. במיוחד במקרה שלי. כבר מצאתי את עצמי כמה פעמים עם מנות יתר בבתי חולים, וכבר היו מי שאמרו שלא אעבור את גיל 30. ועדיין הגעתי. אני פה. מכל זה אני חושב שההישג הבאמת גדול שלי בחיים זה שהילדים שלי יודעים שאני אוהב אותם. לי זה לא היה תמיד ברור, והיו לזה השלכות לא פשוטות ולא בריאות על חיי. לפחות את זה חסכתי מילדיי. ולא רק זה, אני אפילו מתמיד לשחק איתם שוב ושוב את המשחק האהוב עליהם (והלא אהוב בעליל עליי) שנקרא מלחמת כריות. זה אני נגד שניהם, ואנחנו עולים על המיטה, מצטיידים בכריות ומתחילים להילחם, ואני תמיד נותן להם לנצח אותי. כן, גם בזה, במלחמת הכריות, אני נכשל מתמיד, אבל זה הכישלון המוצלח ביותר שלי.