ביום שבת, 17 בנובמבר 1973, הגיע רכב אזרחי לבית הכלא עבאסיה שבקהיר. בזה אחר זה נשלפו מתאיהם שלושה עצירים. הם הובלו בידי סוהרים לחצר הכלא והתבקשו להיכנס למכונית. האזיקים שהיו על ידיהם שוחררו.
המכונית ובה השלושה, מלווה ברכב אבטחה, יצאה ממתחם הכלא ונבלעה ברחובות הסואנים של קהיר. בתוך כמה דקות היא נעצרה ליד מבנה מוארך ברחוב עדלי במרכז העיר, ושלושת העצירים הוזמנו לצאת. מתוך המבנה עלו קולות מוכרים. יהודים אמרו תפילת מנחה. ואכן, על הקיר נכתב בערבית ובעברית "בית הכנסת שערי שמים". הם טיפסו בגרם המדרגות ונכנסו פנימה. המקום המה מתפללים.
סגן אלוף אסף יגורי, סגן שלמה ארדינסט וטוראי נתן מרגלית הוזמנו לתפוס את מקומם בקהל. שלושתם נשבו כחודש וחצי לפני כן בסיני בידי הכוחות המצריים. כל אחד בנסיבות אחרות. יגורי היה מפקד גדוד שריון. ארדינסט מפקד מוצב "המזח", ומרגלית בוגר ישיבת הסדר, מלוחמי מוצב "אורקל".
באולם התפילה רחב הידיים חיכו להם לא רק יהודים, אלא גם צוות של קול קהיר בשפה העברית. בזה אחר זה ראיין אותם הקריין המיתולוגי של התחנה אחמד אל־חימלי, ודבריהם שודרו בהרחבה עוד באותו לילה. יומיים אחר כך הוחל בעסקת שבויים מדורגת. בזה אחר זה הושבו לישראל 238 שבויי צה"ל שנפלו בחזית מצרים. ישראל השיבה לקהיר את אלפי שבוייה שנפלו בידה.
"ידעתי היטב את התפקיד שלי באותו מעמד", סיפר לי נתן מרגלית. בביתו בפתח תקווה, לפני כמה שבועות, הוא סיפר: "לקחו אותי מהצינוק וידעתי שאני גם חוזר לשם, ולכן עליי לתת תמורה. זה לא מצב שבו אתה יכול להגיד מה אתה באמת חושב על השבי".
ביקור השלושה בבית הכנסת בקהיר לא היה המפגש היחידי של שבויי צה"ל עם המיקרופון של קול קהיר בעברית. לעשרות מהם זומנה פגישה נפרדת עם אל־חימלי. לשדרן המיומן, שנודע כבר במלחמת ששת הימים כמי שאיים על ישראל בכליה, הוכשר חדר מיוחד בכלא עבאסיה. שם, באולפן המאולתר, הוא ואנשיו הקליטו את השבויים בזה אחר זה. הראיונות נקלטו בישראל אצל אזרחים סתם ועל ידי מערכת הביטחון, הצמאה לכל פיסת מידע. חלקם היו אות חיים חיוני עבור המשפחות, שלא ידעו דבר על יקיריהן.
אל־חימלי התכונן היטב למשימה. הוא למד מפי החוקרים על כל שבוי, וכאשר זה הוזמן להקלטה - חיכו לו עמודים בעברית ובהם התוכן שעליו להקריא. היה זה, כביכול, טקסט שהחייל ביטא בעצמו, אולם בפועל נכתב מראש בידי שוביו. כל ראיון כזה נפתח בשאלות על זהותו של החייל. מהו שמו המלא, מהיכן הוא בארץ ומאיזו יחידה. כן נשאל השבוי לשמות הוריו ואחיו, ואם הייתה לו חברה – גם לשמה. כל ראיון ארך 8 עד 13 דקות.
בחודשים האחרונים ביליתי בהאזנה לעשרות הראיונות הללו. אף שכולם טקסטים שהושמו בפי השבויים, לא מצאתי בהם דקה אחת של שעמום. אומנם כמעט כל אחד מן השבויים התבקש לקרוא להוריו, חברתו או בני היישוב שבו הוא גר להתאגד ולהפיל את הממשלה - אבל את עיקרה של מתקפת ההסברה המצרית מצאתי דווקא במקומות אחרים. מתברר כי מומחי המדיה של ממשלת מצרים זיהו כבר אז את התפרים הדקים של החברה הישראלית, והשתמשו בשבויים במאמץ לפרום אותם.
כך הופתעתי לשמוע את השבוי אברהם קליימן, מקיבוץ שדה נחום, פונה בשידור אל זוגתו ההרה, ו"מתוודה" באוזניה כי בכוונתו לשוב למולדתו ברזיל. "הפסדתי מזה שבאתי לארץ, אני רוצה לחזור חזרה". בפי השבוי אהרון גסנר מבני ברק, חובש כיפה, שׂמו המצרים דרישה מאביו כי ימצא מפלגה אחרת להצביע לה, שכן המפד"ל שבה הוא תמך מעלה על נס את רעיון ארץ ישראל השלמה, ובכך מגבירה את סיכויי המלחמה.
השבוי גדעון גולדמן "תקף" את הקיבוצים, שהיו באותה תקופה מעוז הישראליות. "הם מדברים על הקיבוץ כאילו הוא מופת ודוגמה למשטר סוציאליסטי", הקריא גולדמן, "אולם החיים בקיבוץ משועבדים לטובת המפלגות המעלות את הססמה 'התותח מעל החמאה'. מלמדים כי ישראל משטר סוציאליסטי, אבל לעובדה זו אין כל שחר. אין סוציאליזם בישראל ואין שוויון".
את השבוי אשר מג'אר מגבעת עדה, יליד תוניס, הכריחו שוביו לדבר נגד האליטה האשכנזית. "עולים חדשים מרוסיה שבאים לארץ מקבלים בית חדש, מקבלים אוטו, מקבלים כל מה שמבקשים", אמר מג'אר. את השבוי יצחק סוויסה שאל אחמד אל־חימלי, אם המשק הישראלי יעמוד במעמסת המלחמה אם המערכה תתארך. סוויסה נאלץ להשיב בשלילה, כפי שציפו ממנו.
"אמא, אבא", שמו המצרים בפי לוחם הנח"ל גדעון גולדמן, "אני מקווה שתעשו יד אחת יחד עם כל המשפחות השכולות ועם המשפחות שנותרו בלי מפרנסים, ועם הילדים שנותרו בלי אבות, כדי לצאת אל הרחוב תוך צעקה על גולדה, על דיין ועל בר־לב, לפנות את מקומם לאחרים". אומנם היה זה שימוש ציני בשבויים חסרי יכולת התנגדות, אבל איש בישראל, מאלה שקלטו את שידורי קול קהיר, לא חשב לרגע כי הבחורים אכן מבטאים את רחשי לבם הכנים. המצרים למעשה כתבו מאמרי דעה נוקבים, ושמו אותם בפי שבויי צה"ל כאילו יצאו מפיהם. הראיונות המשודרים סיפקו אות חיים מן הבנים, ובכך הייתה חשיבותם.
בכך שנגעו בכל הסוגיות החמות, הרגישות והנפיצות בחברה הישראלית, הקדימו האסטרטגים של סאדאת את זמנם. 50 שנה אחר כך, יטרחו הישראלים בעצמם לפרום את התפרים הללו, וליישם בכך את תקוותיהם של מחוללי ההונאה של קהיר. השסע בין מזרחים לאשכנזים, שאלת הבעלות על ארץ ישראל והשליטה על הפלסטינים, חסינותו של המשק הישראלי מפני טלטלות ואיומים, מעמדם של הקיבוצים, והשאלה אם אנו באמת חברה דמוקרטית ושוויונית.
אולי נמצא לעצמנו ניחומים באותה תפילה. לאורך השידור המוקלט מבית הכנסת "שערי שמים" נשמע שליח הציבור, אדגר פינטו, מוביל בקולו הרם והנקי את תפילות השבת. ביום ראשון הקרוב (ב־10:00 בבוקר) אשמיע בגלי צה"ל קטעים נבחרים מאותו ביקור. אנשי קול קהיר, שלקחו לשם את שלושת השבויים, אומנם פעלו בכך בשליחות אדוניהם - אבל גם עשו חסד קטן.
הם אפשרו להמוני ישראלים, שהאזינו אז לשידוריהם, לשמוע את החזן פינטו, ואיתו קהל המתפללים אומרים את הקדיש. שם, בארץ הנילוס. חודשים מעטים לפני כן קיפדו את חייהם על אותה אדמה יותר מ־2,000 חיילי צה"ל. גופותיהם של רבים מהם עדיין היו מוטלות שם, באותה שבת של כ"ב בחשוון התשל"ד.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל