איתמר בן-גביר ביטל את תוכניתו להתפלל בכיכר דיזינגוף כתגובה לעימות המביש שאירע בתפילת יום הכיפורים בכיכר. בן גביר התפכח והתחשב במה שהגדיר "שבשמאל הקיצוני הבינו שאין מקום לאנטישמיות נגד יהודים". עובדה זאת איננה פוטרת, איננה מערערת כמלוא הנימה ואיננה מסלקת את המסקנה שאיתמר בן-גביר הוא האיש האחרון בישראל ובעולם כולו שראוי, זכאי ורשאי לייצג ערך עליון ויסודי ביהדות כמו תפילה ועוד להעיז ולהגן על ערך זה.
"אנשים בכו, הרסו את היום הקדוש": ברחבי הארץ מגיבים לסערת התפילה בהפרדה
"משבר חברתי": סערת כיפור עשויה להוביל לחקיקה ייחודית בכנסת
כמי שרומס ברגל גאווה את קדושת הר הבית, מחלל את המקום הקדוש לעם ישראל, עצם כוונתו הראשונה של בן גביר, ליזום ולהופיע באירוע שהוא הגדיר כהגנה על זכות התפילה - הייתה ותיזכר כהשפלה מתריסה של ערך התפילה וחילול השם. חטא שלפי דעה אחת בתלמוד, גם יום הכיפורים איננו מכפר. כמסית ומדיח וגזען מוצהר, איתמר בן גביר הוא ניגוד חי ומהלך לערכי היהדות, סתירה חיה ובועטת למהות של דת ישראל ומסמל באופן פעיל וקנטרני את ההפך מהמשמעויות של מצוות התורה, כמו תפילה. גם החלטתו לבטל את הופעתו ו"תפילתו" בכיכר דיזינגוף, לא מקלקלת לקח אחד מנוכחותו הפעילה בגל התגובות שהעימות המביש בכיכר ביום הכיפורים הצית באמצעי התקשורת ובחברה בכלל.
לקח שיש בו פוטנציאל חיובי למאמץ נגד הפילוג והשסע המשחיתים את החברה בישראל. איתמר בן גביר מייצג גורם מרכזי, שמניע ומזין את התלקחות היצרים, את התבערה המילולית והתלהמות המחלוקת שהשתלטו באחרונה על התחום של דת ומדינה, מכתיבים ומובילים בגלוי ובפומבי, בלי בושה ובלי מעצורים, את הפיכתו, מדויק יותר את הידרדרותו של תחום רגיש וטעון כמו יחסי דת ומדינה לשדה קרב, לשטח הפקר ולמצב של שעת כושר והזדמנות לשלהב את הרוחות ולהלהיט את התגובות בקרב הצדדים החלוקים והמפולגים בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה.
המתח והמתיחות המאפיינים את תחום יחסי דת ומדינה אינם דבר חדש ואינם חדשות שנולדו באחרונה. יחסי דת ומדינה הם בעיתיים בלשון המעטה מאז קום המדינה, מחלחלים ומפעפעים בקרב החברה כנגיף נסתר ומוסווה. ההבדל הוא, שבעשרות השנים הראשונות של קיום המדינה, ראשי המפלגות הדתיות והחרדיות היו עסקני ציבור, שטובת המדינה והחברה היו בראש עולם העדיפויות שלהם–הרבה-הרבה לפני וקודם היותם וזהותם כפוליטיקאים. ראשי ומנהיגי המפד"ל, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, גם ובמיוחד כשותפים בקואליציות וכשרים, היו מודעים היטב לבעייתיות הכאובה, לעניין המסובך שקשה למצוא לו פתרון כמו דת ומדינה. אבל בראש ובראשונה היה חשוב וקריטי להם לשמור על יחסים תקינים ואפילו ידידותיים עם יריבים פוליטיים.
המנהיג המיתולוגי של אגודת ישראל הרב יצחק מאיר לוין זצ"ל, ישב בקואליציה ליד מאיר יערי מנהיג השומר הצעיר והשניים ניהלו שיחות. ראש מפלגת פועלי אגודת ישראל בנימין מינץ חסיד גור היה מיודד עם משה סנה ראש המפלגה הקומוניסטית, שאביו היה חסיד גור בורשא. חיים משה שפירא, יוסף בורג, זבולון המר, יצחק רפאל מנהיגי המפד"ל, זכרונם לברכה השתדלו ועשו הכל במטרה להפגין ולהוכיח את העדיפות שהם נותנים לפייסנות, לשיתוף פעולה אפילו ידידותי עם ראשי מפלגות חילוניות.
איך זה לא עלה בכלל בדעתו של הרב יצחק מאיר לוין, שהיה חתנו של האדמו"ר מגור הזקן, ליזום הצעת חוק שתכלול ותעגן את לימוד התורה כחוק? התשובה היא, כי לימוד תורה היה בעיניו עניין כל כך טבעי, מובן והגיוני, שהוא לא חשב לרגע שיש צורך להבטיח ולהגן על לימוד תורה בחוק מדינה. כלום בפוליטיקה. הרב לוין היה קודם כל מנהיג חרדי אמיתי, בעל איכויות רוחניות שאמנם דאג לצביון המדינה אבל נזהר באופן מוקפד לא להחדיר פוליטיקה ואינטרסנטיות למהלכים ויוזמות לקדם את מעמד התורה, את מרכזיות קיום מצוות וקידום הערכים של היהדות. ראשי 'יהדות התורה', משה גפני ויצחק גולדקנופף ועמיתיהם בראשות מפלגתם החדירו את הפוליטיקה והאינטרסנטיות לראש ולמרכז עולם העדיפויות שלהם. לכן כל כך חשוב להם שערך יהודי-דתי-רוחני טבעי ומובן כמו לימוד תורה זקוק למסגרת ולהגנה של חוק מדינה. מעניין, שלא עולה בדעתם לתת מעמד של חוק למצוות ואהבת לרעך כמוך, שהתנא רבי עקיבא הגדיר ככלל גדול בתורה.
העובדה שבעשרות שנות קיום המדינה, ישראל השיגה וצברה הישגים עצומים בתחומים רבים, היא הוכחה חותכת ובלתי ניתנת לערעור שהבעייתיות של תחום דת ומדינה לא הפריעה, לא שיבשה ובכלל לא הורגשה משמעותית בחיי החברה בישראל – אפילו לא בזירה הפוליטית. היוזמה לתפילת יום כיפור בכיכר דיזינגוף היא מלכתחילה טעות ומשגה. אין דבר כזה בדת היהודית להתפלל ברחוב. לא קיימת ביהדות אלטרנטיבה כזאת. גם מגיפת הקורונה לא הצדיקה תפילה ברחוב. חכמי התלמוד, לפני אלף וחמש מאות שנים, קבעו שאם פורצת מגיפה, חייבים להשאר בבית. "דבר בעיר כנס רגליך", (בבלי, מסכת בבא קמא דף ס'). תפילת יום כיפור איננה זקוקה, איננה מצדיקה ואיננה דורשת דאגה או יוזמה של ארגון. ראשי הארגון "ראש יהודי" גאים ומתפארים ביוזמת לקיים תפילות יום כיפור בכיכר דיזינגוף. מה שהם עשו זה, שבדומה לראשי מפלגת "יהדות התורה", בנושא לימוד התורה, הם עסקני "ראש יהודי" הפכו את תפילת יום כיפור למנוף פוליטי, לחשיפת קיומם ולהתפארות. בתל אביב לא מחללים את השבת. בתל אביב ביטלו את השבת. איך זה שלא שמענו ולא שומעים אף מילה על כך מעסקני "ראש יהודי".
השבת חלה כל שבוע וקשה לפעול למענה. ב'ראש יהודי' מחכים ליום כיפור שחל פעם אחת בשנה ונוח לנצל את היום הקדוש להכריז, "הנה אנחנו כאן. דואגים לחילוניים להתפלל. יפה מצדנו, נכון?" ההפגנות ההמוניות הנמשכות בהתמדה נגד יוזמת המהפך במערכת המשפט, הן ציון לשבח לחברה הישראלית. אבל נראה שהפגנות המחאה נגד הממשלה עוררו גם ועודדו גורמים קיצוניים להפגין ברבים את שנאתם לדת ולדתיים. גורמים שיזמו וארגנו הפגנות בבני ברק, מול בית הדין הרבני ומול בנייני ישיבות. התוצאה החמורה של קיצוניות אנטי דת מופגנת היא שהבעייתיות והמתיחות שהיו חבויים בתחום של יחסי דת ומדינה נחשפו פתאום לפרהסיה והפכו גורם נוכח מסוכן ומאיים על החברה בישראל.