אם היה בנימין נתניהו יכול לבחור בחוק אחד שיישאר על מכונו בעוד החוק השני ייפסל בבג"ץ, הוא היה בוחר להשאיר את התיקון לחוק הנבצרות ומוותר בלי למצמץ על החוק שביטל את עילת הסבירות.
נתניהו הוא גדול הפרנואידים שכיהנו אי־פעם בתפקיד ממלכתי רם בישראל, וגם היום הוא רואה בסיוטיו שוטרים, המלווים באנשי שב"כ, מפנים אותו בכוח מהלשכה והמעון לאחר שיוכרז כ"נבצר".
כדי לא להיות נבצר, הוא בנה לעצמו מבצר בדמות "חוק יסוד". בג"ץ ידון היום בחוק יסוד מפלסטלינה, מקרה קלאסי של חוק פרסונלי ש"הולבש" בצורה מלאכותית באדרת של חוק יסוד, רק כדי להקנות למאן דהוא פוליסת ביטוח חיים פוליטית. בכל פרמטר הגיוני זהו בדיוק המקרה שבו בג"ץ צריך להתערב, למרות הכותרת של "חוק יסוד". האם יאזור אומץ ויתערב? אין לדעת.
גילוי נאות: אני מתנגד עקרונית להוצאתו של נתניהו לנבצרות, מסיבה כלשהי. את הלאקונה המשפטית הקשורה בנבצרות צריך לתקן לאחר תום עידן נתניהו. עד אז צריך לחשוק שיניים ולא לפנות לפתרון הנבצרות, למרות שמבחינת כשירותו האישית, נתניהו בנבצרות כבר מזמן. אחרי שאמרנו את כל זה, אין ספק שהמקרה של התיקון לחוק הנבצרות הוא הוכחה ניצחת לכך שכן, בג"ץ יכול וצריך להתערב בחוקי יסוד כשמתברר שהם חוצים את כל קווי המתאר הסבירים, ההגיוניים והראויים של שיטת משטר דמוקרטית.
הראשון שעלה על ההזיה היה ח"כ זאב אלקין, שאמר ב"פגוש את העיתונות" שהנוסח החדש והחפוז שהכנסת חוקקה כדי להרגיע את נתניהו מייצר מצב בלתי אפשרי. עוד אלקין מדבר, והמצב הבלתי אפשרי פרץ מהתיאוריה לחיי המעשה: כשהושתל בליבו קוצב הלב (שכולל גם מכשיר דפברילטור, אגב) היה צורך להכריז על נתניהו כנבצר ולהעביר את סמכויות ראש הממשלה ליריב לוין. אלא שעל פי החוק ההזוי שהכנסת חוקקה זמן קצר קודם, גם אם ראש הממשלה עצמו דורש להיכנס לנבצרות (כפי שאכן קרה), צריך ששני שלישים מחברי ועדת הכנסת יאשרו את הבקשה הזו.
בזמן אמת העבירה הממשלה את הסמכויות ללוין בלי הליך האישור בוועדת הכנסת. הממשלה פעלה, בעצם, על פי החוק הישן והתעלמה מהחוק החדש, שהיא עצמה העבירה זה עתה. ועדת הכנסת גילתה על ההליך בדיעבד. היועמ"שית של הכנסת דרשה לבצע את ההליך בדיעבד כדי להכשיר את ההליך הלא חוקי. אלא שאז חמד לו אותו אלקין לצון, והכריז בשם האופוזיציה שהיא מתנגדת. העברת הסמכויות ללוין לא הוכשרה. מה שקרה שם היה בלתי חוקי וזה נכון גם לרגע זה.
כן, מדובר בהזיה. יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ אופיר כץ , הודה באותו מעמד שהמצב לא הגיוני ולא יכול להיות שהאופוזיציה תוכל למנוע מינוי מחליף לראש הממשלה. כץ חיפש היגיון במקום שבו אין מהמצרך הזה. הרי האירוע כולו נובע מהפרנויה של משפחת נתניהו, שבהלת הנבצרות גרמה לה לייצר מצב שבו גם אם ראש הממשלה עצמו דורש לצאת לנבצרות, לא בטוח שזה יהיה אפשרי.
בעולם מתוקן ושפוי, הטענה שאין לבית המשפט העליון סמכות לדון בחוקי יסוד ראויה לדיון מעמיק. אלא שהתיקון המטורלל והחפוז לחוק הנבצרות הוכיח לנו שהעולם לא מתוקן וגם לא שפוי. התערבות בג"ץ חיונית בדיוק במקרים כאלה: ממשלה מחוקקת תיקון חפוז והזוי לחוק יסוד ולא מצליחה בעצמה ליישם אותו זמן קצר לאחר מעשה החקיקה. בעולם מתוקן ושפוי את הנבצרות צריך להכריז על הממשלה כולה, ולא רק על הנבצר העומד בראשה.
אין מנוס מהמסקנה הברורה שנתניהו ביקש לבנות כאן לעצמו מודל פרסונלי, מעין עיר מקלט, וקישט אותה בכותרת של חוק יסוד כדי שאי אפשר יהיה לגעת בזה. הכי פשוט מבחינת נתניהו היה לקבוע בחוק יסוד שאין להחליט על הוצאת ראש ממשלה לנבצרות בגין הגשת כתבי אישום נגדו. נכון? לא נכון. כי אז היה ברור לכל שמדובר בחוק פרסונלי, וככזה בג"ץ יוכל לפסול אותו בקלות יתרה. אז מה עשו שליחי נתניהו? הלכו על שיטת האלימינציה: אפשר להוציא ראש ממשלה לנבצרות רק מסיבה רפואית או נפשית. הקביעה הזו פוסלת, בעצם, כל סיבה אחרת, כולל הסיבה הפלילית. בינגו.
חוסר תום הלב משתקף במעשה החקיקה עצמו: את העיקרון הכללי שלפיו נבצרות תוכרז רק בגין מצב בריאותי או נפשי אפשר היה לחוקק בתוך חוק יסוד הממשלה, אבל את שלל הפרטים הלוגיסטיים צריך היה, כמקובל, לחוקק בחקיקה רגילה. כך זה קרה בכל חוקי היסוד. אבל לא במקרה שלנו. מכיוון שנוצר צורך דחוף "לשריין" את הפרטים הלוגיסטיים מפני ביקורת בג"ץ דחסו גם אותם לתוך חוק היסוד. בקיצור, עשו צחוק מהעבודה, צחוק מהחקיקה, צחוק מחוקי היסוד, מההיגיון הבריא ומבג"ץ.
החקיקה יצרה מצב מטורף שבו גם אם ראש הממשלה מבקש לצאת לנבצרות, הממשלה צריכה לאשר את בקשתו ברוב גדול, אחר כך הבקשה צריכה להיות מאושרת שוב, ברוב עוד יותר גדול, ואחר כך ברוב עצום במליאת הכנסת. במצב הדברים, הרבה יותר קל להצביע אי־אמון בראש ממשלה מאשר להוציא אותו לנבצרות.
החקיקה הזו עלולה לייצר מצב שבו גם אם ראש הממשלה רוצה להיות נבצר, הוא כלוא בתפקיד ונתון לחסדי רוב של שני שלישים או שלושה רבעים ממליאות כאלה או אחרות. את כל הפרטים ההזויים הללו דחסה הקואליציה המטורללת הנוכחית לתוך אריזה של חוק יסוד, ומיד אחר כך החלו שלל שופרותיה ולוחכי פנכתה לצווח ש"לבג"ץ אסור להתערב בחוק יסוד!".
ובכן, בחוק יסוד כזה צריך להתערב. את החוק הזה, בעולם מתוקן, צריך להוציא לנבצרות. אלא שאנחנו, כידוע, בעולם מקולקל. את המערכה ההיסטורית על הדמוקרטיה הישראלית צריך לנצח בדרכים אחרות.