אם צריך לשים את האצבע על נקודת הזמן שבה החיים הפכו מעייפים, היא תהיה כשהתפצלנו לשניים, שני יקומים מקבילים שמתקיימים זה לצד זה. אם חושבים על זה ברצינות, מבינים עד כמה מטורף לנהל שני מערכי חיים בשני עולמות ב־24 שעות. עולמות שונים, אנשים שונים וקודים של התנהגות בכל מרחב שאותם מנהלים שניים: אגו ואלטר אגו.
מגיעים למקומות נפלאים: השיעור החשוב שמלמדים אותנו החגים | טליה לוין
אחרי כמה ימים של ניתוק מהעולם חשבתי על אנשים שמבחינתי הם רק שם ותמונת פרופיל ברשתות החברתיות: אלו שאני לא ממש מכירה, אלו שאני מכירה באופן שטחי, אלו שהכרתי פעם ולא פגשתי הרבה זמן או אלו שלא פגשתי מעולם וסביר שגם לא אפגוש. תהיתי מה קורה איתם והבנתי שאין לי דרך לדעת אם לא אחזור לרשתות החברתיות. הרי טלפון שלהם אין לי, ואני לא מדברת איתם אפילו לא ברמה של שלום שלום. ובכל זאת, הטרידה אותי המחשבה מה עם זה שסיפר שהוא יוצא למסע, וההיא שבדיוק דיווחה שקרה לה משהו דרמטי והיא תחשוף אותו רק בערב, כי מתברר שיש אמברגו עד לשעה שיש בה חשיפה גבוהה יותר.
תהיתי בשיא הרצינות אם הטיול המשפחתי של אלו שלא אזהה אותם ברחוב, היה בסוף ליער השחור או ללונדון. חשבתי גם על האישה שמעולם לא פגשתי, שבשבילי היא אווטאר מצויר, והאם היא מצאה את הספה שמתאימה לנישה המעוגלת בסלון בדירה החדשה שלה. דירה שלעולם לא אבקר בה, בדיוק כפי שמעולם לא ביקרתי בדירה הישנה.
ואז חשבתי לעצמי שהחיים המוזרים שבנינו לעצמנו בשני יקומים מקבילים הם כמו הפרסומת שעסקה במחלות מין ואמרה שכאשר אתה מקיים יחסי מין עם החברה שלך, אתה עושה את זה גם עם החבר הקודם של החברה שלך וכך הלאה. בזמן שבעולם הפיזי את מוקפת במעגלים שקשורים לשכונה, לעבודה, לחברים שאת פוגשת פעם בשבוע ולאלו שאיתם נפגשים מדי פעם - בעולם הווירטואלי את אוספת שרשרת של אנשים שנקשרים לחייך, אבל אין לך באמת קשר אליהם ולהם אין קשר אלייך. מה הם יודעים עלייך ומה את באמת יכולה לדעת עליהם?
כך יוצא שבזמן שאני שוכבת במיטה עם ספר שאני לא מצליחה לקרוא, ותוהה בעניינם של אנשים שייתכן שלעולם לא אפגוש, אני מבינה שאני לא חיה בעולם האמתי. עולם שיש בו תהיות אמתיות על אנשים שאני מכירה ואולי לא ממש הספקתי להתעדכן איתם, ויש בו דד־ליינים ומשימות וחלומות, ואהבה לטפח וחברים לפגוש ושיחות לנהל. שיחות רגילות על כוס קפה או במקרה שלי על יין. שיחות בטונים רגועים, לא מתלהמים, שעוברים טוב באוזן גם אם לא מסכימים.
“איפה את?", כתבה לי עם המון סימני שאלה ואימוג'יז אישה שלא פגשתי מעולם אך מוכרת לי כיוזרית חביבה בעלת שם בדוי ותמונה של בובה סגולה בתגובה לציוץ שפרסמתי. אני פה, מה זאת אומרת איפה אני? עניתי בבהלה לסגולה. "לא רואים אותך יותר בטוויטר", היא ענתה. כן, הסכמתי והסברתי שהכל בסדר ויש תקופות כאלה שבהן אני מעדיפה להתמקד ביקום אחד במקום בשניים. ומילא שאחד היה פחות מאתגר מהשני, אבל זה לא המצב. כמו לחיות בכדור הארץ ובמאדים בו־זמנית ולנסות להישאר בחיים.
זה כמו שמישהו מוכר פתאום ״נעלם״ ותכלס הוא ממשיך לחיות את חייו הטובים, רק לא ביקום המקביל שבו הוא חשוף לעיני כל. בסטורי שלו הוא שותה קפה, ואז הולך לעבודה ואז יושב בבריכה וקורא ספר וגם שותה משהו בערב. ואה, הנה הוא היה בהופעה. מה, הוא לא העלה סטורי היום? בטח קרה לו משהו.
פעם היה כיף לעשות מפגש פעם בכמה חודשים עם חברים מהמעגל השלישי, מהצבא או מהאוניברסיטה. אחרי שכולם התחתנו, הביאו ילדים ועזבו את תל אביב למרחבים כמו הוד השרון ואם המושבות, לא היה מצב לפגוש אותם אם לא נעצנו פגישה ביומן. אבל היום כולם במרחב הווירטואלי, ולא באמת צריך להיפגש. אפשר לפתוח קבוצה ולדבר בה, להעלות תמונה של כוס יין, ובתגובה תמונה של כוס יין נוספת ואז לעשות "לחיים" וירטואלי. כולנו שותים לבד אבל בצוותא, ביקום המקביל שאין בו חיים מוחשיים אבל הכל קורה. הרשת או הגיהינום.