ארבע לפנות בוקר, התעוררתי קצת מזיעה. בכל שנה החורף מאחר עוד קצת, זה מה יש. אנחנו מזהמים, צורכים, משליכים - וזה התשלום. לעת עתה הוא פעוט, מפחדת לחשוב מה יקרה כשיעלה לנו את המחיר. לא משנה עכשיו, הטור הוא על נושא אחר בכלל. יצאתי מהמיטה והדלקתי את המזגן המרכזי בבית, 23 מעלות. פחות מזה כבר מקפיא. עברתי דרך החדר של גפן, כמה ימים לפני כן קניתי לה מיטת יחיד גדולה.

מיטת המעבר שקניתי לה התבררה כטעות, היא התאימה לשלושה חודשים בדיוק, גפן גבוהה מאוד, ובלילה הראשון שבו ראיתי את רגליה כמעט יוצאות מהמיטה, נחרדתי.

אבל הפעם, שלא כהרגלי, גם הייתי חכמה. לא רכשתי מיד מיטת עץ מלא ב־2,500 שקל פלוס מזרן, כדי שיהיה לה הכי טוב והכי צבעוני והכי יוקרתי, אלא נכנסתי לאתר מיוחד של רהיטי יד שנייה במצב חדש ובדקתי שם. מצאתי מיטה חדשה ממש שנרכשה בטעות, שמתחתיה שתי מגירות - אחת שנפתחת לעוד מיטה ועוד אחת עם כמה מגירות שבבוא העת יתמלאו בצעצועים. התקשרתי להנדימן שמתקין לי מפעם לפעם דברים בבית, ולמחרת הייתה לגפן מיטה חדשה, חזקה, יפהפייה שהמחיר שלה פלוס התקנה היה 900 שקל. יצאתי מכבלי המחשבה שלי, שמחתי על זה והיא שמחה עוד יותר במיטתה ונרדמה בתוך רגע.

הלכתי למטבח, שתיתי קצת מים, אכלתי שני ענבים מהמקרר ושבתי למיטה. לא נרדמתי מיד אף על פי שהיה נעים בבית. לקחתי את הסלולרי ונכנסתי קצת לפייסבוק, אחר כך לאינסטגרם ואז לטיקטוק - בשלושתם הופיע אותו סרטון מקומם, דוחה, מרתיח כל כך. והלוואי שעד שיתפרסם הטור הזה, בעוד מספר ימים, רשויות החוק כבר יניחו ידיהן על הנערים והנערות הנבזים הנראים בסרטון.

כמה ימים לפני כן פרסם דניאל עמרם, איש צעיר שחי בחו"ל, בעל כוח רשתי וקהל עוקבים אדיר, סרטון שבו נראית קבוצת נערות שמרביצות לנערה אחרת ומתעללות בה.

העצוב הוא, מלבד ההתנהגות הבהמית שלהן, שהן גם טרחו לצלם ולהפיץ את זה בכל מקום. הרשת געשה, ועוד לפני שהיא נרגעה פורסם עוד סרטון, ממש מהשבת האחרונה, של אותה קבוצת נערות, עוקבת אחרי שתי נשים דתיות בפיג'מה, שבסך הכל יצאו להרדים תינוק בעגלה, ומקללת אותן, דוחפת אותן ויורקת עליהן, וכל זאת כשנערים ונערות אחרים מהטיקטוק נותנים הערות וירטואליות ועצות מה לעשות, איך לקלל ואת מי לדחוף בזמן אמת, בשידור חי שמועבר על ידי אחת הנערות. בשלב מסוים מתחננת אחת הנשים לרוכב אופנוע לטלפן למשטרה. זה שישי בערב, היא דתייה, אין לה שום אמצעי להגן על עצמה.

זה פאקינג "התפוז המכני"! זוכרים? הסרט של קובריק. אני זוכרת שרכשתי את הקלטת של הסרט באילת כשהייתי בת 18. היא הייתה במבצע, ובלי המע"מ שם הספיק לי הכסף בדיוק. הגעתי הביתה והכנסתי אותה ל־DVD. הייתי בערך בת גילן והזדעזעתי מהאלימות שם. לא ראיתי דברים כאלו לפני כן, לא רוע מסוג זה, ולא שנאת אדם טהורה כמו שם.

שנים אחר כך פחדתי לצפות בו שוב, עד שהתבגרתי והתחשלתי מספיק (לא מזמן רכשתי לגפן ספר חמוד כזה שמשמיע מנגינות קלאסיות, היא יודעת לזהות את "בולרו", "מפצח האגוזים" ו"אגם הברבורים", אבל בכל פעם שמגיעים לבטהובן עולה לי הקונוטציה לסרט ההוא, זה מה שהוא עשה). אם חשבתי שלקנות משהו מיד שנייה יהיה אתגר בגידולה, הסרטונים האלו גורמים לי לשקשק, לפחד מהיום שבו תפסע אל שערי בית הספר ולא אהיה שם להגן עליה.

ברור לי שאם וחלילה ביום מן הימים יקרה מצב כזה, אפרד מבתי לתקופה ארוכה ואכנס אל הכלא, לא אחכה לאף שוטר או עובד סוציאלי שיטפלו בנערות ברבריות כאלו. קראו לי ניאנדרטלית, אבל זה מה יש. אני לא מקנאה בהורי הנערים המוכים שצריכים לצפות בסרטונים האלו בכל פעם.

למחרת הסעתי את גפן לגן. בדרך שרנו שירים ושיננתי באוזניה: “גפן, אנחנו לא מרביצים נכון? מה עושים בידיים?". והיא חייכה אליי מן הראי וענתה: “נותנים חיבוק ונשיקה". אמרתי לה: “כל הכבוד, יפה שלי וחיים שלי", כינויים שגורמים לה להסמיק והיא, כמובן, ניצלה את המומנטום הגאה של אמה והוסיפה: “אמא, את יודעת שהיום אחרי הגן את לוקחת אותי לג'ימבורי?". לא ייאמן, מניפולטיבית כזו. כמובן שלקחתי אותה לג'ימבורי, וגם לנאפיס, לאכול פסטה וכנפיים - זה מה שהיא אוהבת.

נסעתי משם אל אוניברסיטת תל אביב. הייתה לי שם איזו פגישה. התברר שגם הם, האנשים המשכילים, החכמים כל כך, ואלו ששוקדים על חינוכו של דור העתיד, נתקלו בסרטונים האלו ונחרדו. “מרסל", פנה אליי אחד מהם, “מה את היית עושה? הטיקטוק מחריב הכל".

“דיקטטורה", עניתי מבלי לחשוב פעמיים, “לחסום כל תגובה מזעזעת, מיידית, בלי דיווחים ובלי מחשבה מיותרת, כל מישהו שקורא ‘זבל' או ‘אנטישמי' למחנה הפוליטי השני, כל נער שעושה שיימינג לנער אחר, כל מישהו שמסתלבט על עדה, דת או מראה של אדם, להעיף אותו לעזאזל מכל הרשתות החברתיות".

דיברתי בשצף, בלי הפסקות לנשום, ראיתי איך שלושת האנשים שישבו מולי, שעד לפני רגע עוד שוחחו איתי על סדנאות הכתיבה שלי ועל הסדנה שאני עורכת פעם בשנה, בהתנדבות, למען נוער מוחרם ומנודה, מבחינים שמשהו אחר יוצא ממני, כועס, מגונן וחדור מטרה כל כך. שלושתם הסכימו עם עניין הדיקטטורה הזו, אבל מה יעזור לנו? למי נלך? לצוקרברג? למאסק?

אולי כבר כתבתי לכם עליה, אבל היא לא יוצאת לי מהראש. בשנתיים שבהן אני עורכת את הסדנה הזו, שבה למדו מעל 200 נערים ונערות מוחרמים איך הכתיבה מחכה לכל כאב ולכל תחושה שלהם והיא זו שתביא להם מזור, יש נערה אחת שלא יוצאת לי מהראש ואין לי מושג מה שמה או איפה היא עכשיו.

אני רק זוכרת שהיא מהדרום הרחוק, ועל הפנים יוצאים לי פצעי לחץ כאלו בכל פעם שעולבים או מחרימים אותה בכיתה. אני זוכרת אותה עומדת על הבמה, מטר וחצי, רזונת, ומספרת את הסיפור שלה. אני זוכרת אותה מנמיכה את קולה מהפחד שאמה תשמע, אף על פי שההורים חיכו בכלל בקומה למטה, ומספרת לכל מאה הילדים שיושבים בקהל איך בכתה כל הלילה, כי אמה טרחה כל כך להכין לה חטיפים, ממתקים וסנדוויצ'ים טעימים לטיול השנתי. “תחלקי לכולם, לכל מי שירצה - תיתני", אמרה לה אמה, “אם ייגמר לך, אל תדאגי, בבית יש לך כל מה שאת רוצה, בכפולות!".

אבל אף אחד לא התייחס אליה, באוטובוס ישבה לבד, כשנפלה במסלול, צחקו עליה וחיקו אותה, וחוץ ממורה חדשה אחת שהתלוותה לטיול וניסתה להיות נחמדה ולתת לה יד, היא הייתה בודדה לגמרי. “כל הלילה בכיתי, כי כאב לי על אמא שלי", אמרה לכולם, “יותר אני לא יוצאת לטיולים שנתיים".

בדרך כלל יש לטורים שלי התחלה, אמצע וסוף. הפעם יצא לי אחד מבולגן מאוד. אין לי מסר אחד שבאתי להעביר פה, ואני די מבולבלת. יש בי כאב אדיר על מה שהפכנו להיות, ואתם יודעים מה עוד עצוב? שההתנהגות הזאת לא שמורה רק לבני הנוער. ממדינה של מעגלי ריקודי עם הפכנו למדינה של מעגלים אלימים שבתוך כל אחד מהם הקורבן הנוכחי. אולי בסוף זה כן קצת מתקשר לי להתחלה, הטבע צודק, הכל פה מזוהם. שלא יבוא החורף בכלל, מגיע לנו.