יו קורנוול בבארבי. יא רבנן. איזה צירוף משמיים. יו קורנוול בבארבי. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

אתם מבינים, ביקום מתוקן, קורנוול - אחד מגדולי המוזיקאים של הרוק - היה צריך להופיע בפארק הירקון. ואני הייתי צריך להגיע שלוש שעות קודם, כאחרונת הגרופיות של נועה קירל, בעבור הסיכוי הקלוש לראות אותו באמת, ולא רק דרך מסך ענק. אבל היקום רחוק מלהיות מתוקן. וקורנוול עצמו הוא קלקול מהלך. האיש שכתב את "No More Heroes", בעידן שבו עוד בהינו מסונוורים בכוכבים, שיר הלל מגעיל ומעולה למונח אנטי־גיבור. השירים שלו מוכרים לעשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם. אבל את הפרצוף שלו, שהיה ונשאר טייפקאסט קלאסי של הרשע בכל סדרה אנגלית, מזהים רק מיטיבי לכת. והם אלה שילכו, שלא לומר ירוצו, לראות אותו בבארבי. מקדש מוזיקה אמיתי. מקדש מעט, אבל שכינה גדולה. 

מהרגע הראשון שבו פרץ לתודעה, בבגדים שחורים ובדיבור מטונף, קורנוול קורץ מחומר אחר. זה קרה במחצית השנייה של הסבנטיז. הוא היה מורה לביוכימיה מבריסטול, שבמסגרת הלימודים שלו בשוודיה הקים להקה בשם ג'וני סוקס וניסה ללא הצלחה לארגן לה חוזה הקלטות. בינתיים, במולדת, פרץ סגנון חדש - הפאנק. וכשקורנוול וחבריו חזרו לבריטניה הם שינו את השם בהתאם ל"חונקים מגילפורד", שהפך במהרה ל"החונקים". ואיתו הגיע גם החוזה המיוחל. מהרגע הראשון, קורנוול פיתח יחסי אהבה־שנאה עזים עם הסצינה המוזיקלית. הסטרנגלרס היו הרבה יותר טובים והרבה יותר מגוונים מכל הפאנקיסטים בסביבה. 

אבל זו בדיוק הייתה הקללה שלהם. כי בז'אנר שנבנה על אנטי כלפי כל מה שהדיף ריח של תחכום או מורכבות מוזיקלית, להקה שמשלבת קלידים ויודעת לנגן באמת, נתפסה מיד כפייק. שלא לדבר על גילם המופלג של החברים, ובראשם קורנוול קשישא, שהיה כבר בן 38. וזה לא שמהעבר השני הם נתפסו כהרכב לגיטימי. הסטרנגלרס הרבו לקלל ולשיר טקסטים סקסיסטיים, העלו חשפניות עם שוטים על הבמה, וקורנוול אפילו הכה מבקר מוזיקה שכתב עליו מילים לא מחמיאות (בדומה לרובם המוחלט של מבקרי התקופה, אגב). בקיצור, הוא הצליח להשניא את עצמו על כולם וגם היה מודע לכך היטב. כשנשאל על ידי עיתונאי אמריקאי אם הסטרנגלרס הם מיזוגינים, השיב בציניות טיפוסית: “אנחנו לא מיזוגינים, אנחנו מיזנתרופים. שונאים את כולם באותה מידה".

אז המבקרים צקצקו, הקולגות זלזלו, והממסד הזדעזע. אבל מגזר אחד קיבל תמיד את קורנוול באהבה: המאזינים. כלומר, לא אותו, אלא את השירים שלו. ומדובר בקטלוג לא פחות ממפואר, שכולל יהלומים כמו "Peaches", "No More Heroes", "Duchess", "Walk on by", "Skin Deep", "Always the Sun" ועוד ועוד. לקורנוול היה כישרון לכתוב שירים במעטפת מחוספסת ותוכן מדמם, שנכנסים לך מתחת לעור והופכים לחלק מהנשמה. "Strange Little Girl" אחד, שיר קצר של שתי דקות ו–40 שניות, הוא פסגה של יופי שהמוני מוזיקאים לא יגיעו אליה בקריירה שלמה. שלא לדבר על "Golden Brown", שיר שלאורך השנים ניטש בגינו ויכוח עז בין המעריצים בשאלה אם הוא עוסק בנערה או בהרואין. קורנוול עצמו סיפק לבסוף תשובה נחרצת: “שניהם מספקים לי עונג והנאה". אני יכול לדמיין אותו אומר את זה, באותו קול ייחודי, שפשוט אי אפשר לתאר את האפקטים הסותרים שלו. מרושע, ממורמר, כאילו מנותק והכי נוגע שיש. 

הוא פרש מהסטרנגלרס ב־1990, בטענה שהלהקה מיצתה את עצמה אומנותית. מאז הוציא כבר עשרה אלבומי סולו, חלקם מצוינים ממש. רק שבאופן אירוני, הוא הפך בהדרגה ליקיר המבקרים, בזמן שהמוזיקה שלו הגיעה לפחות ופחות מאזינים. במקביל, קורנוול כתב ספרים, הופיע בסרטים ובתיאטרון, שיחק קריקט באופן חצי מקצועני ותחזק גם פודקאסט בענייני קולנוע. אלבומו האחרון והמוצלח מאוד, "Moments of Madness", יצא לפני שנה והוא יבצע שירים מתוכו בבארבי, לצד קלאסיקות של הסטרנגלרס. שלא תעזו להחמיץ. העולם הזה מחורבן ולא פעם אכזרי, אבל זרוע ברגעי קסם קטנים ששווה לחיות בשבילם. וככה בדיוק נשמעים השירים של יו קורנוול. 

קורנוול יופיע בבארבי ב־24.10

על הסכין

  • המיני־סדרה “שערורייה בריטית למדי" עלתה עכשיו בסלקום טי־וי, ואף פעם לא מאוחר לצפות בה, כי היא ממתק של ממש. היא מבוססת על סיפורו האמיתי של חבר הפרלמנט ג'רמי ת'ורפ (שמגלם בחן יו גראנט), שנאשם וזוכה מאשמת קשירת קשר לרצח מאהבו לשעבר. הבימוי של סטיבן פרירס הפך את הסיפור לעיסה אנגלית מענגת של הומור, דקדנטיות וציניות דקה.
  • הסרט “שבעה בייבי" שהועלה עכשיו בנטפליקס הוא כמעט אנטי־תזה ללהיט “את כל כך לא מוזמנת לבת מצווה שלי". גם הוא מציג משפחה יהודית עכשווית, אבל מהסוג הנוירוטי, הביקורתי והחונק. גיבורתו היא צעירה שלא יודעת מה לעשות בחייה, ונקלעת לשבעה שמאלצת אותה להתעמת עם שלל מאהביה ומצוקותיה. מומלץ ביותר.
  • ועוד נטפליקס, "הרצח של ג'יל דנדו". מיני־סדרה חדשה בוחנת את הרצח המדובר של אשת הטלוויזיה האנגלית ג'יל דנדו, שאירע לפני 24 שנה ולא פוענח עד היום. דנדו, הבת האהובה של השכן, נרצחה על סף דלת ביתה, מה שהוביל לחקירה הפלילית הגדולה ביותר בממלכה מאז המצוד אחרי ג'ק המרטש. בלי ספוילרים - לבסוף סומן אשם, שהתברר כזכאי. מרתק.