קשה לראות את מסע ההשחרה החדש של המחאה, ואת ניסיונה הציני של הממשלה להפחיד ש"צביונה היהודי של ישראל בסכנה". הרי הסכנה האמיתית עם ממשלה שכזו היא לערכים הליברליים, ולא לערכים הדתיים, ובכיכר דיזנגוף מחו על ניסיון לתחמן איסור על מחיצות במרחב הציבורי, ולא כדי למנוע תפילה. אבל לך תתמודד עם מקהלת דוברי השלטון, שעטה על המציאה ופמפמה את הנרטיב הזה ללא הרף בשבוע האחרון.
לכל מי שלא נסחף עם הנרטיבים של המלא-מלא, קשה להתמודד עם הגשם העכור שניתך עליו מאז ינואר, פעם אחר פעם. פריצות התקציב למגזר החרדי על חשבון שאר האוכלוסייה; חוק ההשתמטות מגיוס; ה״רפורמה״ בתקשורת שמטרתה לפגוע בתאגיד ובערוצים המסחריים; מינויי מקורבים על חשבון אנשי מקצוע; הרטוריקה המכפישה שכל תכליתה להאשים איזה ״שמאל״ דמיוני בכל צרות האומה; וחוסר המקצועיות המזעזע של מרבית השרים.
העומס הזה נוטה לבלבל, במיוחד באווירה ציבורית שכולה רעש של ספינים, פייק ניוז ודפי מסרים. אבל כשאין התמקדות במטרה בת השגה, הולכים לאיבוד בין המטרות הרבות מדי, גם אם כולן ראויות. לכן האמירה ״עיניים על הכדור״ צריכה להעסיק את ראשי המחאה יותר מאי פעם.
למחאה חסרת התקדים ששוטפת את רחובות ישראל יש הישגים רבים. היא הצליחה לסחוף מאות אלפים, לגרום לרבים להפסיק לתמוך בממשלה גם אם הצביעו עבורה, ולעצור את תוכניתה המקורית של הממשלה להכפיף אליה את מערכת המשפט. אבל אף אחד מההישגים אינו סגור ומוחלט.
למשתתפי המחאה יש אפס אמון בממשלה שתחמנותה אמנותה, ולכן מהרגע הראשון הם מזהירים זה את זה לא להוריד את העיניים מהכדור. אבל למרות האזהרות, נראה שזה קרה. ראשי המחאה צריכים להתכנס חזרה למניע העיקרי שהוציא רבים כל כך לרחובות, ולחזור לדרוש דבר אחד בלבד: להוריד את מה ששווק כ״רפורמה משפטית״ מהשולחן, ולהתחייב שלא לשוב לחוקק אותה ללא הסכמה רחבה.
הרוח שמנשבת במחנה הליברלי מרגשת, אבל הקרב על תפילה בהפרדה בכיכר דיזנגוף היה כישלון טקטי, שנובע מהתפזרות המסר. נכון ש״ראש יהודי״ הפרו את היתר העירייה, אבל המוחים אינם יכולים להיות הזרוע שתדאג לשמירה על החוק. גם אם הם צדקו, הטיפול ב״ראש יהודי״ צריך היה להתבצע רק על ידי הרשויות. טוב עשתה העירייה שלא אפשרה לארגון להמשיך את פעילותו בעיר במהלך סוכות, אבל דמיינו שכל האירוע היה מטופל כך - ללא הרוח הרעה של קטטות רחוב ביום הכיפורים, וללא התמונות המרות.
המחאה נגד ההפיכה המשטרית לא תתמוסס כל כך מהר, על אף המאמצים האדירים של הממשלה לרמוס אותה. הרי בכל רגע יש אירוע נוסף שמתסיס את המוחים ולא מאפשר להם לעמוד מנגד - הצדקת רוצחים ״צדיקים״, קריאות לסרב לציית לבג״ץ או אמירות מטומטמות של הרב הראשי. כרגע המחאה בשפל, אבל מדובר באירוע נקודתי שנובע גם מעייפות החומר, גם מחופשות החגים וגם מפגרת הכנסת.
מצד שני, צריך להכיר בעובדה שהמחאה קצת תקועה, משום שלא הצליחה לקבע אף אחד מהישגיה. מפלגות האופוזיציה לא הפכו את הסנטימנט הציבורי להסכם פוליטי, מפחד שיחטפו על הראש. מנגד, ראשי המחאה שאינם אנשים פוליטיים, נסחפו קצת עם המסרים והתפזרו, בלי לשים לב. המחאה הצליחה כל עוד הייתה ממוקדת בשמירה על כללי משחק דמוקרטיים, שניתן לשנות רק בהסכמה רחבה ולא במעמד צד אחד (על אחת כמה וכמה כשהצד האחד הוא הממשלה הקיצונית ביותר שאי פעם כיהנה כאן). בקיצור, צריך להחזיר את העיניים לכדור. זה לא מאוחר מדי.