היו לי כמה פגישות עם זמר השנסון המנוח שארל אזנבור עד שנפטר בשיבה טובה. הוא לא היה רק זמר ענק, למרות קומתו הנמוכה, אלא גם בן שיח נעים, רב־גוני ובעל חוש הומור - עד שזה היה מגיע לענייני טורקיה ואזרבייג'ן.
חתום על הלהיט של הרגע: המפיק הישראלי שכבש את ארה"ב
פרס נובל לספרות הוענק לסופר הנורבגי ג'ון פוסה
כארמני גאה, וכשגריר כבוד של מולדתו, הוא תהה בלי הרף על היחסים בין ישראל והטורקים (שכללו מבחינתו את האזרים), והיה נוזף בי על חוסר ההבנה שאנחנו מגלים, לדעתו, כלפי טורקיה, תכונותיה ושאיפותיה. "אל תסמכו עליהם. זִכרו מה הם עשו לנו וממשיכים להתכחש לו עד היום", היה אומר אזנבור, כשנראה לו שהקרבה בין ירושלים לאנקרה ובין הישראלים לטורקים הגיעה לשיאים מוגזמים בימי ה"הכל כלול" העליזים.
ואחר כך, כשארדואן לימד אותנו בצורה מכאיבה את צדם ההפוך של הדברים, הוא הזכיר: "אמרתי לך. אי אפשר להאמין להם. צריך ללמוד מההיסטוריה ולהתייצב בצד הנכון שלה". אבל, גם כשנזף והתלונן, הוא לא עשה זאת מעולם בהבעה נזעמת, אלא בחיוך. לא חיוך ציני או לועג, אלא קטן, עצוב וכאוב. ממש כמו חיוך של יהודי גלותי נרדף ולמוד סבל, אבל עקשן ומסרב להשלים עם גורלו...
לגבי ישראל והיהודים היה אזנבור תמיד בצד הנכון. הוא היה היהודי הקטן הקבוע של הקולנוע הצרפתי, וחיפש בעצמו את התפקידים האלה. הוא התייצב לכל אירוע תמיכה בישראל. עבורו, להיות ארמני או יהודי זה היה, פחות או יותר, אותו הדבר. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו קצת כאומן וכאדם.
בשבועיים־שלושה האחרונים אני משתדל מאוד לא לשנות את דעתי עליו. מבן שיח אינטליגנטי ומקסים ואומן בלתי נשכח, הוא הפך למטרידן סדרתי. מדי בוקר שחון, כשאני מנסה להתרומם מרבצי בעיניים אדומות ונטולות שינה, אני מבטיח לעצמי שהלילה לא אראה אותו יותר, ואוכל קצת לנוח - הרי זה הכל בראש שלי. אני מנסה להקשיב לקול ההיגיון. זה לא עוזר, ובלילה הוא שוב מתייצב ליד מיטתי ועל פניו החיוך העצוב והקטן. "מדוע אתם שותקים?", הוא שואל ותוקע בי מבט כאוב, בלי להסיר את החיוך מפניו.
"תראה", אני מנסה ללמד אותו את יסודות האסטרטגיה והפרשנות המדינית, "אזרבייג'ן חשובה מאוד עבורנו. אנחנו זקוקים לידידים באזור. הם בסיס חשוב מול איראן. הם מספקים לנו נפט וגז בשפע, ואפילו יארחו מאות רבנים כדי לתת לנו קצת מנוחה. ואנחנו מוכרים להם הרבה נשק. זה חשוב כלכלית וביטחונית. זה שדה ניסויים נהדר... אופס... מכל מקום, אתם בעצם שותפים, בלית ברירה, של איראן. לא? גם לרוסים נמאס מכם... חוץ מזה שיש אצלנו מי שרואים כאן תקדים מעניין להעברת אוכלוסייה בשטחי מריבה".
"100 אלף איש... קוראים לזה טיהור אתני... וייתכן כאן גם תקדים הפוך. אתה זוכר איך בכו בפינוי ימית?", הוא שואל וממשיך: "זוכר מה שאמרתי לך על הטורקים?".
"זוכר", אני משיב, "אבל בסופו של דבר הכל מסתדר. ראש הממשלה נוסע לאנקרה לאחר שהשתילו לו קוצב לב, כדי שלא ירך לבבו בגלל המראות הקשים. וגם ארדואן הבטיח לבוא ולבקר במוזיאון ניל"י וביד ושם".
"עד הפעם הבאה, כשתתחילו שוב ליילל", הוא לא סר ממיטתי ומחייך, כשעיניו נראות לי יותר ויותר מאשימות. לפעמים הוא לא נשאר איתי עד הבוקר. אבל גם אם הוא נמוג באפילה, הוא משאיר, בכל זאת, אחריו את החיוך, כמו החתול של "עליסה בארץ הפלאות".
בלילה אחר הוא לא נמנע מלתקוף אותי מקצועית: "למה אתה בעצמך לא כותב על מה שמתרחש? למה אתה לא מתרשם בשטח ולא גובה עדויות מהפליטים?".
"נכון. ניסיתי, אבל פשוט איש לא מגלה עניין בנושא. צריך אולי לחשוב על דרך אחרת. מהצד האזרי, למשל". אז, כנראה, ממש נשברתי. גם לכושר הסיבולת של עיתונאי שלא נולד אתמול יש גבול. "אני לא המטרה הנכונה ללובי הזה", התייפחתי, "יש ממשלה. יש צבא. יש בעלי הון. יש מומחים, יש דעת קהל. למה אתה ממשיך לענות אותי? תן לישון, שארל...".
הוא נמוג לפנות בוקר. אבל אני בטוח שגם הלילה אראה שוב את שארל אזנבור מתייצב על משמרתו ליד מיטתי ועל פניו שפוך החיוך הקטן, העצוב, היהודי הזה... לאאאאאאאא!