1. ביום הראשון והשחור משחור של המלחמה מצאתי את עצמי מול הטלוויזיה, משווע לאינפורמציה ממשית במשך שעות ארוכות. ולכל אורך השעות האלה הילדים שלי הראו לי בטלפון מראות ישירים (ואיומים) מהשטח, שהציפו את הרשתות החברתיות. אני מבין היטב את הצורך בצנזורה. שלא לדבר על הפעלת שיקול דעת עיתונאי באשר למה מותר ונכון להראות ומה לא. והרצון שלא ליפול לתוך הדמורליזציה התקשורתית שמפעיל האויב. אבל כל השיקולים האלה כבר לא רלוונטיים יותר בעולם שבו המלחמה משודרת בלייב בטיקטוק. המערכות העיתונאיות עדיין חייבות להיות סלקטיביות, ולתת ערך מוסף שלא קיים ברשתות. אבל הן חייבות להחליף דיסקט (מונח מהעולם הכל כך ישן), ולשחרר הרבה יותר אינפורמציה באופן מיידי. אחרת, פשוט לא יצרכו אותן יותר.
2. התנועה הקיבוצית חווה בשנים האחרונות מסכת חריפה של הכפשות. כמו בימי הזוהר של נאום בריכות השחייה של בגין, "קיבוצניק" הפכה שוב למילה נרדפת לפריבילג. זה נושא מורכב, שאין בו רק צודקים וטועים, והקיבוצניקים עצמם אחראיים לא מעט לטענות נגדם. למשל, בכל הפרשה העגומה של ניר דוד והאסי. אבל מסע הדה־לגיטימציה נגדם השכיח עובדת יסוד אחת, שלא השתנתה מאז הקמת המדינה. הקיבוצים הם בין הגורמים המרכזיים בעיצוב גבולות ישראל. והם גם אלה שמגינים, בגופם ובחייהם היומיומיים, על הגבולות האלה. גם בדרום וגם בצפון. אזור עוטף עזה, שסובל שנים ארוכות מאכזריות חמאס, לא היה מסוגל להחזיק מעמד אלמלא החוסן והלכידות הפנימית של הקיבוצים שנמצאים בו. לראות את הציבור המושמץ הזה נלחם על חייו - נגד המחבלים המרצחים, זו תמונה קורעת לב.
3. כרגיל, והפעם ביתר שאת, כשהתותחים רועמים, אין אף גורם שמטפל באופן רציני בפגיעה הכלכלית המיידית שחווים אין־ספור ישראלים. ובייחוד, ציבור העצמאים. כל כך הרבה אנשים יושבים עכשיו בבית חרדים מהמצב שבחוץ, וגם מזה של חשבון הבנק שלהם. חרדה קיומית אמיתית, שמפרידה באופן חד בין שכירים ועצמאים. ובין כאלה שמועסקים בתחומים שהם חיוניים גם בזמן לחימה, לכאלה שהענף שלהם פשוט עבר למצב של הדממה. גם הפעם, אני נאלץ להשמיע את זעקתם של אנשי התרבות והבידור, שמרביתם עצמאים. אלה שעבדו חודשים, לפעמים שנים, כדי להרים הפקה שקרסה בבת אחת ב־7 באוקטובר. אלה שכבר יודעים שהם לא יפוצו על כך לעולם.
4. ויש עוד קו חד, אכזרי ממש, שחוצה בין ישראלים בימים הקשים האלה. זה שתוחם בין משפחות שיש בהן חיילים קרביים, לאלה שלא. כי עם כל האמפתיה ויכולת ההזדהות, אף אחד לא יכול להבין באמת את התחושה הזו, של להיפרד מאחד מיקיריך שהולך לשדה הקרב. בוויכוחים האינסופיים של החודשים האחרונים, הטענות בדבר השתמטות משירות הופנו כלפי הציבור החרדי. ובצדק, כי כשציבור שלם לא נוטל חלק בהגנה על המדינה, ומניח לציבורים אחרים להילחם עבורו, מדובר באנומליה מקוממת. אבל ההתחמקות השקטה והאינדיבידואלית משירות צבאי, בעיקר קרבי, היא תופעה רחבה שרק הולכת ומתפשטת. בעיקר, בהכללה כמובן, בקרב שכבות סוציו־אקונומיות גבוהות. ביחידות קרביות רגילות, לא סיירות נוצצות, יש יותר ויותר חובשי כיפות ואנשי פריפריה. ובימים שבהם מתברר עד כמה שירות צבאי הוא עוד חיוני, ומסוכן, החלוקה הזו מדאיגה.
5. הקלישאה שאומרת שרק בזמן אסון החברה הישראלית מצליחה להתלכד, מוכחת עכשיו באופן כואב במיוחד. כל כך הרבה גילויים של סולידריות ועזרה הדדית יש מסביב. כל כך הרבה התנדבות, אמפתיה, לב פתוח לרווחה. אבל הסולידריות הזו מחליפה לא פעם את המחויבויות הבסיסיות של המדינה. רק דוגמה: בשבת האחרונה והשחורה, כשאין־ספור חיילי מילואים נקראו לדגל, לא הייתה כמובן תחבורה ציבורית כדי לשנע אותם - כי שבת. וגם לא הוקם שום מערך מסודר של הסעות. אבל בתוך שעות ספורות, באמצעים פרטיים לגמרי, נוסדו מערכים עצמאיים כאלה, שנסמכו על רצונם הטוב של המונים. נשארנו כמו בעיירה היהודית. עוזרים זה לזה, כי לא סומכים על השלטון.