1.
“מיד נאום ראש הממשלה בשידור חי", הייתה הכותרת שנמרחה על מסכי הטלוויזיה ביום שני בערב. מיליוני אזרחים מודאגים ישבו והמתינו מול המסך. הבעת החרדה על פניהם בגין התמונות הקשות שראו ממתקפת חמאס על יישובי חוטף עזה, שיקפה את מצב האומה - “על הפנים". 

הנאום נדחה ונדחה, ובינתיים המשיכו לרצד על המסך דיווחים על מתקפות טילים על יישובים בגוש דן, אזור ירושלים ויישובי חוטף עזה. הכתובת, “מיד נאום ראש הממשלה", המשיכה לרכז עם שלם מול המסך. ראש הממשלה מתח את עצביהם ולא עלה לשדר את דבריו. מי שמבין עניין ידע מראש שהוא יצהיר שהוא יכתוש את עזה, ימוטט את חמאס, יחריב את בתי המחבלים, יהרוג את ראשיהם, ימחץ… ישמיד… יכה… יחסל… יפרק - ומה לא. 

הוא כבר הבטיח את זה כמה פעמים, והביצועים שלו לא היו מי יודע מה. אחרי שעה וחצי עם הכתובית המעצבנת, נראה על המסך ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא קרא לאחדות, הוא קרא להקים ממשלת חירום, הוא הבטיח שצה"ל יכתוש… יהרוס… יחסל… ינטרל… יפרק… בלה, בלה, בלה.

שנים הנדסו פוליטיקאים, פרשנים צבאיים, אלופים במיל' ואנשי מערכת הביטחון את תודעת ההמונים שצה"ל הוא הצבא החזק בעולם, הצבא שמצויד הכי טוב בעולם, במטוסים הכי־הכי משוכללים, בצוללות ובספינות הכי־הכי, במערכות ההגנה וההתרעה הכי־הכי מודרניות וחדשניות, במערך הסייבר הכי־הכי, וכמובן בכוח האדם הכי־הכי. ואז, בשבת קוידש, בבוקר, בטרם החלה הנהירה לבתי הכנסת לחגוג, לשיר ולשמוח בחג שמחת תורה, זה קרה. המדינה היהודית, שחטאה בחטא היוהרה, חטפה את מכת חייה הגדולה ביותר מאז יום הקמתה. 

ארגון הפשע והרשע חמאס פלש לחלקה הדרומי של ארץ הקוידש בסירות, ברחפנים, בטנדרים, באופנועים וברגל. גלים־גלים הם חדרו למושבים, לקיבוצים ולערים. ירו, רצחו, בזזו, חטפו זקנים, נשים, גברים, חיילים, תינוקות והעבירו אותם במסע ניצחון לרצועת עזה. המעצמה הצבאית הגדולה ספגה אלפי טילים, פצמ"רים, ירי מקלעים. בסיסי צבא, תחנות משטרה, קיבוצים ומושבים נכבשו. בהיסטוריה העולמית לא אירע אירוע כזה שבו ארגון טרור מכה מכה אנושה במבצע צבאי מתוכנן ומאורגן למופת מעצמה עולמית כמדינת ישראל.

כמה ימים הפוליטיקאים המובילים בהופעותיהם באולפני הטלוויזיה התחבאו בחורים כמו עכברים. הפרשנים הצבאיים המהוללים גמגמו. המומחים לענייני ביטחון נדמו. אבל אז לאט־לאט הם חזרו לאולפנים והציעו מה צריך לעשות. לא ייאמן כי יסופר, הם חזרו על הקלישאות שצריך לכתוש, להרוס, למוטט, למחוק...  בלה בלה בלה.

לך תספר להורים של צעירים שיצאו לחגוג במסיבת טבע, שהפכה למסיבת טבח באזור חוטף עזה, מי האידיוט שאפשר קיום מסיבה כזו באזור כה מסוכן. לך תסביר לתושבי האזור למה לא נתנו להם נשק צמוד בבתיהם להגנה עצמית, ויש הרבה שאלות נוקבות על איך ומדוע ולמה, ואין לאף אחד תשובות ענייניות לנוכח הקטסטרופה שהתרחשה.

ביום שני עדיין לא יצאו מהחורים שבהם נעלמו השרים בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, מירי רגב, אליהו עמיחי, דוד אמסלם (נלסון מנדלה הישראלי). ביום שלישי החלו להתפרסם סיפורי הגבורה וסיפורי האימה והחששות והדאגה, גאונים במדים הציעו בחדשות של יום שני לאגור מזון, והכניסו את הציבור לפאניקה ולהיסטריית קניות. אזרחים כבשו בהמוניהם את החנויות לממכר מזון ורוקנו את המדפים. שמעתי שכנים שחזרו עם עגלות עמוסות מדברים על השמועות שישראל יוצאת למתקפה גרעינית על איראן, ולכן אמרו לאגור מזון. אין גבול.

2
בימים קשים שבהם הדיכאון והעצב שולטים בי, אני נוהג להאזין לשירים של אריק איינשטיין זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה).
בימים מחורבנים שכאלו, כשמתנגן השיר “יושב מול הנייר", הצמרמורת שאוחזת בי בלתי ניתנת לשליטה. 

יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב
יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכל
יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת
מביט על הנייר ולא יוצא לי קול.
אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות
היה לנו חלום ועכשיו הוא איננו
אני כל כך עצוב, בא לי לבכות

אני מודה ומתוודה שהזלתי בימים האלו דמעות שאפשר היה למלא בהן הרבה בקבוקים ריקים של מים מינרליים. הכאב חד ומפלח. אני בקשר עם חברים ביישובי חוטף עזה, הם מעבירים לי דיווחים בשידור חי מהשטח. אני מרגיש חוסר אונים, לא יכול לעזור ונותר רק לעודד ובסוף השיחה לבכות שלא ישמעו. 

מי שקורא את הטור ונהג לשמוע אותי ברדיו עד להשעייתי, יודע כמה פעמים התרעתי וביקרתי וזעקתי. רק במדור הקודם כתבתי על הסירה שהגיעה עד לחוף נתניה ואף אחת מהמערכות המשוכללות והתצפיתנים המקצוענים לא גילו אותה. אז התרעתי. אני נחשב שמאלני מוגלתי, בוגד, עוכר ישראל. הביקורת שלי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בערך כמו הביקורת של נביאי התנ"ך, שהעם חשב שהם משוגעים ונודניקים וכמובן שמאלנים אדומים.

חבר כואב צלצל אליי. הוא ביטחוניסט בכיר בעברו. כשהיה בא למקום העבודה שלו, היה רואה את הססמה “בתחבולות תעשה לך מלחמה". “הם מימשו את הססמה שלנו ועשו לנו בית ספר בלוחמה", הוא אומר בכאב. חבר קשיש אחר, מאחרוני הפלמ"חניקים שנשארו בחיים, אמר לי בקול מרוסק, “הנבלות הרוצחים האלו עשו לנו בית ספר, מימשו את מה שתמיד התגאינו בו: ניצחון של מעטים מול רבים".

הרבה זעם והרבה כאב מציפים את פני הארץ. הרבה אנשים יושבים ספונים בבתיהם ובוכים. אילן גולדהירש כתב שיר מצמרר שאריק איינשטיין ביצע, “קשה לכתוב דמעות".

הלב נצבט ובגרון מחנק
והדמעות יורדות להן כמו גשם
ולא רואים דבר מרוב אבק
ומי יודע איך בכלל לגשת.

רוחות קרות הביתה נכנסות
אמת מרה טופחת על פנינו
ובאוויר שתיקה קשה מנשוא
וערפל בזויות עיניו

כל כך קשה לכתוב דמעות
קשה לשאת את הדממה
כל כך קשה לשיר דמעות
ומי יתננו נחמה

וצל גדול יושב ממש מולך
ענן שחור עוטף את הרקיע
וטלטלה אוחזת את כולך
אתה הולך, הולך ולא מגיע.

שרק נמצא כוחות להתגבר
שרק נמצא מילים בתוך האלם
המון מילים רוצות להיאמר
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת
כל כך קשה לכתוב דמעות.....