לפני שבוע, ולפני נצח, ב־6 באוקטובר, נכנסה המדינה לסוף שבוע שהיה גם חג, תוך כדי ויכוח סוער: האם ההקפות השניות בכיכר דיזנגוף במוצאי שבת יעברו חלק או יהפכו לפרובוקציה. ביום שבת בבוקר קמנו למציאות אחרת, לעולם אחר, לפרק אחר בהיסטוריה. זה התבהר והפך לעובדה מוגמרת כמעט מיד, בתוך שעות, כאשר צפו ונחשפו איתותי האסון הראשונים.
ההתייעצות הלילית והדרג המדיני שנשאר בחוץ: מה קרה בשעות שלפני הטבח
לפיד: "למה שקרה בשבת אין כפרה, לא נצטרף לממשלה"
עם צאת השבת, כאשר איש במדינה עוד לא הכיר את ממדי הזוועה, כאשר עוד לא ידענו כי מה שקרה בדרום הוא לא עוד אסון לאומי, אלא המחשת השואה באופן הכי מציאותי שרק אפשר לדמיין, התקשר אליי אחד מחברי הקואליציה, ואחרי כמה דקות של שיחה, בקול שבור חצי־אמר חצי־לחש: "מבחינתי, אנחנו גמורים, כולנו גופות פוליטיות. היום כולם עדיין בהלם ממה שקרה וממה שקורה, אחרי יום־יומיים יבינו".
לנבואת הזעם שלו עוד נחזור. עת מלחמה היא לא בדיוק המועד הנכון להתחשבנות פוליטית, וגם אם הפוליטיקאים עסוקים בה (והם כן), הם לא רוצים שנדע על כך.
כדאי לשים לב דווקא למילה אחרת בדבריו של בן שיחי. המילה "הלם", שבה בחר, מגדירה במדויק את המצב הנפשי של המערכת הפוליטית כולה, מלמטה ועד למעלה, בשעות ואף בימים הראשונים אחרי האסון.
בהתחשב בנקודת ההנחה שכל מה שקורה החל מיום שבת הוא כתיבתם של פרקי היסטוריה תוך כדי תנועה, אזי ל"שתיקת ההנהגה" בהחלט יוקדש ערך נפרד. שעות על גבי שעות, תוך כדי אזעקות, תוך כדי יירוטים ובומים, ניסה הציבור להבין מה קורה לו, לבנות תמונה כוללת מחלקי פאזל, מבלי שמישהו ממקבלי ההחלטות ינהל איתו דו־שיח, יסביר, יעדכן וינסה להרגיע.
בנימין נתניהו עצמו דווקא לא נעלם. בפעם הראשונה הוא התייצב מול המצלמה ביום שבת ב־11:30 בבוקר, שעות מספר אחרי המתקפה של חמאס, ברחבת הקריה בתל אביב, והכריז כי "אנחנו לא במבצע, אלא במלחמה". בפעם השנייה הוא מסר הצהרה באותו ערב, ואז שוב, למחרת, בפורמט רחב יותר.
ועדיין, לא לפורמט הזה היו זקוקים האזרחים ההמומים. לא להכרזות, אלא למענה ולדו־שיח. אם לא ל"מרגיע הלאומי" נוסח נחמן שי במלחמת המפרץ, אז לפחות לנציגי ההנהגה בשידורים חיים רבים שלא רק יחזרו על המסרים, אלא גם יספקו תשובות ראשוניות. הזמן עבר, נציגי הציבור לא הופיעו, הציבור המיואש המשיך לקבל מידע מהרשתות החברתיות ומדיווחי עיתונאים, שבימים הראשונים למלחמה הפכו בפועל ממדווחים למתקשרים בין האומה להנהגתה.
מאוחר יותר, לאחר התאוששות חלקית ממכת ההלם, תיאר אחד מהשרים את המצב שמאחורי "התקף השתיקה ההמוני" שפקד את השרים וחברי הכנסת: "היינו המומים, הלכנו לאיבוד. בעצמנו שאלנו שאלות בישיבת הממשלה והבנו כי אין תשובות. עוצר הראיונות נולד באופן טבעי: אם אתה לא יודע מה קורה, עדיף לשתוק מאשר להטעות ולהבהיל עוד יותר את הציבור. כמו כן, הבנו שכל פשלה וכל מעידה בניסוח בשידור חי יעלו לכל אחד מאיתנו ביוקר, שלא כמו בשגרה".
ישיבת הממשלה כונסה ביום ראשון, למחרת המתקפה הרצחנית. חלק מהשרים, ובהם אופיר אקוניס, מאי גולן ונוספים, שאלו אם מדובר בכשל מודיעיני חמור, אם קיימת הבנה ראשונית של מה שהוביל לקטסטרופה – אך השואלים הושתקו בתוך דקות: "תפסיקו, תהיו קצת ממלכתיים ואל תשאלו שאלות!" – צעקו לעברם חבריהם לממשלה, ובזה הסתיים הניסיון.
ציפוף שורות
היום, כמעט שבוע מפרוץ המלחמה, טרם אותר וטרם הופיע המרגיע הלאומי. במקום זה החליט ראש הממשלה על הקמת גוף מיוחד תחת השם "צוות ההסברה". לא מעט שרים וגם ח"כ דני דנון צורפו אליו, במטרה לתגבר את קו ההסברה – הפנימית והחיצונית גם יחד. מי שבאורח פלא (או שלא) לא נכללה בהרכבו של צוות ההסברה היא שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן, אך הנושא הזה כבר בטח ימתין עד אחרי המלחמה. המערכת והציבור מתמודדים עם שורה של סוגיות עקרוניות בהרבה.
בין היתר, אחת ההשלכות של אסון שמחת תורה היא קריסת ההסברה מהעידן הקודם, הלא רלוונטי עוד. במשך חודשים תרמו שני צדדי העימות הפוליטי־ציבורי לבניית אג'נדה מדומה, שורה של ססמאות שחדרו לתודעת הציבור. האמת המרה היא כי שום יח"צ ושום ספין, מוצלחים ומתוחכמים ככל שיהיו, לא עומדים במבחן המציאות. הססמאות הרעילות מהעולם הפוליטי לא תואמות את מציאות החירום.
פעילי המחאה מאנשי המילואים לא סירבו פקודה. הם התייצבו גם התייצבו, ויתרה מזאת, ארגוני המילואימניקים השתמשו ברשת היח"צ האיכותית שנבנתה במהלך החודשים של המחאה כדי לקרוא לכל החברים להתגייס ולהגן על העם. אלוף (במיל') יאיר גולן, שהטייטל "בוגד" היה בין הרבים שהודבקו לו בימין לאור עמדותיו הפוליטיות, עלה על מדים בלי להסס דקה ופעל כגיבור.
ימים בודדים של מלחמה הראו באופן הכי ברור כי אותו קרע נורא בעם, אותן הקריאות להיפרד למדינת יהודה ולמדינת ישראל – התבררו כמסע יח"צ פוליטי. הרעל שחדר לציבור התאדה כלא היה. הוא נשאר בעולם הווירטואלי, במדינת הטוויטר, בשיח של מי שיצרו אותו מלכתחילה.
מלחמה וזוועות השואה – זו לא בדיוק הדרך העדיפה להיפטר מההרעלה הפוליטית, אך זה מה שקרה. לא הפצרות הנשיא ולא תחנונים של אנשי ציבור – שום דרך ושום מאמץ לא הצליחו להפסיק את שיח הקרע ואת ההסתה ההדדית, עד שהגיע הנורא מכל.
הפעולה הפוליטית המתבקשת בעת צרה – איחוד השורות – צפה והתגברה בשיח הציבורי עוד לפני שהגיעה לגזרה הפוליטית. בעיני הציבור השאלה כלל לא הייתה קיימת: בזמן המלחמה אין פוליטיקה. שכל האופוזיציה תצטרף, וימשיכו לריב אחר כך. אלא שבתפיסה הפוליטית ממשלת אחדות היא לא מוצר פשוט, אחיד ומוכן על המגירה, אלא מכלול של שאלות רציונליות.
תתפלאו. לא האגו עניין אותם, גם לא התפקידים. כל פוליטיקאי מתחיל ער לעובדה כי בממשלת אחדות בזמן מלחמה לא מחפשים תפקידים וקידום, אלא בעיקר הופכים לשותפים מלאים לנשיאה באחריות. מהרגע שאתה בפנים – המדיניות, האסטרטגיה והטקטיקה של ההנהגה הן גם שלך. גם הטעויות והכישלונות, חלילה.
מבחינת יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, הובלת המערכה לצד, ולא במקום, השותפים הנוכחיים של נתניהו לקואליציה, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, היא תסריט בלתי אפשרי. לפיד מוכן ליטול חלק באחריות הקולקטיבית, אך לא בהרכב המוצע. בשורה של שיחות פנימיות שניהל עם חברי סיעתו, הוא חזר והסביר כי המדיניות שהשניים מובילים במשרדיהם אינה מקובלת, והוא לא מוכן לשאת באחריות על החלטות שיקבלו ועל המדיניות שיובילו.
גם יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הבהיר כי לא יצטרף, משום שהוא לא רואה טעם ותועלת בנוכחות פורמלית בשורות הממשלה המונה כמעט 40 שרים. באשר לדרישות לגבי מדיניות מול חמאס – בזאת ליברמן הוא פוליטיקאי עקבי בעמדותיו. עוד ב־2009 דרש ליברמן לכתוב בהסכמים הקואליציוניים עם הליכוד כי על הממשלה לחסל את שלטון חמאס. ברגע שקו הממשלה ויעדי הלחימה נראים קרובים מאוד לדרישה זאת – ליברמן מוכן לתמוך ולתרום. אבל מבחוץ.
די מהר התברר כי האפשרות היחידה להרחבת הממשלה ולהפיכתה לממשלת חירום (לא אחדות, כי רוב האופוזיציה עדיין בחוץ) היא הצטרפותם של בני גנץ ורשימתו. הפעם הם גם לא היו זקוקים למתווך. אף שנשיא המדינה היה בין גדולי התומכים של האחדות, הפיץ את המסר בכל זירה אפשרית וגם נתן גיבוי, התקדמו הצדדים ישירות ובכוחות עצמם בהתאם לגודל השעה.
שאלה מודחקת
מבחינת נתניהו, הפיכת ממשלתו לממשלת אחדות, גם אם האחדות היא חלקית מאוד, מעניקה לו תגבור מסיבי בתחום הכי בעייתי, שהוא הלגיטימציה בעיני הציבור. המניעים של גנץ ושל גדעון סער היו שונים. עבור סער, שרואה את עצמו כתלמיד וכממשיך דרכו של מנחם בגין, שאלת ממשלת אחדות בעת המלחמה כלל לא הייתה קיימת.
עם זאת, לצד הסנטימנט והקשר האידיאולוגי למורשת בגין, עלה גם השיקול הציבורי. הציבור שאליו פונים סער ומפלגתו תקווה חדשה – הציבור הימני המתון – תומך באחדות כמעט ללא יוצא מן הכלל. הציבור של גנץ היה חלוק בנושא. חלק תמכו, וחלק סברו כי אין לתת לגיטימציה לנתניהו ולממשלתו.
המרכיב המכריע היה אחר: גנץ, כמו גם גדי איזנקוט, מחוברים מאוד לסביבתם המקורית והכי טבעית: לאנשי צבא, לאלופי המטכ"ל. השיח שהתרחש בחוגים אלה לא הותיר ספק: בעת המלחמה מקומם של הרמטכ"לים לשעבר בקוקפיט, במוקד של קבלת ההחלטות, מאחורי ההגה ולא בשולי הכביש.
אולם עם כל המוטיבציה של הצדדים וגם במצב מלחמה, שהוא אינו זמן ואינו מקום לניהול מו"מ קואליציוני, ניכר הפער שבין הרצון לבין הביצוע. שלושה ימים גדושים במגעים ובהתייעצויות, וגם בספינים, עברו מהפגישה הראשונה של נציגי הצדדים - עורכי הדין של נתניהו (מיכאל ראבילו) ושל גנץ (רונן אביאני) – ועד להצהרה של שלושת חברי "קבינט המלחמה" (נתניהו, גנץ ויואב גלנט) שעה קלה אחרי שהוקם, ביום רביעי בערב.
מי שפעל למען האחדות, הציע הצעות, תיווך וייעץ היה יו"ר ש"ס אריה דרעי, שלא הפסיק לנוע בין המוקדים, כולל בית הנשיא ולשכת נתניהו, במאמץ להסיר ספקות ולצלוח משוכות. אפרופו הספקות והמשוכות: היו רבים כאלה בשני הצדדים. החשדנות וחוסר האמון בהחלט נשארו שם ולא נעלמו גם בזמן המלחמה.
גנץ למוד הניסיון של הממשלה הפריטטית ושל נסיבות נפילתה, היסס וחשש. בקצה השני, בלשכת רה"מ, עלו חששות לא פחות כבדים. בין הנאמר בחדר: "גנץ יעשה דד־לוק, הכל תרגיל כדי להפיל את הממשלה".
שרי הליכוד תמכו, כולל החוג המצומצם מאוד של בכירים שלמילתם יש משקל אצל נתניהו. רעייתו של ראש הממשלה, שרה נתניהו, התריעה והזהירה מפני תרגיל אפשרי. נתניהו הקשיב, שקל ולא מיהר לסגור. רק כשהספקות של הסביבה הקרובה הוסרו והורדו מול הטענה לצו השעה ולנראות הציבורית – רק אז הקולגות הוותיקים, עורכי הדין ראבילו ואביאני, קיבלו אור ירוק להתקדם עם פרטי ההסכם.
ממשלת חירום קמה, ובזה הפוליטיקאים לא טעו: צו השעה גובר על שאר הטיעונים, ומסר האחדות הוא מסר נכון גם כאשר שאר חברי האופוזיציה מעדיפים לתמוך מבחוץ. מה יהיה הקו שאותו יוביל קבינט המלחמה? איש מהחברים לא יודע לתת תשובה חד־משמעית לשאלה הזאת.
ההצהרות החריפות שנתנו נתניהו, גנץ וגלנט לאחר הקמת ממשלת החירום, ההבטחות למוטט ולסכל את חמאס – זהו הכיוון לעת עתה. קל וחלק לא ילך להם, גם בפורום הכי מצומצם שאפשר היה להקים. אם הגנרלים וראש הממשלה, בתוך קוקפיט אחד, ישכילו להשיג הרמוניה בניהול משותף – זה כבר ייחשב להצלחתם, שהיא כולה הצלחתנו. השאלות הקשות לא נעלמו, הן נשמרות ליום שאחרי. חברי הקוקפיט בהחלט ערים לעובדה זו, אך בשלב זה ידאגו בעיקר לכך שרשימת השאלות הקשות לא תתרחב עוד.
ואחת השאלות הקשות שנמצאת שם ברקע כל הזמן, גם אם היא לא במוקד כרגע, הינה: האם ימי הממשלה כימי המלחמה, והיא תיאלץ להחזיר מנדט לציבור מיד עם תומה? בשיחות סגורות זו בדיוק הטענה שרבים במערכת הפוליטית טוענים בשעה זו. אם כי בליכוד עדיין יש כאלה שסבורים כי ניצחון מוחץ – אם וכאשר יושג – יאריך את ימי הממשלה. יש לציין ששאלה זו היא בהחלט לא אחת מהסוגיות הגורליות העומדות על הפרק בעיני הציבור הרחב. וזה בדיוק הפער בין המציאות הפוליטית לבין החיים עצמם.