לאחר מבצע צוק איתן באוגוסט 2014, לפני יותר מתשע שנים, נפוצה שמועה עיקשת בעיקר ברשתות החברתיות שהעסיקה מאוד את תושבי הדרום ובמיוחד את תושבי העוטף. אותה שמועה גרסה כי התוכנית האמיתית של חמאס הייתה לצאת ערב ראש השנה וחגי תשרי מ־32 המנהרות החודרות שהיו בשטח ישראל – ולתקוף ולזרוע הרג בקיבוצי ובמושבי העוטף. השמועה לא קיבלה את אישור הצבא מעולם.
״הסתערה על המחבלים": סיפור הגבורה של הנופלת אדר בן סימון ז״ל
גם במבצע צוק איתן עלו כשלי מודיעין חמורים ולא רק פערים אדירים בהבנת איום המנהרות והיכולות המבצעיות להתמודד איתן. בצה"ל טענו אז כי הכירו את תוואי מרבית כל המנהרות החודרות לשטח ישראל. זה אולי נכון באופן חלקי, אבל בתמונה הגדולה יותר, צה"ל נכשל גם אז באיסוף הפרטים לכדי תמונה מודיעינית גדולה ושלמה של חמאס לגבי תוכניות הלחימה והטרור שלו בשטח ישראל, בראייה רחבה יותר מאשר פיגוע נקודתי.
גם בקיץ 14' כמו עכשיו, ערב המלחמה בעזה, צה"ל היה שקוע עד צווארו בפעילות המבצעית ביהודה ושומרון. לאחר חטיפת ורציחת שלושת הנערים, יצא צה"ל למבצע שובו אחים כנגד תשתיות הטרור של חמאס בגדה, וחטיבות צה"ל הסדירות עסקו בסריקות ובחיפושים אחר מקום הימצאם של שלושת הנערים.
בהדרגה החלה גם הסלמה בדרום, טעויות שעשה כנראה חמאס, פעילות קודמת של יחידה מיוחדת וסימנים נוספים, הספיקו לפחות אז עבור מפקד פיקוד הדרום סמי תורג'מן להקפיץ פלוגות מילואים שיאבטחו את יישובי עוטף עזה.
צה"ל ופיקוד הדרום הופתעו מהיקף החדירות לשטח ישראל, צה"ל גם ספג מכות קשות, שהיוו הישג לחמאס בעצם כך שהצליחו לחדור לשטח ישראל ולגבות מחירים והרוגים מהצבא בשטחנו תוך כדי לחימה, ובכך השאיר מאחור את חיזבאללה בהשגת הישג מבצעי תודעתי מרשים. אז, לעומת היום, המחבלים לא הגיעו ליישובי העוטף, ואת הלחימה שלהם מיקדו אל מול כוחות צה"ל, שהיו פרוסים בסדרי גודל משמעותיים הרבה יותר.
גם אז נותרה השאלה הפתוחה אם חמאס הפעיל את תוכנית המנהרות מוקדם מדי, שכן אם היה נכנס בהפתעה דרך 32 מנהרות חודרות לא בעת הסלמה, ואם השב"כ ואמ"ן לא היו מצליחים להשיג מודיעין מקדים, התוצאות כנראה היו חמורות כבר אז. העמדה המובילה אז בצה"ל הייתה כי חמאס מיקד את התוכניות המבצעיות שלו לחדירה לשטח ישראל ולפגיעה במוצבי קו המגע וכוחות צה"ל ולחטיפת לוחמים. חמאס של אז פחות התמקד בהשתלטות, כיבוש ורצח של אזרחים, אף שבזמנו אפשרות זו לא נשללה לחלוטין.
תחושת ביטחון מוגזמת
בעיצומו של המבצע בקיבוץ כפר עזה, שבו התגוררתי בשנות נעוריי המאוחרות, בעמדת השידור המאולתרת של גלי צה"ל שמיקמנו במרפסת הבית של חברת הקיבוץ פולי עמיקם, בתצפית על ג'באליה, נגלה לעינינו מחזה סוריאליסטי - לוחמי הנדסה קרבית עצרו לרגע את שידורנו על מנת לסרוק מולנו את הדשא באמצעות דקר חבלנים ולתחקר אותנו אם שמענו רעשים עמומים מהאדמה.
לאחר צוק איתן, צמרת הצבא ואמ"ן היו עסוקים בלשכנע כי לא היה כשל מודיעיני. גם התחקיר הנוקב של האלוף במיל' יוסי בכר, בן קיבוץ בארי שנלחם באומץ רב מול מחבלים ושבחן את מחדלי המוכנות אל מול איום המנהרות, עורר זעם בקרב קצינים רבים במטה הכללי ובאמ"ן, בטענה שחרג מגבולות הגזרה של התחקיר כאשר הצביע על כשלים מודיעיניים חמורים.
את הכשל המודיעיני הצליח צה"ל להדוף. גם בכשלים האחרים שקשורים במוכנות למלחמה מול המנהרות ובבניין הכוח לקח לצה"ל זמן רב להודות כי במבצע הזה היו ליקויים רבים. רק חלקים מתוך התחקיר הזה שהגיע לידיי ניתן היה לפרסם, והחלק המודיעיני נותר מחוץ לתחום בגלל מגבלות הצנזורה. תחת המגבלות הללו קל היה יותר לצה"ל להדוף את הטענות החמורות, ולגרום לחלק מהאמת להתגלות באיחור רב.
צוק איתן אינו סיפור מהעבר, זה צומת מרכזי בהבנת המחדל של היום. בשלושת האירועים המרכזיים בעשור האחרון – צוק איתן, שומר החומות ומלחמת עזה – גורם ההפתעה היה בידי חמאס. אי אפשר להשוות כמובן, אבל בכולם עלו בעיות מודיעיניות חמורות, והרבה יותר מכך – זו בעיית הקונספציה והיהירות שבאה לידי ביטוי בניתוח כוונות האויב באמצעות משקפיים מערביים ורודים.
לאחר צוק איתן קידם צה"ל פתרונות טובים הרבה יותר וחשובים מאוד ללחימה במנהרות, ובנה בהמשך מכשול תת־קרקעי עתיר טכנולוגיות שסיפק תחושת ביטחון מופרזת. המכשול התת־קרקעי, או הגיליוטינה כפי שהציגו אותה לעתים בכירים במערכת הביטחון, פגע ביכולת של חמאס לחדור לשטח ישראל באמצעות מנהרות, אבל לא גרם לו לוותר על התפיסה והרעיון המסדר: מי שביקש לנסות לחדור ולטבוח ביישובים ישראליים בשנת 2014, יחזור על הניסיון שוב בעתיד ויפעל בכל אמצעי כדי למצוא דרך לעקיפת המכשולים.
במבצע שומר החומות הופעלו כלים מבצעיים שתוכננו לשעת מלחמה, בהם גם תקיפות המנהרות ההגנתיות של חמאס בתוך הרצועה. התוכנית הופעלה במתכונת אחרת לחלוטין ועוררה ביקורת רבה בדבר אופן הפעלתה והעיתוי שלה.
על דרך קבלת ההחלטות במטה הכללי נכתב רבות בדפים אלו, אבל זה אינו העניין אלא יותר הדרך שבה שיווקו אותן בכירים בצבא, שהדגישו כי תקיפת מנהרות המטרו תשפיע באופן מהותי על דרך הלחימה של חמאס, כך שהאיום המרכזי על ישראל שנותר בידיו הוא טילים ורקטות, בתוספת ניסיונות פעולה מהים ומהאוויר.
המבצעים המוגבלים בשנים האחרונות כנגד הג'יהאד האסלאמי החלש, שבהם היוזמה למהלכי הפתיחה היו בידי ישראל ובהם נכשלו מחבלי הגא"פ מלהתקרב לגדר ולחדור לישראל, תרמו גם הם תרומה מכרעת לתחושה מופרזת בחוזקת המכשול.
כמו קו בר־לב במלחמת יום הכיפורים, כך המכשול בעוטף עזה לא עומד באחד מעקרונות המלחמה החשובים כי קו המגע לעולם ייפרץ. בצה"ל נערכו אומנם לתרחישים של ניסיונות פיגועי איכות מצד חמאס, אך לא להפעלת אופרציה צבאית של מבצע גרילה להשתלטות על קו המוצבים הראשון ולאחריו מתקפת טרור רצחנית, בלתי אנושית, שלא ניתן לתאר אותה במילים.
דווקא המכשול החזק שאמור היה לספק הגנה טובה יותר מאשר הגדר הישנה והחדירה, נותח בצד השני כנקודת עוצמה שמאפשרת לו את יכולת ההפתעה. לא משום שאין במכשול ובאמצעים טכנולוגיים מתקדמים חשיבות, אבל ההסתמכות על חוזקת המכשול והטכנולוגיה המתקדמת שלו בתוכנית ההגנה, כאשר בשנים האחרונות צה"ל גם הוריד את מספר הגדודים שנמצאים בביטחון השוטף בעוטף עזה, באה לידי ביטוי בתוכנית מבצעית מרשימה של חמאס.
ארגון הטרור ניצל את כל נקודות התורפה שלא נותחו כראוי על ידי הצבא, למרות סימנים בתרגילים של הכוחות המיוחדים של חמאס בשנים האחרונות ובנקודות החולשה שעלו אפילו מהפרות הסדר האלימות על הגדר בשנים האחרונות.
רבות עוד יעסקו בפער המודיעיני יוצא הדופן וכיצד לא זוהו הסימנים המקדימים, מלבד הסימנים של השעות האחרונות שלא הורידו את האסימון בפיקוד הדרום ובמטכ"ל שמשהו חריג מאוד מתרחש בשטח.
פער תפיסתי
ככל שמתבהרת התמונה, ניכר כי חידוש הפרות הסדר האלימות בחודשים האחרונים היה חלק מתרגיל הונאה של חמאס שקיבל לכאורה את הצעת התיווך המצרית, מה שהוריד חזרה את רמת הכוננות והדריכות באוגדת עזה.
ניתן להניח כי בחסות אותם אירועים אלימים פעלו בקרב המאות שלקחו בכך חלק מי שגם הכינו את הקרקע לפשיטה של חמאס ולמדו מקרוב את אופי פעילות הכוחות בגזרה. למבצע כזה יש צורך בהכנות ובאימונים במשך תקופה ארוכה, ולכן הפער המודיעיני אינו נקודתי אלא נמשך כפער תפיסתי בהערכת היכולות של האויב.
ההערכה כעת במערכת הביטחון היא כי מרבית לוחמי הכוח הראשון של חמאס הופעלו בדקה ה־90 על מנת לשמור על רמת הסודיות הגבוהה. האימונים וההכנות המקדימות במשך שנים הם שאפשרו להוציא את הפעולה בתוך זמן קצר מאוד. מעט הסימנים שנקלטו והתנועות שזוהו בשעות שלפני האירוע לא הספיקו בהבנת תמונת מצב שמשהו מאוד חריג מתרחש כאן.
הכישלון הצבאי אינו יתום. מדיניות הכלה של שנים, מחשבה כי ניתן לקנות שקט מול חמאס באמצעות הטבות וכסף, בזה שותפות כל ממשלות ישראל, רק שלנתניהו באופן מובהק היו הכי הרבה שנים לנתב מדיניות אחרת. ומעבר לכך, ראש הממשלה הוזהר באופן ברור ביותר מצד בכירי הצבא ושר הביטחון בנוגע לפגיעה החמורה שנוצרה כתוצאה מהמשבר הפנימי בישראל נוכח החקיקה המשפטית והקרנתו על הצבא. ובעיקר על ההזדמנות הנדירה שרואים בכך אויבינו.
גם אם החשש היה יותר מזירת חיזבאללה נוכח המתיחות בגבול, אי אפשר להתעלם מחומרת ההתרעה האסטרטגית שהוצבה בפני נתניהו, תחילה בחדרי הדיונים ולאחר שזה לא סייע – בהצהרה פומבית של שר הביטחון שהסתיימה בפיטוריו על הנייר.
בחודשים האחרונים המגמות אף החמירו, אך כל זה לא גרם להחזיר את העיסוק באיומים המרכזיים לסדר היום, כמו גם בתחומים קריטיים נוספים. בעניין הזה יש אחראי אחד – והוא ראש הממשלה.
הרבה מפקדים בכירים בצבא מבינים היטב את המושג אחריות. זה לא הזמן לעסוק עכשיו באחריות אישית ובהחלפת מפקדים, אין בשיח בנושא הזה תועלת וערך. למרות המחדל, לצה"ל יש שרשרת פיקוד איכותית, יחידות מצוינות ביבשה וחיל אוויר מהטובים בעולם, שכבר עכשיו מוכיח יכולות גבוהות מאוד למרות כל הבעיות שהיו.
הקונספציה המוטעית כלפי חמאס והערך המופרז שניתן לתוצאות המבצעים הקודמים ברצועה חייבים לשמש כתמרורי אזהרה. כעת, לישראל אין דרך אחרת מאשר לסיים את המלחמה בהכרעה ברורה נגד חמאס.
רוח איתנה
ישראל מבקשת להתמקד בעימות בזירה אחת בעזה, אבל עשויה למצוא את עצמה בלחימה גם בזירת לבנון. התוצאות האיומות בתחילת הלחימה והמכה הקשה שספגנו מעוררות שיח מוגזם לגבי ההשלכות הקיומיות במידה שחיזבאללה ייכנסו למערכה.
בסוגיה הזו צריך להוריד את מפלס תחושת האיום הקיומי הפיזי וממש לא רק בשל העובדה שהאמריקאים נמצאים חזק באזור, אלא בעיקר משום שגם בתוצאות קשות של מלחמה בכמה זירות, למדינת ישראל יש צבא חזק ומערך המילואים נמצא כבר עכשיו בהיקפי פעילות חסרי תקדים.
המחירים של מלחמה משולבת מול חיזבאללה וחמאס יהיו גבוהים, אבל יש צורך להוריד את מפלס החרדה הקיומית בציבור. בכל הפרמטרים היכולות של צה"ל גבוהות בהרבה. נקודה חשובה כרגע בהתנהלות שרשרת הפיקוד הבכירה של צה"ל – מהרמטכ"ל, קצינים במטה הכללי ופיקוד הדרום – היא שידור אחדות ואחריות, כי עכשיו צריך להתמקד בעיקר ולא לשלוף כבר עכשיו סכינים אחד כלפי השני. במלחמת לבנון השנייה זה התנהל אחרת.
גם סיפורי הגבורה יוצאי הדופן נותנים כוח ותקווה: קצינים בכירים מאוד שקפצו ביוזמתם ונכנסו לתוך אש התופת, לעתים עם חיילים בודדים בלבד שנלחמים לצדם. צוותים קטנים של יחידות מיוחדות שהבינו את חומרת המצב ולא המתינו להגעת כוחות נוספים ונכנסו לקרב בנחיתות מספרית מול אויב שהיה מבוצר. קצינים זוטרים, לוחמים ולוחמות, שוטרים ואנשי ביטחון שנלחמו כמו אריות.
דור הלוחמים הזה, מהחיילים הזוטרים ועד מפקדי האוגדות והאלופים, הוכיח בעוז רוחו כי הוא אינו נופל מדור המייסדים, ומכאן גם האמונה כי צה"ל יכול למשימה ולתמרון קרקעי איכותי ברצועת עזה, כפי שכבר הוכיח בעבר במבצע עופרת יצוקה.
חיל האוויר תקף בימים האחרונים בצורה אגרסיבית מאוד ברצועת עזה, אין בהיקף התקיפות דמיון למבצעים בעבר ברצועה. התקיפות הללו נועדו גם להכין את הקרקע לפלישה הקרקעית ולספק ללוחמים בשטח תנאים טובים יותר ללחימה.
המהלך האווירי עוד עשוי להימשך, ובצה"ל מבינים היטב כי אסור להיכשל פעמיים. על כך יעידו התקיפות של הימים האחרונים והאופן שבו חיל האוויר מספק לצה"ל את הזמן הנדרש להיערך כראוי עם תוכניות מבצעיות תוך בחינת הכשירות.
הגיוס המהיר של מעל 300 אלף אנשי מילואים מספר על היכולת להיערך בהגנה חזקה ומוכנות להתקפה גם מול חיזבאללה בלבנון. מול רצועת עזה, כבר עכשיו לחמאס יש הרוגים רבים מקרב כוחות הלוחמים.
בנימה אישית
במשך ימי המלחמה הכתיבה העיתונאית משמשת לי כמסך. את המשמעויות טרם הפנמתי כמי שהתגורר בקיבוץ כפר עזה בנעוריו, מצא בו בית ראשון בכל סבב הסלמה ומבצע שהיה בעזה זה 15 שנה.
אני לא מסוגל לעכל את אותם רגעים שבהם התמונה הלכה והתבהרה, מתקשה לעכל את השיחות בוואטסאפ עם חברים בקיבוץ שמתארים בקור רוח את המתרחש, כמו גם השיח שהתנהל בקבוצת בני המשק בניסיון לסייע לאלה שנמצאים עדיין בפנים. המסרים קשים ובלתי ניתנים לעיכול.
מיקומים של נצורים שזקוקים לעזרה ובקשה לשלוח כוחות של הצבא מועברים בקבוצה לאורך שעות של לחימה ארוכה. רבים מחברי הקבוצה גרים היום מחוץ לקיבוץ, מקבלים את הודעות המצוקה באופן ישיר מבני משפחתם ומתבקשים להעביר אותה לצבא.
למרות חומרת הדברים והתיאורים הקשים שעלו מהשיחות בהעברת נתוני המיקום של הנצורים הראשונים, הייתי משוכנע כי הצבא יגיע מהר לחלץ את האנשים. רק כאשר השעות נקפו ואף שלוחמי חמאס המשיכו להשתולל בקיבוץ, רק אז התחיל שלב ההפנמה עד כמה המצב חמור.
בחלק מהשיחות הפרטיות עם אנשים שיקיריהם הופקרו בשטח התסכול גבר והלך. שאלות קשות נשאלו מדוע הצבא לא מגיע, ולי, ככתב צבאי שאמור להבין דבר או שניים, לא הייתה תשובה לספק. הלוואי והייתה לי.