בשעות אלו כבר לא קיים ימין ושמאל, ההגדרות ביביסט ואנרכיסט נמחקו כלא היו. אנשים מספרים שהם יוצאים לרחובות, לכבישים ומריחים ריח חדש ולא מוכר, ריח של סבלנות, ערבות הדדית ורעות. בשעות הנוראיות האלו ראינו את פניה היפות של הארץ הזו, שחלקנו היו מוכנים להישבע שהפנים האלו הושחתו ללא הכר. הרצון לתרום ולסייע עלה על כל צורך אחר.
סיוון כהן נפרדת מבן זוגה שנרצח במסיבה: "יניב הציל אותי, כרגע - אני חיה בשבילו"
אף שחברות התעופה הבינלאומיות הודיעו על ביטול הטיסות לישראל עקב המצב הביטחוני, הישראלים בחו"ל עשו כל מאמץ אפשרי להגיע לארץ כדי להתגייס למילואים, כשאת הטיסות הם מימנו מכיסם. במד"א עדכנו שעשרות אלפי מנות דם נתרמו במהלך הימים האחרונים, ואנשים עמדו כשעה וחצי בתור כדי לתרום דם. עשרות יוזמות של התנדבות ועזרה לתושבי הדרום, למילואימניקים ולכל מי שזקוק קמות כל יום. גם קהילות שלא ציפינו מהן לסייע, כמו מבקשי המקלט בישראל, הגיעו לעזור בלי שהתבקשו.
אז איך עובד המנגנון שלנו? כיצד אנחנו יכולים, כמו בלחיצת כפתור, לעבור מתחושת שנאה ופילוג לסולידריות ואחדות הדדית? מעבר להסבר האובייקטיבי של השינוי במציאות, מסתבר שמבחינה פיזיולוגית המערכות שלנו ערוכות להתגייסות למען הקבוצה. אומנם ישנם גורמים שונים שמביאים לאחדות של קבוצה כגון מטרה משותפת, ערכים משותפים, תחומי עניין, אבל אם יש גורם אחד שיש לו ההשפעה המשמעותית ביותר על איחוד בין קבוצות, זה כמובן אויב משותף. הסיבה? אבולוציונית.
במשך מאות מיליוני שנים של חיים בקבוצות, המנגנונים שלנו עוצבו על ידי הברירה הטבעית כך שיוכלו להבחין באופן מהיר מי שייך לקבוצה שלנו ומי לא. הבחנה זו נתנה לבעליה יתרון משמעותי ולכן השתמרה והתחזקה ברבות השנים. מעבר לכך, ואולי אף יותר חשוב, המנגנונים שלנו עוצבו כך שהם מייצרים העדפה ברורה ומוחלטת לאלו ששייכים לקבוצה שלנו.
באחד הניסויים הפופולריים ביותר בפסיכולוגיה, הנבדק מתבקש לתת הערכה של מספר נקודות המופיעות על דף נייר. לאחר מכן מספרים לו מי מהאנשים שיושבים איתו בניסוי העריכו את מספר הנקודות באופן דומה להערכה שלו. זהו אחד הניסויים המכוננים בפסיכולוגיה החברתית – ותוצאותיו תמיד זהות: אנשים מעריכים באופן אוטומטי את אותם אנשים שנתנו הערכה דומה לשלהם כטובים יותר, אינטליגנטיים יותר, חביבים יותר ומוכשרים יותר, בלי להכירם, בלי להחליף עמם מילה אחת, רק מכיוון שהם נתנו הערכה דומה לשלהם.
ניסוי זה משקף לנו שני דברים משמעותיים. הראשון – כל מה שאנחנו צריכים זה את הרמז הקל ביותר, חסר המשמעות ביותר שיספק לנו אינדיקציה ויאפשר לנו לקבוע מי בקבוצה שלנו ומי לא. הצורך להשתייך לקבוצות הוא משמעותי ביותר וטבוע בנו. הדבר השני שאנו למדים הוא שמאותו רגע ששייכנו (גם אם זה רק באופן מלאכותי) אדם לקבוצה שלנו, נתחיל לייחס לו תכונות חיוביות יותר.
ככל שהאיום מבחוץ יותר משמעותי, כך תחושת ה״ביחד״ והערבות ההדדית תהיה גבוהה יותר. זו הסיבה שהצלחנו בן לילה לעבור ממצב של שנאה ופילוג למצב של ליכוד ותחושת קרבה.
האם קיים מעגל עצבי שמהנדס את המעבר בין פילוג לקרבה? המחקר על ההורמון אוקסיטוצין, שמתפקד כמוליך עצבי ומשפיע על תהליכי קרבה ותחושת חיבור, יכול לתת לנו הסבר על התהליך שאנחנו עוברים. אצל בני אדם ויונקים הורמון זה אחראי לדחף האמהי, לא רק כלפי תינוקות אלא באופן כללי. בנוסף, הוא אחראי לתחושת הקרבה בין האם לתינוק, הוא מופרש בזמן לידה ובהנקה וכן כשאנשים מחזיקים ידיים או מביטים זה לזה בעיניים. ככל שריכוז הקולטנים לאוקסיטוצין במוחנו גבוה יותר, כך תחושת החיבור תהיה גבוהה יותר.
מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים לנו שכשרמות האוקסיטוצין גבוהות, מצד אחד חשים קרבה רבה יותר זה לזה, ומצד שני - השנאה כלפי קבוצת החוץ עולה. אויב משותף מגדיל את ריכוז האוקסיטוצין, ולכן מצד אחד מגדיל את הקרבה והחיבור, ומצד שני, מגביר את הצורך שלנו בנקמה.
האיחוד ותחושת החיבור, שנראה כאילו התרחשו בן יום, הם בהרבה מובנים תוצאה של המעגלים העצביים הללו במוחנו. אבל ישנו גורם נוסף שמעודד את ההתגייסות וההתנדבות. ימי המלחמה יצרו תחושת חוסר ודאות וחוסר אונים שמייצרת רמות גבוהות של לחץ וחרדה. נמצא שהתרופה הטובה ביותר היא עשייה. תחושת השליטה הגבוהה ביותר נוצרת מעשייה. אז כמובן שאפשר לנקות את הבית, אבל נמצא שהעשייה שמצליחה להוריד באופן משמעותי את רמות הלחץ והחרדה – היא עשייה אלטרואיסטית. נמצא שככל שאנשים עושים דברים למען האחר, ללא תמורה, ככה המעגלים הפרו־סוציאליים במוחם הופכים להיות פעילים יותר ומעגלי החרדה והלחץ הופכים להיות פחות פעילים. לכן אם נחשוב על זה, ההתגייסות המדהימה שהייתה בעורף, היא בראש ובראשונה עבורנו.