שום דבר אינו שגרתי, אינו רגיל ואינו מוכר בימים הקשים האלה. גם בגזרה המדינית, אולי אפילו החל ממנה. שורה ארוכה של ביקורים, הצהרות ושיתופי פעולה שנכנסים להגדרה של "אירוע חסר תקדים". זאת הסיבה כי המתבוננים מהצד מתקשים לפרש את האירועים ולהסיק מסקנות תואמות מציאות הנסתרת מעיני הרוב.
בלינקן במסר לקראת ביקור ביידן: "ישמע איך ישראל תצמצם פגיעה באזרחים"
ביידן: "יש לחסל לחלוטין את ארגון החמאס; כיבוש הרצועה תהיה טעות"
התמיכה האמריקאית, גורפת ובלתי מסויגת בימים הראשונים שאחרי האסון, במהלך השבוע קיבלה צדדים והיבטים נוספים והפכה לאירוע מדיני-ביטחוני הרבה מעבר להבעת תמיכה. שרים אמריקאים בכירים שמגיעים לישראל ומשתתפים בדיונים ביטחוניים הכי מסווגים כבר לא עושים רושם של אורחים, אלא של אחד הצדדים בהרכב של מקבלי ההחלטות.
שר ההגנה האמריקאי, לויד אוסטין, ישב שעות ארוכות בבור בקריה לצד ההנהגה הישראלית. מזכיר המדינה, אנתוני בלינקן, השתתף כאחד החברים בדיון של קבינט המלחמה. היום (רביעי) מגיע השיא: נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, מגיע לישראל למספר שעות.
המעורבות האמריקאית חסרת התקדים במלחמה שישראל מנהלת עם החמאס, כאמור, לא רק מעוררת הערכה והתפעלות. היא גם גוררת שאלות רבות שלעת עתה בישראל מוציאים להן תשובות מועטות.
שורה של פרשנים שעוקבים אחרי ההתנהלות האמריקאית לכל אורך המלחמה, מתחילתה ועד כה, סבורים כי המעורבות המסיבית והפעילה של הממשל נובעת מאי האמון שהבית הלבן רוכש לממשלת ישראל ולעומד בראשה. על פי גרסת "חיבוק הדוב", האמריקאים מגיעים ארצה במטרה לנהל את המצב.
וושינגטון מרעיפה על ישראל הלוחמת את מלוא ההגנה, כולל ציוד כבד, נושאות מטוסים וכוח כבד של אלפי נחתים מיומנים. והמחיר שנדרש מישראל בתמורה הוא, לכאורה, תיאום מלא של כל פעולה המתוכננת בעזה.
גרסת חיבוק הדוב טוענת את אותה הטענה שעל בסיסה מערכת הביטחון הישראלית במשך שנים התנגדה לרעיון של הסכם ההגנה עם ארצות הברית: כבילת ידי צה"ל כתמורה למטרייה ההגנתית האמריקאית. האם הנשיא ביידן אכן מגיע לישראל לא רק כדי לגבות, אלא גם כדי להגביל?
התמונה הכוללת מורכבת הרבה מעבר להערכה זאת. המעורבות האמריקאית היא בהחלט חריגה וחסרת תקדים. מעולם לא אירע ביקור נשיא ארצות הברית בישראל בעיצומה של מלחמה, מעולם לא שלחו נושאות מטוסים להרתיע אויבים מלהיכנס למערכה, מעולם לא שמענו נאום כל כך אמפתי, נרגש וחברי מפי נשיא אמריקאי (אולי מלבד נאומו של הנשיא קלינטון לאחר רצח רבין). מדובר בהחלט בתמיכה ובגיבוי יוצאי דופן בכל קנה מידה.
הנשיא ביידן ובכירי ממשלו לא באמת באים לישראל כדי לנהל את המלחמה. אולי זה היה המצב אילו היה מדובר בממשלה ישראלית צרה, אך במצב הנוכחי, תחת ממשלת אחדות וקבינט המלחמה המורכב משרי בטחון ומרמטכ"לים לשעבר, לא נראה כי היכולת הישראלית לנהל את הלחימה באופן "מקצועי" ושקול מוטלת בספק.
המלחמה מול חמאס היא מלחמתה של ישראל. סביר להניח כי עם כל התמיכה ועם כל ההזדהות, ארצות הברית אינה מעוניינת להיכנס לעוד מלחמה מזרח תיכונית ללא תכנית יציאה סדורה ופרקטית. כאן בדיוק נמצאת התשובה לשאלת המעורבות האמריקאית ולמטרות העומדות על הפרק.
הנשיא ביידן ובכירי ממשלו אינם מעוניינים להגביל את ישראל בפעילותה, גם לא לכבול את ידיה - אלא למנוע אסון הומניטרי בלתי הפיך בעזה. זאת משום שההשלכות של האסון - אם יקרה - תיפולנה לא רק על ישראל, אלא גם על ארצות הברית בדיוק בעקבות התמיכה הלא מסוייגת של וושינגטון בפעולה ישראלית. אסון הומניטרי קשה בעזה עלול גם לשרוף את כל התמיכה הבינלאומית שישראל נהנית ממנה היום.
המטרה השניה של האמריקאים היא לוודא שיש לישראל אסטרטגיית יציאה מהמלחמה. תכנית ליום שאחרי. ביידן ואנשיו אינם מתווכחים עם ההנהגה הישראלית הדורשת למוטט את שלטון החמאס. השאלות שנשאלות הן: למי מעבירים את השליטה בעזה, ואיך המעבר הזה אמור להתרחש ?הרי ישראל לא תכבוש את עזה ולא תישאר בשטחה.
רגע לפני שצה"ל פותח במבצע קרקעי, רצוי שהדרג המדיני יגבש את עמדתו בנוגע לשלב הבא. לפי שעה לאיש לא ברור מי יהיה מוכן לקחת על עצמו את השליטה ברצועה ולהסתכסך עם הפלסטינים. בין הרעיונות שעולים ומסתובבים באוויר: הקונספט של משטר נאמנות בין-ערבי הכולל את מצרים, סעודיה, ירדן, קטאר, אמירויות ומרוקו. הרעיון נשמע מרתק, אך תלוש לחלוטין מהמציאות. הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס.
אבו מאזן, אם יוצע לו לקחת את השליטה בעזה, ככל הנראה, יברח מההצעה וינתק טלפונים. הרשות הפלסטינית המוחלשת ממילא תאבד את שארית אמינותה אם תיקח את השליטה בעזה בחסדי ישראל ובהצעת המערב. השאלות שנשאלות על היום שאחרי נותרות ללא תשובות ברורות גם בוושינגטון , כל שכן - בישראל.
עוד לפני האסון של 7 באוקטובר לא הייתה לממשלה (כמו גם לממשלות הקודמות) חשיבה אסטרטגית אמתית על עזה ועל עתידה. לפני קצת פחות משני עשורים, בתקופת ממשלתו של אולמרט, התפיסה עוד הייתה חיזוקם של הרש"פ ושל אבו מאזן במקביל להחלשת החמאס. וכבר אז הקונספט התחיל להשתנות.
הקונספט של ממשלות נתניהו, החל מ-2009 והלאה, דיבר על ה"פרגמטיות" של החמאס שהפך מארגון טרור לריבון ולשליט ברצועה. האסטרטגיה הייתה לתת לחמאס אפשרות לנהל את עזה, הרשות הפלסטינית במקביל נחלשה עוד ועוד לא רק כלכלית, אלא גם מדינית. ההיגיון שהנחה את ההנהגה הישראלית, דיבר על יצירת הבידול בין עזה לרש"פ מטרה למנוע מהם אי פעם להתאחד.
ב-7 באוקטובר הקונספט התפוצץ לנו בפנים. המציאות השתנתה, והמאמץ להביא להסכם האזורי עם ערב הסעודית שינה סופית את תמונת המצב. ניתן רק לקוות שטובי המוחות עובדים על זה עכשיו בשיא המרץ יחד עם האמריקאים. הנשיא ביידן לא יביא איתו פתרונות מוכנים לסוגיות הקשות שעומדות כעת מול ישראל, מול מזרח התיכון כולו וגם מול וושינגטון.
אבל אחת מהמטרות המרכזיות של ביקור הנשיא האמריקאי היא בהחלט להתחיל את מהלך הגיבוש של האסטרטגיה ליום שאחרי. ישראל העומדת לקראת מערכה קרקעית בעזה חייבת לדעת איך ולאיזו מציאות היא תצא ביום שאחרי הניצחון.