אין אדם בישראל שלא נפגע באיזשהו אופן מהטבח המתועב בשבת. מדינה קטנה. כולם מכירים את כולם. קיבוץ אחד גדול, באופן כזה או אחר. החל מאנשים שחוו את התופת וראו את הזוועות מקרוב, איבדו משפחה וחברים, דרך לוחמים שנפלו ומשפחותיהם ועד למכרים ולמקורבים.

ישראל תיקח את זה בחשבון? המדינות השכנות חוששות מהפיכה בעקבות המצב בעזה

כמעט כל אחד ניחם בלוויה, הגיע לשבעה, חיבק אדם שאיבד הכל וחיפש את המילים, כשגם המחזק והמחבק, זה שבמעגל השני או השלישי, איבד חלק משמחת החיים. חלק מנשמתו. 

האירוע הזה הפך את כולנו לאחרים. לעצובים יותר. אני מניח שלפחות לדור. סבתי ניצולת השואה איבדה בתופת ההיא באירופה, חוץ מאבי, את כולם. המשפחה נמחקה. חלק ניכר ממנה נמחק ביום אחד. באכזריות ובשרירותיות. האם היא ידעה ימים טובים אחרי כן? ודאי. אבל היא ובני דורה נשאו צלקות נצחיות. כאב מטורף בלתי ניתן להכלה, שהתיישב עמוק בנפשם ועבר בחלקו גם לדור השני. זה גורלנו כעת. 

הטבח, שלא ייצא מהראש, ניער אותנו מתחושה של יציבות וביטחון והשקיע את כולנו בפחד טובעני. בהלה בלתי נשלטת שבמרכזה המחשבה - זה יכול לקרות בכל מקום. שפורעים יפגעו בנו בבתינו. לא משנה לאן נברח: מרכז, צפון ודרום. שברברים יעשו לנו ולמשפחותינו אותם דברים מחרידים, שאומנם תוארו בקפידה והוצגו בשידורים וברשתות, ועדיין אי אפשר באמת להבין מה משמעותם. כמו שסבתא מעולם לא באמת השכילה לפענח את הזוועות שבנה התינוק, תאומו של אבי, אמה ואחותה עברו. 

מה זה להיות עד למוות ולהתעמרות כשם שקרה בדרום? לפגיעה בגוף? לרצח של הורה, ילד, אהוב מול העיניים? לעתים בעינויים קשים. הסיוט הזה הפך אותנו, גמר עלינו. מאז השבת ההיא אני מסתכל על הילדות שלי בהיסטריה. חלק מהחטופות והנרצחות בגילן. השאלה מי יכול לבצע פשע מרושע כזה, כבר לא עולה לדיון. אין פה בני אדם אלא יצורים פרימיטיביים ששייכים למאה אחרת ואולי אפילו לזן ביולוגי שונה. הם לא חלק מהאומה האנושית. אין בינם לבינינו שום קשר. צריך להיפטר מהם. לטובתנו וכן למען האנושות. כשהפגיזו את הערים הגרמניות בפצצות כבדות משקל, יצרניות של הרס בלתי נתפס, אף אחד לא חמל על הנאצים. זה היה גורלם. לשלם על מעשיהם ולהימחק. 

כך במקרה הזה. אחרי הכמיהה לשלום ולדו־קיום נותרנו רק עם אפשרות אחת. אחרת סופנו קרוב, וספק אם נוכל לעמוד בשואה נוספת. לכן צריכים להיות איתנים. נטולי אמוציות לאחר. עם התובנה הזו אי אפשר להתעלם מכך שתחושת הביטחון שאנחנו כל יכולים נמוגה. מציאות חדשה. הייטק, טייסים, סיירות, גולני. כבר לא בלתי מנוצחים. מאין יבוא עזרנו? 

אתה מרים ראש לממשלה ולא מוצא ולו גורם מנחם אחד, כזה שתוכל להיתלות בו. מישהו שמתנהל כמו נפתלי בנט. כן, בנט ראש הממשלה לשעבר. אותו אדם שעורר את חמתי בקפיצה שלו אז לתפקיד ראש הממשלה, בשעה שיכול היה לפעול אחרת ובצורה הגונה יותר ועדיין להקים את מה שזכה לכינוי “ממשלת השינוי". אותו בנט שפעל כלפיי, לדעתי, באופן לא הגון, אחרי שלא אהב ראיון שערכתי איתו. עם כל זה, טרם ראינו את שרי הממשלה שלפני האחדות, מתנהלים כמו אותו בנט. במנהיגות, באמפתיה ובעיקר ביכולת ליצור תחושה שיש אדם אחראי. 

עזבו את זה, מספיק שחברי הממשלה מלמעלה עד למטה היו מתייצבים בגאון ואומרים: “טעינו, זה עלינו, נתפטר אם צריך, אבל עכשיו לנצח!". הם היו קונים את לבנו ונותנים לציבור רוח גבית. אבל במקום זה - ססמאות, לקיחת אחריות רפה, אם בכלל, והכנת כסת"חים. סיפורים הזויים באולפנים. יש סמכות בלי אחריות. מונח פוליטי שנשמע באסון מירון והפך עכשיו לבון טון. 

אין מענה בשום רמה לצורכי העם. יש התנדבות ומערכות אזרחיות אדירות, ממשל הגיוני - בקושי. ושוב הפחד הזה מחלחל, שהכל אבוד ואין מי שיציל את הילדים שלנו. הם שם למעלה מאובטחים, מסודרים, ואנחנו כאן. לכן אין שום ברירה אלא לנצח, לשנס מותניים, לבלוע את החשש, ללטף את הראש של הקטנים שלנו ולתת לנבלות מסביב באבי אביהם. לשבור להם את העצמות. את שלנו כבר שברו מספיק פעמים.