בשבוע הקרוב הילדה שלי תחגוג יום הולדת 3. זה יהיה יום הולדת שונה ממה שתוכנן, וזו בעצם לא הפעם הראשונה שיום ההולדת שלה מגיע ובין התכנון לבין המציאות יש פער כזה גדול. וחשבתי שאולי כדאי שאכתוב לילדה שלי מכתב יום הולדת והתנצלות שיסביר קצת את הדברים. שינסה לעשות סדר. משהו כמו זה:
אלינור יקרה שלי,
שוב אנחנו חוגגים לך יום הולדת מצומצם, קטן, מאוד אישי. אין יותר מדי אנשים. את בת 3 ועדיין לא חגגנו לך יום הולדת כמו שצריך. שני ימי ההולדת הקודמים שלך נערכו בצל המגיפה העולמית בסגנון מצומצם ועם מסיכות על הפנים. את יום ההולדת הראשון שלך אפילו לא ממש חגגנו. המגיפה הייתה בשיאה, ואנשים כמעט שלא פגשו אנשים. העדיפו להישאר בבתים. גם השנה זה ככה. רוב האנשים שהיו אמורים להגיע ליום ההולדת שלך מבוהלים בבתיהם, מפחדים לצאת. אבל הפעם לא בגלל אויב בגודל מיקרוסקופי, שלא ניתן לראות אותו.
הפעם זה אויב בגודל של בן אדם, שנראה כמו בן אדם, יש לו ידיים ורגליים וראש ואף ופה, אך הוא איננו בן אדם באמת. כי אין לו לב באמת. זאת אומרת, יש לו לב שמזרים דם לגוף, אבל שום דבר מעבר לזה. זה שונה מהלב שלי ושלך ושל כולם שמזרים לגוף גם דם וגם רוח. רוח אנושית.
ילדה שלי, את צריכה להבין, לא זו הייתה הכוונה. העולם שהיית אמורה לפגוש היה עולם אחר לגמרי. אני נשבע לך שלפני שלוש שנים הכל היה שונה. רק רופאים בחדרי ניתוח חבשו מסיכות, ובטלוויזיה היו דברים אחרים לחלוטין. המגיש הזה, דני, שאת רואה כל הזמן על המסך עם אפוד וקסדה, הוא היה עסוק בלעשות כתבות שבהן הוא צולל בריפים הכי יפים בעולם עם האלמוגים והדגים הכי יפים ומגיע לפסגות הרים מושלגים שמהן אפשר לראות את הברכיים של אלוהים.
אני נשבע לך שהכל היה שונה לפני שלוש שנים. הרחובות היו שונים, ואנשים פחות פחדו מאנשים, אנשים יותר האמינו באנשים וראו את זה עליהם בעיניים. אנשים יכלו לרקוד במסיבות בקצה המדבר עד אור הבוקר, ואני בטוח שגם את עוד תרקדי יום אחד במסיבה בקצה המדבר עד אור הבוקר. אבל זה ייקח קצת זמן. בינתיים אנחנו עדיין בעולם של ימי הולדת מצומצמים ואישיים.
אני נשבע לך, ילדה שלי, שגם אני וגם אמא שלך תכננו לך חיים אחרים בעולם שונה לגמרי. התכנון שלנו היה שונה לחלוטין. תכננו להיות עסוקים בך כל הזמן ולא ידענו שנצטרך להקדיש כל כך הרבה זמן לחבישת מסיכות, עמידה בתור לחיסונים, ובטח שלא חשבנו שנצטרך לברר אם יש מקלט בגן השעשועים שניקח אותך אליו.
חשבנו שיהיה לנו יותר זמן בשבילך. לא ידענו שהעולם הולך לסחוט אותנו וכל כך הרבה אנשים יחלו וכל כך הרבה אנשים ימותו וכל כך הרבה אנשים יאבדו אמונה בחיים, ביופי של החיים. לא חשבנו שיהיה כל כך הרבה כיעור בעולם שתצאי אליו. אני מתנצל (ובטח שלא חשבנו שזה יהיה עולם שבו תשודר תוכנית טלוויזיה כמו ״הזמר במסיכה״. נשבע לך שבחיים לא היינו מביאים אותך לעולם שבו משה דץ עומד על במה, מחופש לסוס, ושר בפריים־טיים שיר של אד שירן).
ילדה שלי, אתמול בערב התחילה אזעקה בזמן שהיית באמבטיה וישר הוצאתי אותך משם, עטפתי אותך במגבת, ורצתי איתך למקלט כשטיפות מים נוטפות ממך בדרך. את צחקת, חשבת שזה מצחיק, אני מבין אותך, אבל אני בכיתי מבפנים, כי לא חשבתי שאי־פעם אצטרך לשלוף ילד מאמבטיה ולרוץ איתו רטוב למקלט.
יום יבוא, ילדה שלי, והפיצוצים שתשמעי באוויר יהיו של זיקוקים לכבוד יום ההולדת שלך, לא של פצצות. אני מבטיח.
אבא ליאור.
