השבוע שמחה רוטמן קרא לאחדות. מי אמר שאין הומור בזמן מלחמה? זה אולי הדבר הגרוטסקי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אירוניה טרגית. שמחה רוטמן מציע להתאחד. ממש כך. הוא בעד להימנע מחילוקי דעות. שמחה! רוטמן! להתאחד! היום! קורא! לנו! רוטמן! 

"שאולי ומלחמת האזרחים": הצרות ההן היו פיקניק לעומת מה שציפה לנו | רפאל
יום שבת האחרון היה היום שבו המדינה נעלמה | דרור רפאל

אולי רק צמד המילים “אין לתאר" יכול להתחיל לתאר את האירוע הבלתי נתפס הזה. תשלובת של חוסר מודעות עצמית יחד עם אי־ראיית המציאות, כולל חוצפה שאין כדוגמתה. 

בואו לרגע ניזכר מדוע הגענו ל־7 באוקטובר מפורדים, מפוצלים ועל סף מלחמת אחים: בתשעת החודשים שקדמו לכך, מאז כינונה של הממשלה, היינו עסוקים בדבר אחד. יריב לוין נשא את נאום הבלהות שלו בינואר, ומאז דווקא הוא שמר על ארשת פנים שלווה אך נחושה. בעידודו של ראש הממשלה, לוין לא ויתר ולא התפשר. רפורמה עד הסוף. שר המשפטים חש שהוא יכול להגשים כל פנטזיה חוקתית שרק חלם עליה, ולאורך הדרך נשאר רגוע ובטוח בעצמו.  

לעומתו, מי שנראה עולץ במיוחד היה דווקא רוטמן, שהוציא לפועל את הרעיון, בשבתו כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. מבין מקדמי הרפורמה הוא היה האדם הפעלתן ביותר בכנסת. תמיד היה נראה שהגיע למקום שעליו חלם. כמו ילד בלונה פארק, צ'רלי בממלכת השוקולדה. עליסה בארץ הפלאות. שמחה ללא חת מטפל במערכת המשפט.  

רוטמן ניהל את הוועדה בחדווה ובעליזות יוצאות דופן. שלל זכויות דיבור. קרא לסדר על ימין ועל שמאל, בעיקר על שמאל, העיף חברים מהחדר, עלב ביועצים, סנט באורחים. אפילו פעם העמיד את ח"כ אפרת רייטן בפינה. בראיונות איתו הוא נטה להתנצח. לא ענה על שאלות, אלא התפלפל עם התשובות. כאילו היה רב בחיידר. התנשא כמרצה שהגיע ללמד עיתונאים ואזרחים שיעור מבוא במשפטים. הסרטונים מתוך הוועדה היו לא נעימים לצפייה. “לא נתתי לך זכות דיבור", “אין לך רשות דיבור", “אתה לא ברשות דיבור", התפלמס, התכתש, התווכח והתנצח. אצל לוין זה היה ה"מה", אצל רוטמן יותר ה"איך". 

רבים ראו דווקא בו המוציא לפועל של המהפכה. האדם שמעביר את החוקים שמשנים את היחסים במדינה בחוסר סובלנות, בקוצר רוח ובמהירות החוקית האפשרית. הרפורמה קרעה את העם, פילגה אותו. אפשר להאמין לו שהוא באמת חשב שבית המשפט הוא הבעיה העיקרית במדינה. הוא ואחרים לא צפו אף איום אחר, לא מבית ולא מחוץ. 

ראוי לזכור את כור מחצבתו: רוטמן חבר בציונות הדתית, בין השאר עם השר בצלאל סמוטריץ' (“למחוק את חווארה"), השרה אורית סטרוק (“רופא יכול לא להעניק טיפול שנוגד את אמונתו"), ח"כ צבי סוכות (שלא התגייס, כי הצהיר שאין לו אמון בצבא) ועוד. הפלגנות היא חלק אינהרנטי של החברים במפלגה. יתרה מזאת, רוטמן אמר בראיון ל"הארץ": “ילדים קטנים שחוטפים טילים על הראש הם דבר לא פופולרי. אבל די, חאלס עם השטויות. הרי מיגון עולה כסף, נכון? ומה עם סדרי עדיפויות? הכסף הזה חסר במקום אחר". 

בדיוק כאן מסתתרת האחריות, אולי אפילו האשמה. לא רק שלו, אלא של הממשלה. סדר עדיפויות קלוקל, תמוה, הזוי, מנותק מהמציאות שבה חיינו. בדיעבד גם טרגי. ייאמר לזכות רוטמן שהוא אינו היחיד שהיה מנותק מכדור הארץ וריחף בחלל משפטי בזמן שחמאס ארגן אירוע שואתי. היו גדולים וחשובים ממנו. ההבדל הוא שרוטמן נראה כמי ששואב הנאה מהמריבה. רק איש ציבור כמוהו יכול לפלוט משפט כמו “כן, אני מזלזל בפחדים שלך", המופנה לכל מי שאינו חושב כמוהו. הוא דיבר בהתרסה, הצליח להרגיז ולהוציא מדעתם חלקים בציבור שכל חטאם היה שהאמינו שהוא טעה.  

וכך צייץ רוטמן השבוע: “קריאה חשובה! האויב נהנה מלראות אותנו רבים בינינו ומפיצים תיאוריות קונספירציה. אל תסייעו לו. עכשיו זה הזמן להתמקד באחדות ובניצחון". 

לא רק קריאה לאחדות יש כאן - אלא גם רצון לשליטה על לוחות הזמנים. מי שגרם לפיצולנו, רוצה להחליט מתי הזמן לאחדותנו. צריך להפריד בין אלה שקוראים להתאחד כי רוצים לנצח במלחמה, לבין אלה שמשתמשים בקריאה לאחדות מתוך צביעות. יש שאומרים “זה לא הזמן" כי מאמינים שעוד תגיע העת, לבין אלה שטוענים כך מתוך תחושה של אשמה. בזמן שחלק כבר לקחו אחריות, יש מי שמתעקש להישאר רק עם הזחיחות והפטרונות. 