"את בסדר?", שאל העובד הסוציאלי של עיריית תל אביב, בחור צעיר שאני לא זוכרת את שמו, כשהייתי בין ריצות למכבי אש, למשטרה ולפקחים של העירייה. “אני בסדר", עניתי. הוא רצה לדבר, אבל אמרתי לו שאין לי זמן. אין לי דלת בדירה, ואני חייבת להוציא כמה שיותר דברים מהבית. ״חכי רגע״, הוא אמר, והסתכל לי לתוך העיניים, ניסה להמשיך בשיחה, לתת לי הפוגה קטנה בתוך הטירוף. “זה בסדר", השבתי. “בוא נעשה את זה אחר כך".

חורבן הבית: טיל החריב לי את הדירה. ניצלתי בנס | טליה לוין

באמת הייתי בסדר. כמו גיבורה בסרט פעולה עם קיפר סאתרלנד, שקופצת מאובקת אחרי פיצוץ ורק בדיעבד מגלה את כל שברי הזכוכיות שנכנסו לה לנעליים. השברים עדיין מופיעים בארגזים שאספתי בהם את כל החפצים שהצלחתי לחלץ. שברי זכוכית ואז חלק מקיר ועוד חתיכת תריס, שאלוהים יודע איך הגיעה לארגז. כך זה היה בסדרות שצפיתי בהן כשהייתי צעירה. ופתאום זה קורה במציאות, ואני, שלא האמנתי בחיים שאהיה בסיטואציה הזו, יודעת בדיוק מה לעשות.

רק אחרי ארבעה ימים הבנתי לעומק את המשמעות של צמד המילים, שאנחנו בתקשורת תמיד מדווחים עליהן: “נפגעת חרדה". על נפגע חרדה לא תמיד רואים את החרדה, בטח שלא בהתחלה. לפעמים גם לא אחר כך. ובימים הראשונים, כשכל המדינה נמצאת בתוך חלום רע, התחושה היא שאין לך לגיטימציה לשקוע בחרדה אישית. כולם מבוהלים. כולם צורכים יותר מדי תכנים שלא מאפשרים להם לישון. האירוע עדיין מתגלגל, והמקום היחידי שבו נפגע חרדה צריך לשים את הראש שלו בימים הראשונים, הוא מקום בטוח. יש בכלל מקום כזה כיום? 

אז לוקח זמן להבין שזה בסדר להיות נפגעת חרדה, גם אם את לכאורה תפקודית לגמרי. כי אין ממש ברירה או אפשרות להרפות. גם אם את מוצאת בתוכך אמונה שהכל יהיה בסדר, וגם אם את מקבלת את הסיטואציה בהשלמה, כי זה מה שהיה צריך לקרות. אז בלית ברירה את מתנתקת, מנסה להדחיק. זו דרך אנושית ידועה שנועדה לגרום לך להצליח להכיל מאורעות גדולים, אבל זה לא באמת אפשרי. 
רק אחרי שישה ימים הצלחתי בפעם הראשונה לצאת מהדירה השכנה שבה התאכסנתי באופן זמני והלכתי לסופר השכונתי, כמו בכל יום שישי נורמלי לפני הפרלמנט בקפה. 

נרשם רגע קטן של שפיות שם, אחרי שסרקתי את המרחב המוגן, מה שלא הייתי עושה לפני כן. כמובן שגם סיפרתי לשלושה אנשים שחייכו אליי סתם ככה מה קרה. גם לי סיפרו סיפורים בתמורה, והקשבתי. יצאתי עם השקית וזה מעט דברים שקניתי, וידעתי ששום דבר לא יהיה יותר כפי שהיה. 

״את צריכה לצבור שוב ביטחון״. מייעצים לי לשחזר עד כמה שניתן את אותו הרגע, מה קרה, איך פעלת, מה שמעת ומה הרגשת. אבל בתוך תוכי אני יודעת שלמרות שאני מלאת הודיה על כך שיצאתי ללא פגע, אין סיכוי שהייתי חוזרת למקום הזה, גם אם היה אפשר, בטח לא לישון בו בשקט. גם אם בסוף הבית הזה יהיה מצופה בזהב.

לכל האנשים שיושבים עכשיו בבית, מפוחדים, כל אחד מסיבותיו הוא, אני רוצה לומר מניסיון אישי כמה דברים חשובים: אל תבטלו את הפחד והחרדה שלכם בשם ה"פרופורציות". צער אחד לא אמור להיות שווה לצערו של אחר, ואתם צריכים לתת לכל תחושה שהיא את המקום הראוי לה. 

אל תדחיקו. תדברו עם אנשים. אל תהיו לבד. דברו אפילו עם אנשים בסופר. כולם רוצים לספר, כולם רוצים להקשיב. וזה בסדר גם אם רק הקול של האזעקות מפחיד אתכם ומכניס אתכם לבעתה. גם אם קול היירוטים או הפיצוצים או הנפילות מכניס את הגוף שלכם לדריכות. זו הדרך שבה לא תיתקעו בחרדה ותמשיכו הלאה. אתם תתחזקו לאט־לאט. כאמור, מאחת שיודעת את זה כבר יותר משבועיים.

״אז מה תעשי?״, שואלים אותי. אני לא יודעת. כרגע אני צריכה להיות עם עצמי בהווה לפני שאחשוב על העתיד. בינתיים מצאתי לי נחמה בדמות נדנדה על עץ בחצר אחורית ליד הדירה שאני מתארחת בה כרגע. כאילו מישהו שם אותה שם במיוחד בשבילי. 

ביום הראשון שבו הגעתי לכאן היא נראתה לי רחוקה מדי מהמרחב המוגן, ביום השני ירדתי אליה בנעלי ספורט שיאפשרו לי ריצה מהירה בעת אזעקה. ביום החמישי כבר הרשיתי לעצמי לחלוץ נעליים ולהרגיש ברגליים יחפות את אמא אדמה. כי אם יש נחמה אחת בימים אלה, וגדולה במיוחד, היא ללא ספק מגיעה מהטבע, שממשיך לצמוח, לפרוח ולהתחדש כאילו כלום לא קרה, גם אם עבר עליו מכבש.