הודיני של הפוליטיקה הישראלית, האיש שמצליח להתחמק מכל הכרעה, אבל זוכה לרוב לאמון הבוחרים, מתקרב לרגע האמת שלו.
הכל נכתב, הכל היה ידוע מראש: זו ההתרעה המפורטת שנתניהו קיבל. הוא נפנף אותה
אמנם בתי הקברות של התקשורת הישראלית מלאים בעיתונאים שחשבו שהפעם נתניהו גמר, אבל נדמה שמהשפל הזה לא תהיה לו תקומה: בבחירות מוקדמות, בהכרעת דין, בהפגנות שידרשו-ויקבלו ועדת חקירה ממלכתית שבסופה מסקנות אישיות - ההיגיון אומר שנתניהו לא ישרוד פוליטית.
אפילו השיטה שאפשרה לו לאחוז בשנים האחרונות בקרנות המזבח, תפעל הפעם לרעתו: כשפער השיא שהצליח להשיג, בבחירות שהיו מוצלחות מאוד עבורו (גם ברמת ההישג של הליכוד, גם ברמת הגושים - עם האיחוד של סמוטריץ' ובן גביר מול זה שלא היה בין מיכאלי לגלאון).
בשיטה כזאת לא צריך מעבר של שלושים מנדטים מצד אל צד. די בארבעה - וההערכה היא שנתניהו הפסיד הרבה יותר מכך, לא רק עתה בסקרים אלא, לפחות בקרב מי שהיו תומכיו המושבעים, גם מעתה ועד עולם.
הדברים נכתבים עכשיו, כי נדמה שכל מה שכונה פה מחנה "רק לא ביבי" הפך אותו למעין בובת וודו - רק נעץ בה סיכה, וכל השאר יסתדר מאליו.
אז הנה כמה שאלות שצריכות להישאל - ולא קשורות לבנימין נתניהו:
איפה היה צה"ל בשבת השחורה?
נתחיל ממי שכבר נמצא תחת הפנס של ועדת החקירה העתידית, צה"ל. צבא ההגנה לישראל נכשל באופן הבסיסי והעמוק ביותר כמתחייב מעצם שמו. מדובר בגוף מתוקצב לעילא, שאמור לאחוז באמצעים ובאנשים הטובים ביותר כדי לספק לאזרחי ישראל כמעט 100% הגנה.
חמש השעות, במקומות מסוימים אפילו 15 (ואף יותר מכך), שבהן זעקו התושבים בממ"דים ביישובי הדרום לעזרה - וצה"ל הגיע אליהם רק אחרי שנטבחו, יהיו רשומות לדיראון עולם כשעות הגרועות ביותר בכל 75 שנותיו.
ביום הכיפורים, רגע השפל הקודם של המערכת הביטחונית, הופתענו על יד צבאות חזקים ומצוידים במיטב הנשק הסובייטי. הפעם הופתענו על ידי כמה אלפי מחבלים שהתאמנו במשך חודשים ארוכים מתחת לעינינו הפקוחה. הופתענו על ידי "צבא" שאין לו חילות אוויר או שריון.
הצבא שלנו, שמוטב לו להיות אלף פעמים פרנואיד מאשר רגע אחד זחוח, כשל כישלון נוראי בהגנה על אזרחי ישראל. הוא יידרש לתשובות גם ברמה הפרסונלית וגם ברמת המערכת.
המיטב שיכולים לעשות עתה ראשיו, שמכתבי ההתפטרות שלהם כבר כתובים, הוא למזער נזקים בעזרת ניהול מבריק של המערכה. אם מישהו מהם חושב שהוא לא מסוגל, יניח את דרגותיו על השולחן כבר עתה.
ורק לפני שחותמים את הדיון באשמת מערכת הביטחון, נבהיר כי אין בדברים בכדי להטיל דופי בגבורה שהפגינו חיילי ומפקדי צה"ל, אנשי המשטרה וכוחות הביטחון ולוחמי כיתות הכוננות שהשליכו נפשם מנגד כדי לחסום את הפרצות שהתגלו בחומת המגן הביטחונית. תהיה נשמתם צרורה לנצח בצרור חיינו, הניצולים, גם אם אנו גרים בתל אביב, שהרי אלמלא הם, היו מגיעים המחבלים לכל חלקי הארץ.
מותו של מחנה השלום
לא רק בצבא נדרש חשבון נפש, אלא גם בקרב כל מי שהאמין בשלום שהוא תולדה של הידברות בין שני צדדים אויבים, שלפני ואחרי הכל הם בני אדם. ההנחה המערבית כל כך שבשני הצדדים חיים מי ששואפים לרווחה אישית ולהצלחת ילידיהם - שירכשו השכלה, מקצוע, יתקדמו בחיים ויזכו אותם ברוב נחת ונכדים, קרס (שוב) לנגד עינינו.
הפעם אי אפשר יהיה להמשיך לספר לעצמנו אגדות עם: על הכיבוש שהיה אמור להסתיים עם תהליך אוסלו, לתלות את הפסקתו של זה לא במתקפות הטרור, אלא ברצח רבין, להאשים את עליית אריק שרון אל הר הבית כאירוע המחולל של האינתיפאדה השנייה, להאשים את המתנחלים בכל רעה חולה ועוד.
במשך שנים ניסה השמאל הישראלי לכפות את העיקרון ההגיוני כל כך בעיניים מערביות, של פשרה טריטוריאלית או חזון שתי המדינות, על סכסוך שפשוט מסרב להסתדר בתבנית: אין מזרח תיכון חדש, אלא רק מזרח תיכון ישן ואין בלתו.
עכשיו תחליטו אם אתם רוצים לחיות כאן, כולל תשלום המחיר שכרוך בלהיות הבריון השכונתי, או להגר.
קוסמופוליטן? כבר לא בשבילי
מה שמביא אותנו אל הנקודה הבאה שתדרוש התייחסות - הן של הציבור הישראלי והן של כל ממשלה שתקום כאן מעתה, כי המערכה הזאת הבליטה את המילכוד שאליו נקלעה מדינת ישראל:
מצד אחד ברור שהדבר הנדרש לעשותו הוא להנחית על עזה מכת נגד אכזרית שתהדהד בכל המזרח התיכון כולו. מצד שני ברור שזה יעמוד בסתירה מוחלטת לעמדתם של כל ידידינו בעולם.
גם כאשר ישראל מנסה לשחק לפי כל הכללים, היא מגיעה מהר מאוד למבוי סתום, כי מצד אחד היכולת לנהל מערכה ארוכה נקבעת עבורה על ידי גורמים זרים: האמריקאים באספקה ועיקור כל התקפה דיפלומטית שעלולות להיות לה שיניים, האירופים בתמיכה שקטה יותר, שמתבטאת בעיקר בהעלמת עין מדעת הקהל המקומית, שלמיעוט המוסלמי-ערבי יש בה משקל גדול מאוד.
מצד אחד כדי לשמר את אלה יש צורך לנהוג על פי הדין הבינלאומי. מצד שני, מתוך הקפדה על כל סעיפיו, לא ניתן לנצח מלחמה במזרח התיכון, לא כל שכן מלחמה ארוכה. בשלב כזה או אחר שלה תיפגע מטרה אזרחית באופן שיזעזע גם את אחרוני תומכינו, שמכילים כרגע את התמונות מעזה (שמשום מה לא מפורסמות בישראל, לא ברור למה).
המצב הבינלאומי של ישראל מביא אותנו אל חשבון הנפש הבא שראוי שיתקיים בה, בקרב כל מי שראו עצמם אזרחי העולם הגדול: עובדים עם גורמים בחו"ל, נוסעים הרבה לצורך עסקים או חופשה, אולי מחזיקים נכס בחו"ל ליום שבו תתכווץ פה הדמוקרטיה, אבל יותר מכל אלה גם יחד - מרגישים קרבה גדולה יותר לבן דמותם הלונדוני, הברלינאי או הניו יורקי.
בניגוד לטייפ קאסט של הישראלי המסורתי בעיניהם, עם האנגלית העילגת, שטס מפה למטרות קזינו, הם חולקים (או כך לפחות סברו) עם עמיתיהם בחו"ל מטען אידיאולוגי משותף של ליברליזם, מודאגים קצת מהמשבר האקלימי, מאמינים ברכישת השכלה כמפתח להצלחה בחיים, מתעבים גילויים של לאומנות, מותירים לדת תפקיד מסורתי בלבד (ולא אמוני) בחייהם.
גם ברמה התרבותית, הם נוהרים לקולנוע לראות את אותם סרטים, צופים בנטפליקס באותן סדרות, מאזינים לאותה מוזיקה ונפגשים באותן הופעות - מביונסה ועד לרדיוהד, מהרקוויאם לקריירה המפוארת של אלטון ג'ון ועד לסיבוב נוסף של פלא הטבע שנקרא רולינג סטונס.
עכשיו לך תסביר להם למה בעיניך אין בעזה יותר אזרחים, אין בלתי מעורבים ואין חפים מפשע. למה בכך שקראת להם לנוע דרומה, כבר זיכית אותם ביותר חסד אנושי מאשר זה שזכו לו תושבי הנגב המערבי.
אתה שישבת אתם על הבר, ניסחת תאוריות על זוגיות בהשראת "סקס והעיר הגדולה", חיווית דעה מלומדת על הסינגל מאלט שלגמתם והתווכחת על ליברפול נגד מנצ'סטר יונייטד - והכל באנגלית טובה, מגלה לפתע את התהום שנפערה ביניכם.
ואלה לא רק החלומות על רילוקיישן שקצת התפוגגו, אלא עצם הידיעה כי לא יהיה ביטחון ליהודים וישראלים בשום מקום בעולם, אלא עם מדינת ישראל חזקה.
אנחנו, שהתפקיד שלנו עכשיו הוא להסביר לאזרחי העולם המערבי, שאם לא יעמדו אתנו, ייראו הזוועות מבארי וכפר-עזה גם בפרברי לונדון ופריז, מדחיקים עדיין כי מה שקרה בשדה תעופה שכוח אל ברוסיה, יגיע גם להית'רו ושארל דה גול: גם בהם עוד יסתובבו מוסלמים רצחניים ויחפשו יהודים וישראלים, אם רק יתנו להם עוד כמה שנים.
לקום על צד ימין
גם בימין ידרשו לחשיבה מחודשת. אם הבעיה העיקרית (והעצומה) של מחנה השמאל היא ניסוח מחדש של החזון הגדול, עבור הימין הבעיה היא בפרקטיקה, בחיי היום יום.
ברור לגמרי שערביי חברון למשל אינם שונים מאלה של עזה. אם כך, האם ניתן לקיים לאורך זמן נוכחות אזרחית יהודית בתוך ריכוז אזרחי ערבי?
לפנאטים אין כמובן בעיה עם כך, ממילא עבורם מיועדים כל הערבים לטרנספר (במקרה הטוב), אבל הימין הפרגמטי שמאמין מצד אחד בזכותנו על הארץ כולה, אבל מבקש במקביל גם להישאר מציאותי, איך הוא מתכוון לנהל את הפרקטיקה של הסכסוך?
אולי איש לא יבקש לפתור אותו יותר באמצעות "אוסלו" (כשם גנרי להסכם מדיני), אבל גם לא בעזרת מלחמת גוג ומגוג שסיומה יהיה נאכבה פלסטינית, שתרחיב את גבולות מדינת ישראל ותהפוך את ערביי יהודה ושומרון (שוב) לפליטים.
כבר כמעט שנה שאין פה ממשלה
ואחרי כל אלה, אי אפשר בלי לחזור לנתניהו. גם מי שמבינים שהתהליך הנדרש עתה בישראל הוא גדול בהרבה משאלת הדחתו של ראש הממשלה - ואפילו מי שמקבל את הנימוק העיקרי שלו, לפיו עיקר האשמה רובץ לפתחו של הדרג הצבאי, לא יכול להתעלם מהעובדה שמחדל קולוסלי שכזה התאפשר רק משום שמדינת ישראל מתנהלת כבר קרוב לשנה ללא ממשלה מתפקדת.
אם בעוד שנים יתבקש מישהו לשחזר את כהונת הממשלה הנוכחית וישאל את עצמו מה התבצע תחתיה, הוא יישאר בעיקר עם ניסיונות להפיכה משפטית, שהחלה במחשבה חיובית על רפורמה נדרשת - והפכה למפלצת שמאיימת על החברה הישראלית מבפנים.
עם שוד של הקופה הציבורית לצרכים סקטוריאליים שעיקר תכליתם תחזוקת השכפ"ץ הפוליטי של נתניהו, עם מינויים פוליטיים כושלים שעתה אנו מתמודדים עם תוצאותיהם ועם גלריה של אישים - מטלי גוטליב ועד לניסים ואטורי, כולל הופעות אורח של אלמוג כהן או צבי פוגל.
הממשלה הזאת לא טרחה להניח אבן על אבן, בעודה מספרת לנו סיפורי גרנדמייזר או נופשת לסירוגין בנווה אטי"ב.
גם כאן, הלקח חייב להיות גדול מנתניהו עצמו וצריך לעמוד לנגד עיניה של כל ממשלה שתקום כאן אחרי זו המכהנת, בין אם תורכב על ידי השמאל או הימין, בין אם נותרו בכלל שמאל או ימין במתכונתם שקדמה למערכה.
מתנו ב-7 באוקטובר, איך ניוולד מחדש?
באייטם מרגש של חדשות 12, ששודר אמש, נפגש תמיר סטיינמן עם חלק מהאנשים שזעקו באמצעותו לעזרה בבוקר ה-7 באוקטובר (כלומר, מי מביניהם שנותרו בחיים).
שרון קלדרון מקיבוץ סופה אמרה לו שכל תושבי העוטף מתו באותה שבת. חלק פיזית ואחרים נפשית, כך הסבירה. היא מבהירה לו שהיא כבר לא מי שהייתה עד אז, שחייה יתחלקו מעתה ל"לפני ואחרי".
ובכן לא רק חייה, אלא גם חיינו: חיי אומה שלמה לא יהיו עוד כשהיו, בין אם חלמנו על רילוקיישן בסן פרנסיסקו או על הקפות-בהפרדה ברחובות תל אביב.
מי שחושב שדיון כזה יכול להצטמצם שוב לשאלה "כן ביבי או לא ביבי", הוא חד ממדי אפילו יותר ממי שמפרסם ציוץ נגד ראשי צה"ל באישון לילה, רק כדי למחוק אותו עם שחר.