אתר החדשות האמריקאי "פוליטיקו" לקח על עצמו את התפקיד האלמותי של הילד שצועק "המלך הוא עירום". בדיווח שפורסם באתר ביום רביעי האחרון נטען בייחוס לשני בכירי ממשל כי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן דן לאחרונה עם אנשיו באפשרות שימיו של בנימין נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל ספורים. על פי הדיווח, ביידן אף העלה בעדינות את הסוגיה הרגישה בפני נתניהו עצמו, כאשר באחת השיחות שניהל עמו לאחרונה הציע לראש הממשלה "לחשוב על לקחים שבהם ישתף את יורשו". הדיווח הוכחש הכחשה גורפת. אדריאן ווטסון, דוברת במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן, הבהירה כי "התיאור שמופיע בידיעה הוא שקרי. הנשיא ביידן אינו דן בנושא - לא בעבר ולא כעת".
ההכחשה הגורפת אומנם תואמת את הקו הכללי של הנשיא ביידן בימים אלה, שהוא חיזוק ישראל מכל היבט אפשרי, כך שחיזוק של נתניהו ומעמדו הוא חלק מהאסטרטגיה. עם זאת, גם להכחשה הכי אולטימטיבית אין כוח לשנות את המציאות. הנשיא ביידן לא זקוק לשירותם של אנשי ה־FBI, וגם לא לניתוחים מעמיקים של מומחים לישראל כדי להסיק את כל המסקנות - זה פשוט באוויר. ההבנה כי איש (כולל אחד בשם בנימין נתניהו) לא מסוגל לשרוד פוליטית אירוע בסדר גודל של האסון השואתי ב־7 באוקטובר - בישראל של היום, כלומר, של חודש אחרי. ההבנה הזאת אינה אחת ההנחות, אלא המכנה המשותף. הלך הרוח השורר בישראל מורגש היטב גם במרחק של 9,490 הקילומטרים המפרידים בין ירושלים לוושינגטון.
למען ההגינות נשים את הדברים בפרופורציה. בסדר היום של המדינה במלחמה לא סוגיית ההישרדות הפוליטית תופסת את המקום הראשון. שרים וח"כים, כל אחד בגזרתו ולפי יכולתו, באמת ובכנות משתדלים להיות מועילים ולתרום למאמץ המשותף. את רוב רובם של אנשי המערכת הפוליטית בישראל עדיין אפשר להגדיר כבעלי מודעות עצמית ומודעות ציבורית מפותחות מספיק. לכן, הדבר האחרון שהיו רוצים שתדעו עליהם הוא שעתידם הפוליטי הוא מה שמעסיק אותם בעת הלחימה העזה בחזית. הפוליטיקאים בישראל לא עוסקים בפוליטיקה, אלא היא זאת שעוסקת בהם בלי להתחשב בנראות.
תחילה הם לא העזו לומר את זה בקול, גם בהיותם לבד בחדר. כעבור שבוע זה כבר היה הנושא של שיחות סגורות, שלא יצאו מגבולות הגזרה של סיעת הליכוד. היום חלק ניכר של חברי סיעת הליכוד כבר אומרים את המשפט הזה בשיחות שהם מנהלים לא רק בינם לבין עצמם, אלא גם עם חברים ממפלגות אחרות. המשפט הוא: "ביבי גמר, חייבים לחשוב על היום שאחרי". מי שטוענים את הטענה ההפוכה (וגם דואגים לטעון את הטענה בקול רם ולוודא שהדברים יובאו לידיעת הבוס) הם יושבי הספסלים האחוריים, בעלי הסיכויים הנמוכים לשוב לכנסת אחרי הבחירות. קבוצה זאת מפמפמת לאוזני כל מי שמוכן לשמוע כי "נתניהו מנהל בגאון את המערכה, הוא יביא ניצחון מוחץ, יחזיר את המתפקדים הביתה ואת 14 המנדטים האבודים לליכוד – והממשלה תמשיך עד שנת 2026".
אין מועמד חלופי מוסכם
קשה לאמוד את רמת האמונה שהטוענים עצמם רוחשים לטענותיהם אלה. מה שכן ניתן לקבוע לפי כל הסימנים היוצאים מכיוונו של רה"מ ומקורביו הוא כי עבור בנימין נתניהו, משאלת לבם זו של אותם בעלי החלומות מהליכוד היא לא פחות מתוכנית עבודה. כפי שהגדיר לי את המצב אחד משרי הליכוד: "מבחינת המערכת, זאת כמעט אקסיומה שכולם צריכים ללכת אחרי המלחמה: גם הקודקודים בדרג הצבאי וכן מי שעמד בראש ההנהגה הפוליטית. ההבדל בין כולם לבין נתניהו הוא שכולם מודעים לעובדה שיצטרכו ללכת, בעוד נתניהו דווקא לא מודע לכך, גם לא מראה סימנים".
האבחנה מדויקת ומתארת בצורה מיטבית את המערכה שבה פתח נתניהו מיד אחרי מתקפת חמאס בדרום הארץ. את הקרב הזה ראש הממשלה מנהל ללא הרף, במקביל לניהול המערכה מול חמאס בעזה - הקרב על דעת הקהל ונגד הדרישה להדחתו המיידית, ההולכת ומתרחבת: כך התדרוכים על כך שראשי הדרג הצבאי לא הואילו להעיר את ראש הממשלה באותו הלילה הארור בין 6 ל־7 באוקטובר, ושהעדכון הראשון הגיע לנתניהו רק בשעה 6:29 בבוקר של יום שבת; וכך המתקפות הבלתי פוסקות על ראשי קהילת המודיעין שהגיעו לשיאן בציוץ הלילי שנמחק כעבור כמה שעות. כל אלה - סימני המערכה על דעת הקהל המעידים על כך שנתניהו, כמיטב מסורתו, לא מתכוון לוותר, גם אם בעיני שאר העולם מצבו אבוד.
אחת הדאגות הגדולות של נתניהו היא מאובדן מוראתו על סיעת הליכוד. הקולות הנזעמים והמתוסכלים העולים מהשטח משכנעים את חברי הליכוד, השרים והח"כים כי הבייס, כולל מתפקדי המפלגה, עוזב אותם. ההערכות על סופו הקרוב של נתניהו כראש ממשלה ויו"ר הליכוד מתגברות בהתאם לירידה בסקרים. נתניהו, שחי ופועל על פי הסקרים, יודע היטב מה עלולות להיות ההשלכות.
בימים האחרונים בכירים במפלגות האופוזיציה מסתובבים במסדרונות הכנסת וטוענים כי כבר כעת ידוע להם על לפחות עשרה חברי סיעת הליכוד שביום הראשון אחרי המלחמה יהיו מוכנים לתמוך באי־אמון קונסטרוקטיבי כדי להפיל את נתניהו בלי להוביל להקדמת הבחירות. בפועל, מספר חברי הליכוד שמוכנים בבוא היום להפנות גב לנתניהו גדול יותר מאותם עשרה שעליהם ידוע לבכירי האופוזיציה. אולם אובדן שליטתו של נתניהו בסיעתו לא הכי מעודד את כל מי שהיה מעדיף מיד עם סיום המלחמה להקים ממשלה חלופית.
אבל בסוף, כל ההערכות נתקלות במכשול אחד, אך עקרוני: היעדר מועמד חלופי, מוסכם ומקובל על לפחות 61 חברי כנסת. על פי כל ההערכות, הסיכוי שחברי הליכוד יהיו מסוגלים להתארגן סביב מועמד אחד הוא קלוש עד אפסי. כנ"ל - הסיכוי שאחרי המלחמה נתניהו יעשה את מעשה אהוד אולמרט, כלומר, יתפטר מראשות הליכוד בעודו ממשיך לכהן כראש הממשלה ובכך יפתח פתח לקיום הפריימריז לראשות המפלגה. על כן, אחרי הערכות רבות, במערכת הפוליטית שוררת תמימות דעים כי לאחר סיום המלחמה לא יהיה מנוס מהקדמת הבחירות.
נתניהו ער גם להערכה הזאת, ועובד גם בכיוון הזה. לצד ניהול המלחמה, בין הערכת מצב, דיון בקבינט ועוד שיחה עם הנשיא ביידן - הוא מוצא זמן לסגור פרצות פוליטיות ולחסל כל ניסיון עתידי למרד מבעוד מועד. מאז הקמת ממשלת החירום הוא דואג לטפח מחדש את יחסיו עם יו"ר תקווה חדשה, ח"כ גדעון סער. על פי כמה מקורות, נתניהו מאוד משקיע ב"תוכנית סער" - וגם דואג לכך שהתדרוכים על התחממות ניכרת ביחסיהם יגיעו לתקשורת ויובאו לידיעת הציבור. נתניהו מרבה לשוחח עם סער, מתייעץ איתו, ובכמה וכמה הזדמנויות נראו השניים מסתודדים בכנסת.
פרט ל"תוכנית סער" הפעיל נתניהו תוכנית נוספת המיועדת לחיזוק יחסיו עם בכירי הליכוד, שמסומנים אצלו כ"סכנה פוטנציאלית" וגם עם בעלי ההשפעה במוסדות המפלגה. עבורם, נתניהו מקפיד לפנות זמן בלו"ז החירום הבלתי אפשרי שלו. לאחרונה ניהל רה"מ שיחות עם כמה בכירים בליכוד. שיחות עבודה שזלגו לשיחות נפש. המסקנה משורת המאמצים שעושה ראש הממשלה במישור הפוליטי הינה חד־משמעית. נתניהו רואה את עצמו נקלע למצור פוליטי, אין לו מושג איך הכל ייגמר עבור המדינה כולה ועבורו. דבר אחד הוא יודע בוודאות: הוא אינו מתכוון לוותר ללא קרב. הוא לא ילך לשום מקום כל עוד קיים סיכוי אחד בודד להתהפכות המצב לטובתו.
עתידו הפוליטי של בנימין נתניהו תלוי בשאלה אחת מרכזית: כיצד תסתיים המלחמה. האם בנקודת הסיום ניתן יהיה לקבוע ניצחון מוחץ וחד־משמעי או לא? בסביבת ראש הממשלה יוצאים מנקודת ההנחה כי אם המערכה תסתיים בהישג מרשים ובניצחון – הסיכויים של נתניהו לשרוד פוליטית יעלו פלאים. בכל תסריט אחר שאינו ניצחון משכנע, עתידו הפוליטי של נתניהו מצטייר בצבעים קודרים.
בנקודות, לא בנוקאאוט
הסוגיה הגדולה בהרבה מסוגיית הישרדותו הפוליטית של ראש הממשלה היא סוגיה של תמונת הסיום, התשובה לשאלה: מה מוגדר כניצחון ישראל במלחמת חרבות ברזל? המטרה שהדרג המדיני הציב בפני צה"ל ביומה הראשון של הלחימה הייתה מיטוט מוחלט של חמאס, כולל יכולותיו הצבאיות וריבונותו המדינית והפוליטית בעזה. ככל שהזמן עובר, התמונה שמתבהרת נראית שונה מתמונת הניצחון הגורף. במונחי עולם האגרוף, הכיוון הוא ניצחון בנקודות ולא בנוקאאוט.
על פי התסריט שעולה בדיונים, נקודת סיום אפשרית תהיה עם טיהור כליל של צפון הרצועה מאנשי חמאס, אבל לא יהיה אפשר להבטיח תמונה דומה בדרום הרצועה. תאי טרור בודדים בדרום עזה, שפירושם בין היתר שיגורי טילים מפעם לפעם – זאת תמונת מצב אפשרית ליום שבו יירשם סיום הלחימה. באשר לראשי חמאס, ההערכה היא כי תעלה אפשרות של עסקה שבמסגרתה בתמורה לשחרור החטופים יידרשו אנשי הזרוע הצבאית של ארגון הטרור לצאת מעזה למדינה שלישית (בדומה לעזיבת ערפאת לתוניסיה ב־1982).
לעת עתה מדובר בהערכות ובשקילת אופציות, ולא בתוכנית סדורה. איש אינו יודע איזה מהתסריטים סופו להתממש בהתחשב במשתנים הרבים, כולל התנהלות חיזבאללה בהמשך הלחימה, הלחץ הבינלאומי הגובר ועוד שורה של פרמטרים. השאלה הפוליטית שניצבת בפני נתניהו, בנוסף לשאלות מדיניות ואסטרטגיות, היא האם תמונת סיום המלחמה תתורגם בעיני הציבור כתמונת הניצחון. היום, כמעט חודש אחרי תחילת המלחמה, איש, כולל ראש הממשלה, לא יודע איך ייראה סיומה. מה שבהחלט אפשר לקבוע הוא שבלוחמה הפוליטית נתניהו לא מתכוון לוותר ויילחם עד הסוף, בלי הפסקות אש וללא מסדרונות הומניטריים.