מצד אחד, זו כנראה התקופה הקשה ביותר שאני זוכרת בכל חיי כישראלית. מצד שני, יש בונוסים. בניגוד להרגל שפיתחנו בשנים האחרונות, יש כרגע דגש ציבורי חזק על מה שיפה ולא על מה שמכוער. הדגש הזה מגיע מפוליטיקאים, שהבינו שהם חייבים לדבר בשפת האחדות גם אם הם לא באמת רוצים בה. אבל הוא מגיע בעיקר מכלי התקשורת, שלקחו על עצמם אחריות לאומית לרגל המצב. המאמץ להפסיק לסקר תופעות מכוערות ולהבליט דווקא את אלה שמעוררות השראה והזדהות, הוא לא מובן מאליו.
צלבי קרס, הכאות ושיח אלים ברשתות: עלייה של 500% בהיקף אירועי האנטישמיות בעולם
קמפוסים בוערים: הסטודנטים הישראלים שנאבקים באנטישמיות בחו"ל
בצל האסון והמלחמה, התופעות המכוערות של הקיצוניים בחברה שלנו עדיין קיימות, אבל בשיח הן חזרו למקומן הטבעי - לשוליים. זה מה שקורה כשהתקשורת המסורתית לא נגררת אחרי הרפש ברשתות החברתיות. פתאום זה ברור שעל כל ערבי ישראלי שתומך בחיות האדם של חמאס ומעורר זעם, יש עשרות מפוחדים ששותקים, אבל גם רבים שמביעים אומץ בלתי רגיל ויוצאים להגן על ישראל בפומבי.
מחמם את הלב לראות כתבות על התנדבויות משותפות לערבים ויהודים, לראות שיש זרם משמעותי כזה בחברה שלנו, וסוף־סוף לתת לו את המקום הראוי. הרי הוא היה קיים גם לפני כן. סביר להניח שאחרי המלחמה תהיה אפס סובלנות למצדיקי טרור, ובעיקר לאלה שיעזו לעשות זאת בשם "הזהות" או "האנושיות". אבל השאלה היא איפה נשקיע את מרב תשומת הלב שלנו. דווקא בתקופה הקשה הזאת, ברור כשמש שלא כדאי יותר לבזבז אותה על הוקעת הקיצונים אלא על השקעה בשפויים.
השכלת טיקטוק
אותו כנ"ל עובד גם כלפי חוץ. הרבה אנטישמים בעולם הרימו את ראשם המכוער מאז 7 באוקטובר. חלקם טיפשים מכדי להסתיר את גזענותם, וחלקם פשוט שטופי מוח. צעיר ניו יורקי שקורע כרזות של חטופים ומכנה את ישראל "קולונייזר", מעיד לא רק על ערכים שהתעקמו אלא גם על בורות קשה בכל הקשור להיסטוריה - וככל הנראה גם על כך שמעולם לא טרח להעיף מבט על מפת האזור. המטריד הוא שלא מדובר בתופעה חריגה.
סקר חדש של הרווארד זעזע השבוע רבים. מסתבר ש־84% מהאמריקאים בעלי זכות הבחירה תומכים במלחמתה של ישראל בחמאס, אבל בקרב צעירי דור ה־Z, התמיכה בחמאס עומדת על המספר הלא ייאמן של 48%. איך אמריקה הגיעה למצב שבו הצעירים שלה תומכים במי שהיא עצמה סימנה כארגון טרור מסוכן?
קודם כל, כי איראן עובדת בזה, וכדאי להכיר בכך. אבל לצד מתקפת הבוטים שמפעילה איראן כדי לטנף את ישראל ברשתות החברתיות, הצעירים הסהרוריים האלה תורמים להכפשה, בחושבם שהם גיבורים שתומכים במדוכא כנגד החזק. רק שבניגוד לזירה הצבאית, ששם ישראל אכן צברה כוח אדיר, בזירה הרשתית אנחנו לגמרי לא גוליית החזק אלא דוד.
אנשי עסקים מובילים בארה"ב, ולא רק היהודים שביניהם, התחילו להבין את העסק ולצאת נגדו במלוא כוחם. האנטישמיות הגיעה לרמות שכבר לא ניתן להתעלם מהן, וקומץ שיש לו כוח וכסף הבין שככה נראה העולם שבו הרדיקלים מנצחים את השפויים. לכן, חלקם משכו תרומות מאוניברסיטאות, חלקם הודיעו שלא יעסיקו את בוגריהן, חלקם מתנגדים להמשך פעילותה של טיקטוק הסינית בארה"ב. הם מבינים שצעירים שמשלמים עבור השכלה גבוהה במוסדות החינוך הטובים ביותר, לא יוכלו להוביל את אמריקה אם רוח הטיקטוק היא הגורם העיקרי שמשפיע על תודעתם.
לכן אסור להתייאש. הרבה תומכים בנו, ובקרב אלה שלא תומכים אין באמת זהות. צריך לזהות את הקהלים, וגם כאן - להשקיע מעט אנרגיה בשיח עם הקיצונים ולהביא אלינו את השפויים.
חרד"לים בשירות טהרן
אחד הסרטונים הקשים לצפייה קפץ לפיד הטוויטר שלי השבוע ממישהי שמציגה את עצמה כרופאה מדנמרק, עם חצי מיליון עוקבים. איך רופאה מדנמרק משיגה כל כך הרבה אהדה? העמוד שלה עוסק הרבה יותר בהכפשת ישראל מאשר ברפואה, וכאן כנראה טמונה התשובה. אין לדעת אם הפרופיל שלה אמיתי, אבל הסרטון שהיא העלתה הוא אמיתי לגמרי.
מצולמת בו הפגנה סוערת של חרד"לים בירושלים, שצורחים במלוא גרונם "מוות לערבים", לצד ססמאות מלאות קסם יהודי כמו "מוחמד מת", "הנכבה השנייה בדרך", ו"אין דבר כזה פלסטין". הדוקטור שיתפה את הסרטון וכתבה - הפרצוף האמיתי של הציונים הגזענים. כמובן שהגזענית זו היא עצמה, ולו על הציוץ הבודד הזה שבו לקחה דוגמית מהשוליים הכי מכוערים בחברה, והכלילה אותה על הציונות כולה.
אנטישמיות בוטה היא תמיד מקוממת, אבל משום מה היא הרבה יותר מזעזעת כשמפמפם אותה מי שאמור להציל ולרפא בני אדם (בהנחה שהפרופיל אכן שייך לרופאה). ועדיין - כך בדיוק נראים חלק מהקיצונים בחברה הישראלית. אנחנו צריכים גם את האומץ להכיר בתופעה, וגם את השכל כדי לא להדהד אותה. כמובן שאם נתקלים בתופעות כאלו בחיים האמיתיים ולא ברשת, כדאי לגשת למשתתפים הצוהלים ולהחמיא להם שהם עושים עבודה נפלאה, אבל עבור איראן.
שגם לפלסטינים יהיה סיכוי
קל ליפול לחור שחור נוכח התרוממות גל האנטישמיות בכל העולם. קל גם לומר שאין מה לעשות - ובמקרה של חלק מהאנטישמים זה מן הסתם נכון. אבל התופעה הזו מורכבת ממספר זרמים, ולכן לא נכון לומר שאין לנו איך להתמודד. עם האנטישמיים העמוקים, כולל המוסלמים שביניהם, זה באמת קשה. אבל עם האוניברסיטאות בארה"ב, עם כלי התקשורת, ובעיקר עם הרשתות החברתיות שמהן יונק דור ה־Z את השכלתו המשובשת, דווקא יש.
ישראל צריכה להסיט תקציבים ממשלתיים להסברה, ומהר. ח"כ זאב אלקין דיבר על כך בוועדת החוץ והביטחון השבוע, ונקווה שמשהו שם יזוז. לא צריך להמציא את הגלגל, אלא לתמוך כספית בטובות ובבולטות מתוך אין־ספור התארגנויות אזרחיות שקמו כדי להילחם בזירה הזו, ומקיזות בה דם מול בוטים איראניים ויפי נפש פרוגרסיביים. מדובר באנשים שצריכים לחזור לעבוד, ואם רוצים שימשיכו להילחם, צריך לעודד אותם. הרי מדובר בגרושים במונחים תקציביים של מדינה.
במקביל - צריך לתכלל את היזמויות האזרחיות עם קווים מנחים שכולם יתיישרו לפיהם, כדי לחדד ולחזק את המסר. לא מדובר חלילה ביהודים מול ערבים או מול מוסלמים. להפך - אנחנו רוצים רבים מהערבים והמוסלמים איתנו במאבק הזה. לכן צריך לדייק את המסר: ישראל נלחמת בטרור הדאע"שי, ולכן היא נלחמת בחמאס, לא בפלסטינים. גם אם פלסטינים רבים הם תומכי חמאס, חמאס הוא האויב שאותו יש למגר. לכן הקו שאותו צריך לשדר הוא שכשחמאס לא יהיה באזור, גם לפלסטינים יהיה סיכוי לעתיד טוב יותר.
במקרה, זו גם האמת.