אביב אלוש הוא תכלית הוואסח הישראלי. הוא לא דתי - הוא רק מספר שהוא מתחזק. הוא לא באמת מתאמץ - הוא רק משמיע קולות של אנחות והתנשפויות. הוא לא ממש מתנדב - הוא מדבר על התנדבותם של אחרים, בזמן שהוא מתפרנס מפרסומת מיותרת בעת מלחמה.
סלפי הקטסטרופה של דני דנון: שווה לבהות בתמונה כדי להבין איפה אנחנו חיים
תראו מי שמדבר: הקריאה של שמחה רוטמן לאחדות היא אירוניה טרגית | דרור רפאל
אחד הפרמטרים לחזרה אטית וזהירה לשגרה הוא התארכות מקבצי הפרסומות בטלוויזיה. מה שהחל כהפסקה של דקה מגיע למקבצי פרסומות של חמש ושש דקות, רובן נטולות יצירתיות. כל הפרסומות העצובות דומות זו לזו.
אחרי הפרסומת הראשונה שהפציעה עם המילים “במיוחד בימים קשים אלה", המפרסמים האחרים יישרו קו, וכולם נוקטים אותה גישה, אותו רעיון. טאלנט מיוסר ועצבובי יושב על כיסא ומספר לנו שאנחנו עוברים ימים קשים. דביר בנדק, אסי ואלברט, גידי גוב. הם לא רוקדים, לא משמחים, לא מוכרים. פני הדור כפני הפרזנטור. אדיר מילר אף מתריע שהפעם הפרסומת לא תהיה מצחיקה. נתמודד.
לא ברור מה חברות מסחריות רוצות מאיתנו בימים אלה. למסעדת סושי, חברת דלתות ובנק גדול אין קשר למאמצי המלחמה ברצועה. האחד מצהיר שהוא מחבק, השני עוטף, השלישי מבין. לראשונה בטלוויזיה המסחרית מפרסמים אמפתיה, מוציאים כסף על הזדהות.
הפרסומת התמוהה ביותר היא של לשכת הפרסום הממשלתית, שבחרה להקצות את משאביה, כספה וזמנה, בימים קשים אלו, דווקא להסברה פנימית. הם רק רוצים להבהיר שעלינו להרגיש אחדות. המטרה של התשדיר היא להרים את המורל. לצורך העברת המסר המורכב והמקורי נלקח השחקן אביב אלוש, שלפי פרסומים קיבל סכום של 80 אלף שקלים עבור הסרטון.
בשעה שישראלים רבים מפוטרים, מוצאים לחל"ת, מצומצמים, או מפונים מבתיהם וצריכים לקושש תרומות כדי לחיות, אלוש עושה קופה בהסברה. חבריו השחקנים והקומיקאים פסקו לעבוד כליל ומדברים על שנה אבודה. ישראלים רבים מתנדבים לכתוב, לערוך ולהפיץ ברשתות סרטוני הסברה בשפות זרות, בחינם, ורק מתחננים לתקציב כדי להמשיך בעבודתם. אחרי ששרת ההסברה נמלטה ראשונה מהטיטניק לאחר ההתנגשות, ואף הלכה לראות את סרט הזוועות ודיווחה שיצאה ממנו בוכייה ושבורה, משרד ההסברה נשאר מנותק. אלוש מלוהק, והתשדיר עלה לאוויר.
בסרטון, שאורכו המלא דקה, השחקן עושה את דרכו עם טנדר כדי להרים דגל על תורן בלב המדבר. תוך כדי נהיגה הוא משתף אותנו בתחושותיו. “שמענו סיפורים כואבים שהלב לא יכול להכיל... כמה סיפורי גבורה והתנדבות שעוד לא ראינו". לא אלוש הוא המתנדב, מן הסתם. תוך כדי התנשפויות ואנחות קולניות, אלוש מוריד את מוטות הברזל שישמשו אותו מיד להנפה הדרמטית. נראה שהמלאכה באמת קשה לשחקן המתוחכם, או שמדובר במשחק מוגזם.
“למרות כל מה שעברנו", מדגיש אלוש ושולף פטיש; “שואה", מכה בפטיש; “מלחמות", מכה בפטיש; “וטרור", מכה בפטיש - “יצרנו מדינה שהיא פלא". אכן פלא שהמדינה מממנת את הסאגה, באמצע הקרבות בעזה. בין לבין אלוש מניף טלית לשמיים, ועל רקע ורסיה של “התקווה", כשלמעשה הוא לא מזיז ציפורן, הוא מדגים למצלמה איך הוא מרים את התורן. ההתנשפויות אינן פוסקות. זה יום כאילו קשה בשבילו. הוא אינו מצולם כשהוא עוזר בחקלאות, למשל, או תורם לילדי המפונים, הוא רק נוסע לבד להרים דגל במקום מבודד, על צוק, באמצע שום מקום, במסגרת יום צילום.
אין אדם בישראל ששואב עידוד או התלהבות מהתשדיר הזה. אנשים לא דיווחו על תקווה חדשה או ניצוץ של אור לימים טובים בגלל ערימת הקלישאות שנאמרו אולי בקלאס, תוך כדי הצגה של מאמץ.
זו דוגמה קטנה ונוספת לכך שבימים גורליים אלה, המדינה לוקה בשיקול דעת מוטעה, בהפניית משאבים למקומות לא נכונים, בחוסר יצירתיות, וכל זה כשהמטרה אינה שיפור מעמד ישראל בעולם, אלא שיפור תדמית מערך ההסברה הלאומי.
אנחנו שואפים להשיג בצפון הרתעה, בדרום הכרעה ובעולם - הסברה. לצורך כך המדינה צריכה להעסיק שני אנשים חרוצים ומיומנים שהוכיחו את עצמם בחודש האחרון: האחד הוא יוסף חדאד, שצריך להתמנות מיד לשר ההסברה הישראלי. האיש כמעט נולד לתפקיד, וההיסטוריה זימנה לו את ההזדמנות כשבמת ההסברה ריקה. השנייה היא נועה תשבי, ששר החוץ באיוולתו פיטר אותה כשנכנס לתפקיד כדי לנקום ביאיר לפיד שמינה אותה לתפקיד הנציגה של ישראל למאבק באנטישמיות מטעם משרד החוץ, ועכשיו מתבררת כדוברת המוצלחת ביותר של ישראל בארצות הברית.
שלפחות בזירה ההסברה נדע שאנשים מוכשרים, טובים ומיומנים עובדים למען המדינה.