אני לא אוהבת את צמד המילים שגרת חירום, כי זו בעצם דרך מכובסת לומר שהשגרה החדשה שנפלה עלינו כאן כדי להישאר והחירום - שהוא חלק בלתי נפרד ממנת חלקנו לאורך רוב שנותיה של המדינה ולובש בכל פעם צורות שונות ומשונות - גם הוא עדיין כאן. נוכח. אנחנו צריכים לקבל אותו ולחיות איתו עד שהוא ייעלם. זה הזמן להזכיר לכל מי שנאנח עכשיו שלכל דבר יש סוף וברור שמתישהו הוא ייעלם.
אמו של חטוף לנתניהו: "ללא חזרת החטופים לא תהיה תקומה למדינה"
אקראי לכל היותר: מתווה השיקום לא צפוי להביא איתו בשורה
אני זוכרת את הימים של הפיגועים בתל אביב. את הפיגוע בקו 5 בדיזנגוף, בעולם נטול טלפון סלולרי. את רגעי האימה בכל פעם שהייתי נוסעת לתל אביב ויורדת מאוטובוסים באמצע הדרך רק כי הייתה לי תחושה לא טובה לגבי מישהו. את הדריכות העצומה ולצדה את ההבנה שהחיים חייבים להימשך למרות הכל, בשגרה. בשגרת חירום.
והנה עכשיו אנחנו בשגרת החירום החדשה. “לפחות לפני כל פיצוץ יש התרעה", ככה תירצתי לעצמי באחד המפגשים עם השכנים בדירה שאני מתארחת בה, כשנפגשנו שוב במדרגות, רגע אחרי שכולם חזרו מעבודה, לכאורה מעוד יום רגיל. רגיל בחירום כי החיים חייבים להימשך.
אחר כך חשבתי שהמשפט הזה הוא חצי הנחמה שלי, או בעצם רק רבע נחמה, אבל לפחות כרגע היא נותנת לי כוח להפסיק לחשוב על זה במהלך היום ולהמשיך הלאה, לחיות, לעבוד, לעשות קניות, ואפילו לעצור רגע לשתות קפה בלי רגשות אשמה. כל מה שמסייע להחזיר את החיים לסוג של מסלול חדש שחייבים במוקדם או במאוחר לעלות עליו. ובמקרה הקטן שלי גם למצוא את הכוח והאנרגיה להתחיל מחדש, כמעט לגמרי.
אני לא אוהבת את צמד המילים שגרת חירום, אבל נדמה שבכל מקום וכל אחד כמעט משתמש בו כרגע, במעין סוג של לוחמה פסיכולוגית עצמית. אולי אם נגיד לעצמנו שגרת חירום, אז נוכל לחזור לתפקד כרגיל. נדמה לי לפעמים שיש בתוכנו מעין השלמה כזו, בוודאי בתקופה המוזרה הזו, כניעה לתוך הסיטואציה הכפויה, לא מתוך חולשה או קורבנות אלא יותר מתוך הבנה שיש דברים בעולם הזה שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם, ובטח שלא לשנות.
זו הייתה נקודת המוצא שלי כשהחלטתי שאני לא צופה יותר במהדורות חדשות ובעדכוני רצף. האחיזה שלי בעיניים על המסך לא תגרום לשום דבר במלחמה הזו להשתנות, ואם תהיה אזעקה, אני אשמע, כל עוד יש לי אוזניים מתפקדות, ואם אראה אנשים רצים ברחוב, ארוץ אחריהם, ומה זה יעזור לי בכלל לשבת בבית ולבטל דברים כשהזמן היקר של החיים עובר.
קורה לי לאחרונה שבגלל המצב אני נוסעת הרבה במוניות, לנסוע באוטובוס משום מה עדיין נראה לי מפחיד. הנהגים נוטים לדבר בימים אלה יותר מהרגיל. באופן מפתיע, אני דווקא אוהבת את זה. בניגוד לשיחות הרגילות במונית על פוליטיקה, הפעם זה קצת אחרת, אני זורמת, ואולי זה נחמד לי משום שאני לומדת על בשרי עד כמה כל אחד מאיתנו צריך לדבר עם מישהו, גם אם אין לו שום דבר חדש לומר. גם אם לאף אחד מאיתנו אין שמץ של מושג מה יקרה.
שמתי לב שבכל השיחות, לצד חוסר הוודאות יש לכל אחד תמיד איזו השערה שיהיה כך וכך. היא אינה מבוססת על שום דבר, אבל לדובר חשוב לדעת שהוא משכנע אותי ועל הדרך גם את עצמו בצדקתו. “הלוואי ואתה צודק", אני אומרת בתום כל נסיעה, מתוך הבנה שבסוף, לכולנו משותף דבר אחד: הצורך בתחושת הוודאות, גם בימים שבהם היא כל כך חסרה.
אני לא אוהבת את צמד המילים שגרת חירום, כי יש בו משהו שמקבע סיטואציה, שמכריח אותנו להשלים עם משהו שלא זימנו לעצמנו בכלל, אף שהדבר הזה ריחף תמיד מעל ראשנו, עוד משיעורי תנ"ך, והיה ברור לנו שהוא עומד לקרות.
לפני כמה ימים, כשצעדתי ברחובות עם מזוודות לכיוון משכני החדש, הרגשתי לרגע בתוך גוף שהוא לא שלי, סיטואציה שלא התכוננתי אליה עם רשימות כמו שאני תמיד אוהבת לעשות, ובתוך בועה מנותקת מכל מה שהיה לפני כן. זה לא היה חירום, אבל גם לא בדיוק הרגיש כמו שגרה.
אבל בפעם הראשונה מאז שהכל התחיל, הרגשתי שאני לא רוצה ואפילו לא מנסה להילחם בתחושה הזאת יותר, לא מנסה למלא את החלל שנפער, ולא מתעקשת להרגיש את המוכר והידוע, אלא מחליטה שאני יוצאת לדרך חדשה בעולם מנותק מהשגרה הרגילה, מרוב מה שמוכר, עולם שללא ספק יהיה אחר מעתה והלאה, עם תקווה שרק לטוב.