זה התחיל טיפין־טיפין. אחדים מניצולי העוטף אמרו שהם יחזרו ליישוביהם רק כשיהיה להם נוף לים. כשימחקו את עזה. ראש מועצת אשכול גדי ירקוני אמר בראיון לרשת ב': "בשבת המקוללת עברנו פאזה. למדנו לקח. לא מסוגלים לחיות זה לצד זה בדורות האלה. גם התושבים ברצועה שהיו לא פחות רעים, עשו דברים נוראים". ושר החקלאות אבי דיכטר (הליכוד) אמר כי עכשיו אנו ב"נכבה עזה".
במחנה השמאל עדיין יש תופעות מעוותות לחלוטין וחסרות תקנה | אלדד
לאינטלקטואלים האמיתיים לא הייתה הפריבילגיה להתעלם מאמנת חמאס | פרופ' אריה אלדד
ואז הגיע המאמר המשותף של רם בן ברק (יש עתיד) ודני דנון (הליכוד) ב"וול סטריט ג'ורנל", שבו הציעו כי בדומה לנעשה בסכסוכים אחרים בעולם, מדינות שונות יקלטו משפחות עזתיות הרוצות בהגירה וביישוב מחדש: "ניתן לעשות זאת באמצעות מנגנון מובנה, בתיאום בין־מדינתי, שייעודו מתן מענה בינלאומי לתושבי עזה", כתבו השניים והוסיפו: "הקהילה הבינלאומית יכולה וצריכה לסייע להם בחבילת סיוע כלכלית נדיבה, כך שכל משפחה עזתית תוכל להיקלט במדינת היעד ביתר קלות ובנוחות". הם זכרו כי רבות מהמדינות החברות באו"ם תומכות בפלסטינים – ובפועל מממנות את הנצחת בעיית הפליטים הערבים ממלחמת העצמאות. ולפיכך, ראוי לתבוע מהן גם חלק בפתרון הבעיה, לא רק בקיבועה ובהנצחתה.
לאו"ם יש שני ארגוני פליטים. "הנציבות העליונה" של האו"ם לפליטים (UNHCR) מטפלת מאז מלחמת העולם השנייה בעשרות מיליוני פליטים. "מעמד הפליט" של הללו מתוחם בזמן, וכשפליטים כאלו נקלטים במדינות אחרות, הם מאבדים אותו. אך לאו"ם יש גם ארגון פליטים נוסף, אונר"א, המטפל רק בפליטים הערבים ממלחמת העצמאות. הללו אינם מאבדים לעולם את מעמד הפליטות - הם ובני זוגם ובניהם ובני בניהם, עד דור אחרון, ואפילו אם זכו באזרחות חדשה. הקהילה הבינלאומית מימנה אותם במרוצת השנים בעשרות מיליארדי דולרים, הקימה עבורם מוסדות חינוך שבהם הם לומדים שנאת ישראל רצחנית, וארגוני הטרור הפכו אותם למחסני נשק ובסיסי גיוס לדורות הטרוריסטים הבאים. אונר"א אינו הפתרון לבעיית הפליטים הערבים. הוא חלק מהבעיה. והקהילה הבינלאומית שמימנה את תחזוקת הבעיה – ראוי שתשתתף עתה בפתרונה.
שנים ניסינו להסביר זאת, רק מעטים הקשיבו והבינו. אפילו ארה"ב, שבתקופת הנשיא דונלד טראמפ הפסיקה לממן את אונר"א, חזרה בה. הקהילה הבינלאומית מממנת את הנצחת בעיית הפליטים, וכתוצאה מכך – גם את הטרור הערבי. את זה רוב מנהיגי המערב לא הבינו. ואפילו אצלנו – רק מעטים הבינו כי חייבים לבטל את אונר"א. היה נוח למנהיגי ישראל לדורותיהם להישען על הארגון הזה, ועל המימון הבינלאומי לארגון, וטענו שאם אונר"א יחדל מלהתקיים – ייפול העול על מדינת ישראל.
על פי נתוני הפלסטינים עצמם, מיליונים מבני "הפליטים" הללו כבר היגרו והתאזרחו בארצות אחרות. "הפזורה הפלסטינית", לטענת הערבים, מונה מיליונים באירופה, בצפון אמריקה ובדרומה. ארגוני הטרור הערביים, ובראשם פת"ח וחמאס, מתנגדים להגירה זאת, שהתקיימה מתחומי יו"ש ועזה (במאות אלפים) עוד לפני מלחמת ששת הימים. אבל לאחר שמדינת ישראל שחררה חבלי מולדת אלו מהכיבוש הערבי, תבעו מנהיגי הטרור הערבי "צומוד" - היצמדות לאדמה, לארץ שהם רואים בה את ארצם. והאידיוטים השימושיים שונאי ישראל במערב מדקלמים אחריהם במצעדי המונים "פלסטין מהירדן לים". כלומר – אין ישראל, רק פלסטין.
הכל כבר היה כתוב בפירוש, באמנה הפלסטינית ובאמנת חמאס, ואנו סירבנו להבין. אז בשמחת תורה הסבירו לנו, במעשים, כי אין כלל אפשרות לדו־קיום. "זה או אנחנו או הם", אמר בתש"ח מנהיג הכנופיות, עבד אל־קאדר אל־חוסייני - והציג דוגמה אישית כשנהרג בקרב בקסטל. מאות אלפי ערבים ברחו, טרנספרו את עצמם במה שהם מכנים "הנכבה" - ועצבו בכך את הדמוגרפיה של מדינת ישראל. רבים אצלנו התכחשו לאמת הזאת. היה נוח להאמין בפיות ורודות שישכינו שלום בין יהודים וערבים בארץ ישראל.
ניסינו לשכנע, להוכיח. לא הצלחנו. ואז הגיעו אלפי הרוצחים הערבים בשמחת תורה – והסבירו לנו. ושוב למדנו, בפרפרזה על מה שפעם אמרו אצלנו על הערבים, כי היהודים מבינים רק כוח. ואחרי שקיבלנו את השיעור ולמדנו את הלקח – שוב מותר להגיד: טרנספר. כי לא יהא די בהרס רבבות מבנים בעזה. וגם אם נהרוג אלפי רוצחים ומנהיגיהם – אחרי 75 שנות חינוך לשנאה תהומית ליהודים, עזה תישאר מורסה מפעפעת. וככזו, יש רק טיפול רפואי אחד המסוגל לרפאה: לנקז את המורסה. ובמקרה הזה – לפזר את תושבי עזה ברחבי העולם.
לפני מאה שנים נחשב הטרנספר לפתרון ההומני ביותר לפתרון סכסוכים אתניים שבהם היו מעורבות אוכלוסיות עוינות המשולבות זו בזו. פרס נובל לשלום הוענק בשנת 1922 לפריטיוף נאנסן. מדינאי נורווגי שהוביל את ההסכם לטרנספר מרצון, חילופי האוכלוסין בין טורקיה ליוון. במלאת מאה שנים להולדתו פרסמה ב־1961 הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים מאמר המסביר את יתרונות הרעיון, למרות אין־ספור הטרגדיות האישיות הכרוכות בה. "תוכנית החילופין הייתה טבועה בחותם של פשטות ורוחב החזון, אשר היו טיפוסיים לכל מבצעיו של נאנסן, ומאמציו לשכנע הן את הממשלה היוונית והן את זו הטורקית לאמץ את התוכנית הוכתרו לבסוף בהצלחה".
לפני קום המדינה, גם ראשי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל, ובהם דוד בן־גוריון וחיים ארלוזורוב, האמינו כי העברת אוכלוסיות ערביות גדולות תהיה חלק מפתרון הסכסוך. אפילו ועדת פיל (1937) הבריטית כללה העברת אוכלוסייה כחלק מהצעותיה. בן־גוריון יישם בפועל את הרעיונות הללו בתש"ח, כאשר עודד בריחת ערבים מערים מעורבות - ומנע שובם של מאות האלפים שברחו או שהוברחו במהלך המלחמה.
אבל בעשורים הבאים הפך המונח "טרנספר" למוקצה מחמת מיאוס. מי שהעז להשתמש בו – גולגל בזפת ובנוצות. הואשם בגזענות. כאשר רחבעם זאבי הציע "טרנספר מרצון", עידוד הגירת ערבים למדינות אחרות, הוא חסך אומנם מעצמו את הגורל הפוליטי של מאיר כהנא - אך הצעתו עדיין זכתה, במקרה הרע, לתיוג "גזענית", ובמקרה הטוב ללגלוג כפתרון "בלתי ישים". הערבים לא יסכימו להגר מרצון, אמרו לנו, הם ידבקו באדמתם ובתקווה להשמיד אותנו ולרשת גם את בתינו ואדמתנו.
כבר לפני חמש שנים מצא הסוקר חליל שקאקי כי 45% מהערבים ברצועת עזה רוצים להגר ממנה. אני מניח כי לו היה נערך סקר כזה עכשיו – השיעור היה כפול. ולפיכך כבר אי אפשר למחוק בלגלוג את מרכיב "הרצון" בתוכנית הטרנספר. נותר רק לבחון את הצד השני למשוואה – האם יהיו מדינות קולטות?
רבות ממדינות ערב אינן רוצות פלסטינים. הן מכירות היטב את הצרה הזאת. מצרים היא דוגמה מובהקת. אפילו ירדן, שהייתה המדינה היחידה שהעניקה אזרחות לפליטים הפלסטינים אחרי מלחמת העצמאות, אינה רוצה עוד מהם. כבר היום הם מהווים כ־70% מאוכלוסיית ירדן. ולו הממלכה ההאשמית הייתה דמוקרטית, ירדן כבר מזמן הייתה הופכת למדינת הלאום הפלסטינית. אבל רבות ממדינות אירופה קלטו מיליוני מהגרים מאפריקה ומהמזרח התיכון, וכך גם בצפון אמריקה ובדרומה. יש היתכנות.
ולכן צריך למחוק את הסטיגמה מהתוכנית. מי שמחפש פתרון, לא רק סיסמאות על "השמדת חמאס", ומי יודע, אולי אפילו שוב פרס נובל לשלום – צריך להחזיר את הטרנספר (מרצון) לשולחן הדיונים.