הספר "עיר על מאדים" יצא לאור ממש לפני כמה ימים. רק יד המקרה זימנה לי את הספר הזה באותו שבוע שבו קראתי גם כמה מאמרים של הוגי ימין, שבהם הציעו ליישב מחדש את אוכלוסיית עזה במקום אחר, בלי לנקוב בשמו המדויק של המקום. קלי וזק וויינרסמית, שכתבו יחדיו את הספר על היתכנות מושבת בני האדם בחלל החיצון, דנים ברצינות משועשעת בשאלה אם יזם פרטי יוכל לשלוח בני אדם למאדים בלי לשאול אף אחד וגם בלי לתת כרטיס חזרה (מדובר בטיסה של חצי שנה).
כנראה שיימצאו מתנדבים למשימה הרפתקנית כזאת, ומישהו כמו אילון מאסק יוכל לטעון שזה לא עניין של אף אחד לאן הטיל שלו לוקח את המתיישבים, ומה יקרה להם אחר כך, כל עוד ברור שמדובר בבני אדם בוגרים שטסים מרצונם, ומודעים לכלל הסיכונים הכרוכים במעבר לכוכב לכת אחר.
הנה שאלה פילוסופית ומשפטית למי שמחפש קצת אסקפיזם: הוויינרסמיתים סבורים שזה לא כל כך פשוט. מאסק הוא אזרח אמריקאי וכפוף לחוקי ארה"ב. על מה שקורה בחלל חלים חוקים מסוימים שנקבעו לפני כמה עשורים. ייתכן שהחוקים הללו יאפשרו לאסור על מאסק לממש את חלומו. ובוודאי שאפשר יהיה לכופף את ידו, משום שיש לו אינטרסים על כדור הארץ, כמו הבעלות על טסלה ועל אקס. שלא לדבר על האפשרות
להודיע לטסים שמדינות המוצא לא יאפשרו בעתיד טיסות אספקה, שבלעדיהן ספק אם יוכלו לפתח חיים על המאדים.
לא שיהיה קל לחיות על המאדים. חיי המתיישבים במערב הפרוע בימיו הראשונים, או אלה של המתיישבים בעמק החולה בימי הציונות המוקדמים, ייראו כמו פיקניק חביב בהשוואה לקשיים שיחוו מתיישבי מאדים. הספר של הזוג ווינרסמית קל לקריאה וגדוש במידע מסקרן, אבל דבר אחד הוא מבהיר: החיים על מאדים לא יהיו תענוג גדול. כנראה שאפשר יהיה לחיות רק בעיר תת־קרקעית, כמו של חמאס בעזה. לא בגלל החשש מצה"ל, אלא בגלל החשש מקרינה.
למאדים אין מעטפת אטמוספרית שתחסום את הקרינה. גם לא ברור מה יקרה לבני אדם שיחיו למשך שנים ארוכות, או ייוולדו ויגדלו, במקום שכוח המשיכה שלו קטן לאין שיעור מזה של כדור הארץ. ייתכן שיהיו להם עצמות רכות, והשאלה היא אם יהיו רכות מדי לשאת תינוק וללדת.
יש עוד הרבה שאלות שלא נענו, וגם כאלה שכן. לדוגמה, שכנראה מוטב, מכל מיני נימוקים משכנעים, להגיע למאדים רק אחרי שתוקם התיישבות על הירח. וגם, שבסופו של דבר מאדים הוא היעד החשוב יותר מהירח, כי על מאדים יש פחמן, שקיומו מאפשר חיים ועל הירח אין. ובמאדים יש גם יותר מים, אם כי אין אוקיינוסים, מה שצריך להביא בחשבון כאשר חושבים על האנרגיה שתידרש לתעבורה (על כדור הארץ, רוב המשא מועבר על ספינות בים).
ויש כמובן גם את השאלה הפוליטית על האפשרות שיום אחד תושבי הירח או מאדים יחליטו להכריז על עצמאות ולקרוא למקום שהם חיים בו "מדינה". לא לכל אחד יש זכות להקים מדינה, ולא ברור אילו חוקים יחולו על מי שיכריזו על מדינה באזור חיוג חללי אחר.
כך או כך, וזה כמובן לא כתוב בספר, אולי מאסק ירצה לקחת על עצמו גם את המשימה ששרטט עורך כתב העת "השילוח" יואב שורק, כאשר הציע את העברתה של אוכלוסיית עזה "בתהליך סדור המאפשר לה להתבסס בארצות קולטות", העברה ש"יכולה וצריכה להיחשב כשיקום הפליטים". או את ההצעה המקבילה של חברי הכנסת רם בן ברק ודני דנון, שפורסמה בעיתון "וול סטריט ג'ורנל". "מדינות ברחבי העולם צריכות להציע מקלט לתושבי עזה המחפשים רילוקיישן", כתבו השניים.
כמובן, בהצעות האלה אין שום היבט משועשע. אלה הצעות שמועלות ברצינות, וגם מנומקות. האם יש איתן קושי מוסרי? שאלה טובה שאפשר להתווכח עליה. אלא שגם אם נניח שאין שום סיבה מהותית להתנגד להן, נותרת על כנה העובדה שהן מעשיות בערך כמו התיישבות על מאדים, או כמו חזרה ליישובי גוש קטיף – כלומר עוד רעיון שמבעבע וצובר אוהדים בעיקר בחוגי הימין.
בנימין נתניהו, מפוכח אך גם זהיר, אמר השבוע על החזרה לגוש קטיף שזה "אינו יעד ריאלי". משמע – הוא נזהר מלומר שזה לא יעד רצוי, כדי שלא לסתור את עמדתם של רבים מאוד ממצביעי גוש הימין. אגב, הנתונים נבדקו בשבועיים האחרונים, ואכן התברר שישראלים רבים מאוד רוצים בחזרה לגוש קטיף. אבל בצד העובדה שנתניהו לא פסל עקרונית את הרצון לשוב לגוש, הוא בהחלט הקפיד לפסול אותו מעשית, ולהבהיר שזה לא יעד שישראל חותרת אליו. למה שירצה לסבך את ישראל בהרהורים משונים בקול רם, כשיש לו שרים, כמו אבי־נכבה־דיכטר וכמו אלי־יש־לנו־שבועיים־כהן, שעושים את זה טוב כל כך.
הנה, כבר אנחנו בשיחה על היום שאחרי, שמי יודע מתי יבוא. רוב של ישראלים מאמינים שהקונספציה של השמאל קרסה בשבת ב־7 באוקטובר. שיעור גבוה סבורים שהקונספציה של הימין קרסה ב־7 באוקטובר. לך תעשה מזה מדיניות. לא פלא שנתניהו מסרב להתחייב על תוכנית, מעבר
לקביעה כללית שתהיה שליטה ביטחונית ישראלית ברצועה, למרות ציפייה אמריקאית מפורשת לשמוע יותר.
למעשה, לאמריקאים אין ציפייה מפורשת לשמוע דבר מאוד ספציפי: הם רוצים לשמוע שישראל מוכנה להעביר את הרצועה לשליטת הרשות הפלסטינית. אלא שאת זה ראש הממשלה לא רוצה לתת להם, ואם יטרחו לברר, יגלו שפלח ניכר מאוד מהציבור, כנראה הרוב, עומד בעניין הזה לצדו. בציבור היהודי בישראל רווחת מאוד העמדה שההבדל בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס הוא בסגנון, אך לא במהות. את אלה וגם את אלה הוא היה שולח להתיישב על מאדים. שאבו מאזן יהיה מושל הירח. שיחיא סנוואר יהיה מושל מאדים. ירצו – יעשו רוטציה.
כמו רוזוולט?
"איומים חיצוניים קיצוניים על מערכת חברתית או על ארגון מובילים לרוב לסולידריות פנימית". זה משפט מתוך ניתוח מפורט של פרנק ניופורט, מדען בכיר בסוכנות הסקרים גאלופ. כאשר היפנים תקפו את האמריקאים בפרל הארבור, בדצמבר 1941, העם האמריקאי התייצב מאחורי הנשיא פרנקלין רוזוולט. כאשר אסלאמיסטים קיצונים תקפו את האמריקאים בניו יורק ובוושינגטון, בספטמבר 2001, העם האמריקאי התייצב מאחורי הנשיא ג'ורג' בוש הבן.
נתניהו הזכיר את שני הנשיאים הללו השבוע, כאשר נשאל מדוע אינו משיב לדרישת מי שמבקשים ממנו "לקחת אחריות". מרוזוולט ומבוש לא ביקשו לקחת אחריות, ביקשו מהם להילחם. ועדות חקירה לא קמו כאשר האומה נכנסה לקרב, הן קמו לאחר מכן. מכיוון שהמראיינים האמריקאים לא נכנסו לעומק האנלוגיה הזאת, הם לא העמידו את נתניהו מול השאלה המתבקשת: מדוע כך היה במקרים של רוזוולט ובוש, ומדוע אין זה כך במקרה שלו? מדוע כאשר הותקף הצי האמריקאי, קפצו אחוזי התמיכה ברוזוולט ביותר מ־10%, וכאשר רוסקו מגדלי התאומים קפצו אחוזי התמיכה בבוש – ואילו במקרה שלו, אחוזי התמיכה צללו?
באתר של גאלופ יש גרף אינטראקטיבי שימושי, שאפשר לבחון בו את אחוזי התמיכה בכל הנשיאים מאז שהחלה המדידה המסודרת לאורך כהונותיהם. מצער שרוזוולט לא ברשימה, כי המדידה החלה בימי יורשו, הארי טרומן. אבל את הגרף של בוש קל לזהות. הוא מתחיל בערך על קו האמצע, כי בוש עלה לשלטון בבחירות שנויות במחלוקת, ולא זכה לאמון רב בתחילת הדרך – אחר כך מזנק בחדות רבה, דרמטית, שאין אף אחת כמותה אצל נשיאים אחרים, מ־51% ל־90% – וזה קורה בבת אחת, בתוך שבוע. משם והלאה באה מגלשת הירידה, הכמעט רצופה. בוש סיים את כהונתו עם 34% תמיכה, אחרי שירד גם ל־25%.
נתניהו נתמך היום בשיעור דומה לזה של בוש בסוף כהונתו. אם הוא רוצה להשוות את עצמו לנשיא האמריקאי שספג מתקפת פתע ונאלץ להגיב, שישווה עד הסוף. שינסה להסביר, בעיקר לעצמו, מדוע העם לא מתייצב מאחוריו כפי שהתייצב מאחורי בוש.
ואם כבר רוצים להשוות, אפשר גם השוואה חמורה יותר: לאחר הפלישה הכושלת לקובה, במשבר מפרץ החזירים, התמיכה בג'ון קנדי זינקה כלפי מעלה. איך זה יכול להיות – מדוע שתהיה קפיצה בתמיכה בנשיא שתוכניתו נכשלה וחוללה אסון? התשובה נמצאת במשפט שציטטתי למעלה: "איומים חיצוניים קיצוניים... מובילים לרוב לסולידריות פנימית". אמריקה הייתה במשבר, והציבור התכנס סביב הנשיא.
לנתניהו זה לא קרה. והשוואה של מצבו למצבם של בוש ורוזוולט רק מדגישה את העובדה הזאת, רק מחדדת את השאלה מדוע. היא גם מזכירה את העובדה ששבעה ומעלה מכל עשרה ישראלים סבורים שעל נתניהו לסיים את תפקידו לאחר המלחמה. מה שכמובן מעלה שאלה אחרת: מתי יבוא "לאחר המלחמה"? ואולי לזה מכוון נתניהו? בוש כיהן עוד כשבע שנים לאחר מתקפת 11 בספטמבר. רוזוולט כיהן עד סוף הכהונה השלישית, נבחר לרביעית, ואלמלא מת זמן לא רב לאחר מכן, היה מכהן לפחות עד 1948, כלומר, גם במקרה שלו, עוד כשבע שנים.
מתגייסים למה?
אם תחפשו ברשת החברתית הקרובה למקום מגוריכם, לא תצטרכו להשקיע מאמץ גדול כדי למצוא איזה פוסט או תמונה או סרטון של חרדי במדים. פעם זה יהיה הבן של אריה דרעי, פעם עיתונאי מוכר, פעם קבוצה צוהלת. לחלק מהפרסומים יוצמדו הבטחות מרעישות בנוסח "העולם משתנה", "משהו מתחיל לזוז", "החרדים מוכיחים שגם הם בסיפור", וכל מיני כאלה. תלוי בפיד שלכם, מן הסתם תיתקלו גם בהודעות מרירות־חמוצות מהסוג ההפוך. "עובדים עליכם בעיניים", "עושים לכם תרגיל ביחסי ציבור", "שבועיים בצבא זה לא שירות", וכדומה.
מי צודק? הלוואי וכבר הייתה תשובה. בשלב זה, אלה צודקים ואלה צודקים, בכפוף לשלושה דברים: עד כמה אתם נוטים להיות אופטימיים, מה רמת הציפיות שלכם, ומה יהיו ההתפתחויות העתידיות. כך שתחזית מפורשת לא תהיה כאן, אבל סימני דרך לזיהוי תהליכים יהיו גם יהיו.
נפתח במובן מאליו: טוב לראות חרדים במדים. זה טוב מכמה סיבות. קודם כל, משום שזה מנרמל תופעה שצריכה להתרחב. החרדים יתרגלו לראות, אנחנו (הלא־חרדים) נתרגל לראות. זה יוריד את רמת המתח החברתי, ויעלה את הסיכוי שצעירים חרדים ירגישו שזה בסדר, שאם ההוא יכול - אז גם אני יכול.
נמשיך במובן מאליו: שבועיים שירות זה לא צבא. זה לא שוויון בנטל, זה לא גיוס אמיתי. בתור התחלה מהוססת אולי אפשר לקבל את זה וגם לשמוח על זה, בתור משימה שהושלמה זה מגוחך. החרדים במדים (ואני מכליל כמובן) לא נכנסים לעזה, לא מתמרנים, ובאופן כללי תרומתם חשובה מורלית אך דלה מעשית. במקרה הטוב, הם מכשירים את עצמם לחיי מילואים שגם בהם ימלאו תפקידים משניים בלבד.
מכאן צריך לחתור לבירור הסימנים המעידים על מה שיקרה בעתיד.
סימן ראשון. יש קצת יותר מדי יחסי ציבור סביב האירוע הלא־גדול הזה, ואני מסגיר כאן כמובן חשדנות קלה. ברור שמי שחושב שמדובר באירוע גדול צריך להפנות אליו זרקור גדול. אבל מי שקצת חשדן עלול בהחלט לתהות אם יחסי הציבור הם תוצר הלוואי או המטרה העיקרית. הגיוס של חרדים מוכרים, וההבלטה שלו, נראים לפעמים כמו שסתום לשחרור לחץ. ברור שהחברה הישראלית ממוקדת בחייליה, ברור שהחרדים בולטים כמי שאינם משרתים, ברור שהבולטות הזאת, בזמן הזה, לא נוחה להם – לא רגשית ולא תועלתית – ולכן ברורה התועלת במצגת מרשימה של גיוס רעשני.
סימן שני. הרעש והבולטוּת של קבלת הפנים מן הסתם חודרים גם את חומת המבצר החרדי. החיילים החרדים במדים מחובקים, מקבלים תשואות, וזה בטח נעים. יפה לראות את החברה הישראלית מקבלת את החיילים החרדים בסך הכל בברכה ובשמחה. יפה לראות ניסיון מגומגם להתמודד עם בעיה ותיקה תוך כדי משבר חברתי גדול. משברים הם הזדמנות לתיקון בעיות. המשבר של 7 באוקטובר זעזע את כולם, כולל את החרדים. הוא מייאש בהיבטים רבים, ונוטע תקווה בהיבטים אחרים. רק דמיינו שבעקבות המשבר הזה באמת יתברר שהרבה אתגרים אחרים של ישראל פשוט באו על פתרונם, והוזזו הצדה לטובת שיתוף פעולה לשמירה על חיי כולנו. אמן.
סימן שלישי. החרדים שמתגייסים מבוגרים. זה אומר שהעמדה המסורתית של החברה החרדית לא השתנתה במילימטר. אף בחור לא עוזב את הישיבה כדי להתגייס. אף בחור לא מבטל את תלמודו כדי להתגייס. כאן טמון הוויכוח העקרוני, ששום חרדי מבוגר במדים לא יוכל להסתיר: האם לימוד בישיבה שקול בחשיבותו לשירות צבאי, ועל כן מחייב מתן פטור לכל מי שמעדיף את הלימוד על פני השירות?
הטענה הזאת לא נסדקה ברמה העקרונית – אבל אפשר לומר שלסדוק אותה ברמה העקרונית זה מאבק מיותר, כי המנהיגים החרדים לא יכולים לומר לפתע שגיוס חשוב מלימוד. אלא שהבעיה היא שהטענה הזאת גם לא נסדקה ברמה המעשית – כלומר, אנחנו עוד לא רואים מצב שבו הטענה נשארת על כנה, אבל בפועל צעירים חרדים יוצאים מהישיבה להתגייס. כל עוד זה לא קורה, גיוס חרדים יישאר קוריוז שנוגע לבחורים שכבר עברו כברת דרך, שכבר יש להם חיי עבודה, משפחה, ושכל מה שנותר להם הוא להתגייס להכשרה מקוצרת שהיא יותר מכלום, אבל הרבה פחות מהשאר.
סימן רביעי. שימו לב לסקר של ד"ר נחומי יפה וצוות חוקרי מכון נתוני אמת. יש להם שיטה ייחודית לעריכת סקרים בחברה החרדית, שעל המתודולוגיה שלה אולי נכתוב פעם. אבל מה שמעניין הוא העובדה שהצוות שלה השווה שני סקרים עם אותן שאלות וזיהה שינוי. יש קפיצה משמעותית בשיעור הגברים החרדים שאומרים "עליי לתרום למאמץ הצבאי של מדינת ישראל" (ל־51%). יש קפיצה משמעותית בשיעור מי שאומרים שעל "הציבור החרדי" למצוא דרך "לתרום למאמץ מלחמתי".
אלה כמובן חדשות טובות, שבצדן כוכבית. כי כאשר הוצגו שאלות לא על עצם התרומה אלא על סוג התרומה החרדית, התבררו הנתונים הבאים: 88% ציינו שעל החברה החרדית להצטרף לתפילות להצלחת המערכה. 65% אמרו שהחרדים צריכים לסייע למשפחות החיילים. 36% אמרו שעל החברה החרדית להצטרף למערך תמיכה לוחם. 17% ציינו שלדעתם על החרדים להתגייס לצה”ל. למעשה, רק 20% מהמשיבים הביעו נכונות להצטרף למערך התמיכה הלוחם, ורק 9% השיבו שהם מוכנים להתגייס.
מכאן, כמובן, השאלה היא זו שהצגנו בתחילה: כמה אתם אופטימיים, מה הציפיות שלכם, ולאן יתפתחו הסימנים שהצגנו כאן. יש שיאמרו – מצוין, יעשו החרדים את הדברים שהם מוכנים לעשות, וזו תהיה תרומתם החשובה, שאולי גם תוביל לדברים אחרים. יש שיאמרו – זה לא מצוין בכלל. ישראל צריכה חיילים על הגבול, ולא חרדים שמתפללים לשלומם או מטפלים במשפחותיהם. ובמילים אחרות: מי שמציב רף גבוה, ימצא בנתונים, במקרה הטוב, סימן כלשהו של סיכוי לשינוי, אבל לא את השינוי עצמו.
השבוע עשינו שימוש במידע ונתונים מאתר המדד, בנתוני גאלופ, המכון למדיניות העם היהודי, המכון לדמוקרטיה, מכון נתוני אמת, בספר A City on Mars: Can we settle space, should we settle space, and have we really thought this through?
מאת Kelly Weinersmith ו־Zach Weinersmith. במאמר "הכרחי, מוסרי ואפשרי: לא להחזיר אותם לעזה" מאת יואב שורק, באתר השילוח, ובמאמרים נוספים באתרי העיתונים "וול סטריט ג׳ורנל", "מקור ראשון", "ישראל היום" ו"זמן ישראל"