בעוד כוחותינו פועלים בעומקה של רצועת עזה ומרחיבים את התמרון הקרקעי, תמרון נוסף, תת־קרקעי, מתנהל בעולם המקביל, הפוליטי. ואת הקשר בין שתי המגמות אפשר לזהות בקלות. בשונה מהשעון המדיני שהזכיר השבוע שר החוץ אלי כהן, ואפשר להתווכח לגביו, השעון הפוליטי מתקתק בקולי קולות, וגבולות הגזרה די ברורים.
אזרחים עזתים מפונים מבי"ח שיפא; מחבלים חוסלו בדירת מסתור בשכם | התיעוד הדרמטי
לקראת התרחבות המבצע בעזה: ישראל קוראת לתושבים בחאן יונס לעזוב | דיווח
יו"ר המחנה הממלכתי, השר וחבר קבינט המלחמה בני גנץ, דואג להזכיר בכל הזדמנות כי שותפותו עם ממשלת בנימין נתניהו אינה שותפות פוליטית, והיא עתידה להיגמר ברגע שיסתיים הצורך המדיני־ביטחוני בה. ההקפדה של גנץ לחזור שוב ושוב על המסר היא ברורה: את כל הדיבידנד הפוליטי שניתן היה להפיק מהצעד הממלכתי והנחוץ לשעתו, מצעד האחדות, הוא כבר הפיק.
הסקרים הפנטסטיים שמעניקים לגנץ 40 מנדטים ומפתחות לראשות הממשלה הם המקסימום, שממנו אפשר רק לרדת. הסממנים של מסלול הירידה כבר התחילו לבצבץ. לא בכדי בצעדת משפחות החטופים מתל אביב לירושלים עלתה הזעקה: "גנץ וגלנט, תנו לנו תשובות".
ההפרדה הברורה, קיר הברזל שהציב גנץ ביומו הראשון בתוך ממשלת החירום בינו לבין ממשלת נתניהו, מראה סימני התפוררות ראשונים. ראש מפלגה שיושב בקבינט מלחמה ונוטל חלק מרכזי בקבלת החלטות הרות גורל – עתידו להיתפס כחלק מההנהגה. זה בדיוק המחיר ששילם גנץ בהחלטתו לתת כתף לנתניהו ולהיכנס, גם אם זמנית, אל מתחת לקורת הגג המשותפת. ההחלטה הפוליטית הכי חשובה שעל גנץ לקבל בזמן הקרוב יחסית היא ההחלטה על פירוק השותפות.
גנץ עצמו, המקפיד על קו ממלכתי ואחראי, שאותו הוא מוביל ובזכותו הוא כה מצליח ציבורית, לא מוכן, ולו בחצי מילה, להתייחס לסוגיית הסיום. בימים האחרונים אנשיו אף מקפידים לתדרך כי המלחמה אינה עיתוי נכון לפתוח את הנושא של הדחה או החלפה של ראש ממשלה מכהן. גם זו אמירה נכונה מאוד מבחינה ציבורית ומדויקת מבחינה פוליטית.
העובדה שגנץ מסרב לדבר בפומבי על הסוגיה הרגישה לא מעידה על כך שהוא אינו מתארגן ליציאה הרחק מהעין הציבורית. על פי הערכה גורפת במערכת הפוליטית, מה שיהווה נקודת יציאה עבור גנץ הוא סיום התמרון הקרקעי, סיום השלב הנוכחי של הלחימה בעזה. כל עוד חיילינו נלחמים עמוק בתוך שטח האויב – גנץ יישאר בפנים. ברגע שהשלב יסתיים – השותפות הפוליטית תגיע לסיומה גם היא. כאמור, מדובר בהערכה מלומדת.
לפי אותה הערכה, כמה דברים צפויים להתרחש בו־זמנית או בצמידות. אנשי המילואים יתחילו לחזור הביתה, גל המחאה הציבורית הקורא לנתניהו להניח מפתחות יתחיל להתרומם, ויו"ר המחנה הממלכתי יחליט על פירוק השותפות הלא פוליטית עם נתניהו.
אפשר להתווכח על סדר הדברים, אך התוצאה בכל מקרה תהיה אותה התוצאה: נתניהו ימצא את עצמו ללא שותף שהעניק לו זמנית לגיטימציה ציבורית עם קואליציית 64, שזוכה בסקרים למחצית המנדטים הקיימים. או אז ראש הממשלה יעמוד בפני שאלת השאלות: מה עושים ולאן ממשיכים מכאן?
אי־אמון קונסטרוקטיבי
רבים בליכוד עסוקים בחיפוש אחר תשובות לשאלות הללו. הדעות נעות בין: "נתניהו גמר וילך הביתה מיד אחרי המלחמה", לבין "המלחמה תסתיים בניצחון מרשים, ונתניהו יכהן בדיוק עד הבחירות בנובמבר 2026".
בדיוק בין שני הקצוות מסתובבת האפשרות של הקמת ממשלה חלופית בכנסת המכהנת במהלך אי־אמון קונסטרוקטיבי. לא מעטים בליכוד ומחוצה לו משתעשעים ברעיון המפתה. אי־אמון קונסטרוקטיבי הפך לשיחת היום בלשכות, ב"פרסה" ובמזנון הח"כים בכנסת.
כל זאת בהסתייגות אחת, אבל קטלנית עבור קהל החולמים: גם היום, בדיוק כמו לפני שבוע או שלושה שבועות, איש מבין אלה שמדברים על הקמת ממשלה אלטרנטיבית מבלי ללכת לבחירות, לא התקדם מעשית להסכמה סביב סוגיית המועמד החלופי לראשות הממשלה. איש מאלה שרואים את עצמם כטוענים לכתר, אינו מוכן לוותר למתחרה למען המטרה הנעלה, אפילו לא בשיחות תיאורטיות, שלא לדבר על מעשה בפועל. המצב מוכר לנתניהו ומרגיע אותו לא מעט, על אף חשדנותו הידועה.
אף על פי כן, נאיבי ואפילו מעליב להניח כי נתניהו, שער למצבו ולסיכוניו, יפקיד את עתידו הפוליטי בידי הגורל מבלי לעשות דבר בנדון, תוך הסתמכות על היריבות בין המועמדים הפוטנציאליים להחליפו. בדיוק כמו שגנץ נכנס לממשלת חירום תוך שמירת קשר עין עם נקודת היציאה ממנה, כך גם נתניהו מכהן בממשלת חירום תוך התארגנות לקראת היציאה של גנץ. המהלכים מחושבים ונבנים עמוק מתחת לפני השטח, ועדיין, מי שיצמיד אוזן לאדמה יוכל לשמוע קולות מעניינים.
שלשום נראה היה כי הרעיון של אי־אמון קונסטרוקטיבי בוקע מהביצה. היה זה כאשר יו"ר יש עתיד יאיר לפיד התראיין לחדשות 12. "זה לא נכון ללכת כעת לבחירות, אך נתניהו צריך ללכת הביתה עכשיו", אמר ליונית לוי. "אני מציע שנקים ממשלה עם הליכוד, עם החרדים, עם אביגדור ליברמן ועם המחנה הממלכתי לצורך שיקום לאומי. לציבור אין אמון בראש הממשלה הנוכחי". לפיד אף הוסיף כי "ברור לנו במהלך הזה שראש הממשלה יהיה מהליכוד, ואנחנו נשב תחתיו".
מצד אחד, אמירתו של לפיד תורמת למוטיבציה של הסולדים מנתניהו בתוך הליכוד. כעת הם יודעים שיש מולם פרטנר שבאמתחתו 24 מנדטים מוצקים. עם זאת, היא אינה פותרת את שאלת המועמד מתוך הליכוד. כמו כן, לא ברור עד כמה רכיבים בקואליציה הנוכחית בעלי השקפת עולם ימנית מובהקת יסכימו לשבת עם גורמים שאמורים לחתור לפשרה מדינית וטריטוריאלית.
החזרת המנדט לציבור
שתי אמירות מעניינות למדי ודומות מאוד זו לזו נאמרו בהזדמנויות שונות בהפרש של שבוע. בשני המקרים נאמרו הדברים הכי און רקורד ולא במסדרונות רחוקים בשם "גורמים" אנונימיים. בשבוע שעבר היה זה שר ממפלגת ש"ס, יואב בן צור, שאמר לעמיתי יהודה שרוני את הדברים הבאים: "בסוף המלחמה נתניהו ייאלץ ללכת לבחירות בתוך 90 יום, וזה יהיה עוד לפני ועדת חקירה כזאת או אחרת. זאת דעתי. רה"מ בעצמו ייזום את הבחירות. הציבור יגיד את דברו, ואז נראה אם נתניהו יקבל מנדט".
הדברים הוכחשו על ידי בן צור באמצעות הודעה לתקשורת, אך השד כבר יצא מהבקבוק. יש לציין כי ההכחשה נוסחה בצורה מעורפלת, שלא שללה על הסף את הרעיון שנתניהו יוביל לבחירות בזק ביוזמתו. בן צור טען כי דבריו הוצאו מהקשרם, והוא בסך הכל אמר כי בעת מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה. הוא גם דאג לציין כי דבריו מייצגים רק אותו עצמו ולא את עמדת ש"ס.
שבוע ימים אחרי סערת בן צור, בא ח"כ יצחק קרויזר, ראש סיעת עוצמה יהודית בכנסת, וחזר על רעיון הקדמת הבחירות. הפעם לא יוחס הרעיון כלל לנתניהו, אך בשאר הדברים שחזר קרויזר את אמירתו של בן צור. "לא צריך להתעסק כעת בפוליטיקה, אך אחרי המלחמה הממשלה תצטרך להחזיר את המנדט לציבור" – אמר בראיון ל־ynet.
מלבד הרעיון הזהה, יש עניין נוסף משותף לשני הדוברים, והוא שייכותם למפלגות שלא מפחדות מהקדמת הבחירות. יתרה מכך: גם ש"ס ועוצמה יהודית עשויות להרוויח פוליטית אם וכאשר האפשרות תהפוך למציאות.
לגבי יו"ר ש"ס אריה דרעי, בחוגים המקורבים לנתניהו התחילו לטעון כי הוא "פתוח לכל התסריטים", כאשר בשבוע הראשון של המלחמה תמך דרעי בצירופה של מפלגת יש עתיד – על חשבון מפלגתו של בן גביר. "דרעי הרי מבין כי אם לפיד וגנץ ייכנסו, ובן גביר יהיה בחוץ, אחרי המלחמה אין לנתניהו קואליציה. המסקנה היא שדרעי חושב על היום שאחרי ולא פוסל אף אופציה" – כך תורגם בזמנו המאמץ של יו"ר ש"ס להביא להקמתה של ממשלת אחדות רחבה ככל האפשר.
באופן כללי ובלי להתייחס לקונספירציות המסתובבות בחוגי הליכוד המסוימים מאוד, סביר להניח כי יש היגיון בדברים, וכי דרעי ומפלגתו יהיו מוזמנים לכל קואליציה שתקום אחרי הבחירות, כולל זו של גנץ.
עוצמה יהודית, לעומת זאת, עתידה לעבור אל ספסלי האופוזיציה אם תסריט הקדמת הבחירות ייצא לפועל. אם לא יקרה פה נס מהסרטים, הסיכוי שגוש הימין הנוכחי יישאר בשלטון אחרי הבחירות הבאות לכנסת אינו גדול.
גם אם חלקים מהשלטון דהיום בכל זאת יהוו מרכיב בקואליציה הבאה, עוצמה יהודית ודאי לא תהיה מוזמנת. לצד זאת, לאיתמר בן גביר אין מה לחשוש מהקדמת הבחירות. בסבירות גבוהה, בן גביר, שהוביל קו מיליטנטי עיקש עוד לפני אסון 7 באוקטובר ושהמשיך בקו הזה גם במהלך המלחמה, יזכה באמון (ובקולות) של חלק מבוחרי הליכוד, ואולי אף יצליח לשאוב קולות מהציונות הדתית.
פריימריז מפתיעים
מבחינת נתניהו, הקדמת הבחירות מהווה אחת מהאופציות. כמובן שכאן נשאלת השאלה - למה כדאי לנתניהו לשאוף למהלך, שבסבירות גבוהה יוביל את מפלגתו לאופוזיציה ולשפל אלקטורלי? לעת עתה, אין הוכחה מעשית לכך שנתניהו מתכנן מהלך פתע בדמות הקדמת הבחירות, רגע לפני שגל המחאה קם ושוטף את הציבור, כולל ציבור בוחרי הליכוד והימין.
עם זאת, על בסיס האמירות הגלויות של חברי הקואליציה (המשתתפים בדיונים פנימיים ושומעים לא מעט דברים שלא נועדו לאוזניו של הציבור הרחב), ובעיקר על בסיס ההיכרות המקיפה עם דפוסי הפעולה של נתניהו במצבי חירום, אפשר להניח כי הקדמת הבחירות נשקלת במעגלים הקרובים לראש הממשלה.
אין לנתניהו מתחרה באומנות של הקדמת הבחירות. הקורבנות של השיטה המנצחת עוד מסתובבים בינינו. תשאלו, למשל, את סילבן שלום, ויהיה לו מה לספר לכם על כוונתו להתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד לפני 12 שנה, ועל חיסול חלומו באמצעות הקדמת הפריימריז.
ובכן, אם גם הפעם ירצה נתניהו להשתמש בשיטה, הסיכויים להזיז אותו מראשות מפלגתו יירדו משמעותית. היום בליכוד קיימת רשימה ארוכה של שרים בכירים המכינים את עצמם להתמודדות על הראשות. אלא מה? המשותף בין כולם הוא המועד שאליו הם מכוונים: היום שאחרי נתניהו. גם עכשיו, במצבו הנוכחי של ראש הממשלה, עם 17־18 מנדטים שמפלגת הליכוד מקבלת בסקרים ועם שפל היסטורי באחוזי התאמתו לראשות ממשלה – ספק אם מישהו מהיורשים הפוטנציאליים יעז להרים את הכפפה ולהתמודד מולו.
זה או כולם, כל חברי הרשימה הארוכה של הטוענים לכתר - או אף אחד. לנתניהו ישנן כל הסיבות להניח שזה יהיה אף אחד, ולא כולם ביחד נגדו. אם ינצח בפריימריז ויישאר בראשות הליכוד – מבחינתו נגמר האירוע בתוך המפלגה.
המנדט המחודש, אם יקבל אותו מהמתפקדים, יעניק לו את כל הלגיטימציה האפשרית להמשיך בפעילות פוליטית, גם במחיר של נפילת גוש הימין ושל מעבר הליכוד לאופוזיציה לכמה שנים טובות. גם במחיר (הדרמטי, בעיניהם של מצביעי הימין) של הקמת ממשלת מרכז־שמאל, שאחרי הבחירות תוביל את התהליך המדיני במסלול שעליו מדברים רבות בכירי הממשל האמריקאי: שתי מדינות לשני עמים.
אם הבחירות יוקדמו, ובהנחה כי בזכות מהלך מהיר ומפתיע זה יישאר נתניהו בתפקיד ראש הליכוד – חברי גוש הימין (המכונה גם "גוש ביבי") ימצאו עצמם מתבוננים מספסלי האופוזיציה, נטולי השפעה, בהקמתה של מדינה פלסטינית – הדבר האחרון שהיו חולמים עליו בסיוטים הכי שחורים. אז למה לנתניהו לפתוח במהלך שעלול להיגמר במה שהוא נלחם בו במשך העשור וחצי האחרונים?
לא מן הנמנע כי המוטו הנצחי של נתניהו "שום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר" - מוביל אותו גם הפעם. אולי הוא מאמין כי אם בכל זאת יישאר בראשות הליכוד, "על הגלגל" לפי הגדרת אריאל שרון ז"ל, עוד יבוא היום והוא יחזור לשלטון.
נחזור ונזכיר כי לעת עתה הרעיון נפלט מפיהם של חברי קואליציה ולא הוכח מעשית. הערכות תיאורטיות אינן שוות הרבה כל עוד התיאוריה לא קורמת עור וגידים. אך אם נשתמש במונחים רלוונטיים למצבנו, את סוללת כיפת ברזל עדיף לפרוס ברגע שהתקבלה התרעה, משום שאחרי שנשמע "בום", זה כבר מאוחר מדי.