במקביל למאבק למיגור חמאס והשבת החטופים, מתנהל בתקשורת קמפיין שיטתי ומאורגן לערעור מעמדו של בנימין נתניהו. במסגרת ההתקפה המתוזמרת בקפידה על הלגיטימיות של ראש הממשלה, המתנהלת בנבזיות מתחסדת חרף המלחמה - מופקד ההיסטוריון דימיטרי שומסקי על המתקפה בעורף האויב: הוא מטיח בנתניהו את החמורה שבהאשמות בעיני האגף האידיאולוגי של המחנה הלאומי - סטייה מתורתו של האב המייסד, זאב ז'בוטינסקי. תחת הכותרת "כך הרס נתניהו את קיר הברזל", מאשים שומסקי ב"הארץ" את נתניהו בחבלה בבסיס תורתו המדינית של ז'בוטינסקי, הלא היא תורת "קיר הברזל" להכשרת התערותה של ישראל במרחב.
התקשורת מנהלת שתי מערכות: מול חמאס ומול נתניהו
בשמחת תורה הפכו אותנו אויבינו, מחדש, לעם אחד | מיכאל קליינר
במאמרו "על קיר הברזל", שפורסם בנובמבר 1923, הציג ז'בוטינסקי את המהפכה התפיסתית החשובה ביותר בתולדות הציונות: הקמת חומת מגן כחול־לבן. לפני כן, עמדה בבסיס הציונות המדינית של בנימין זאב הרצל וחיים ויצמן החסות המעצמתית. על פיה, מעטפת המגן שמאחוריה יקום בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל היא מעצמה שתעניק חסותה למפעל הציוני, בין שיהיה זה הקייזר הגרמני ובין שהסולטן הטורקי, שאת חסותם ניסה להשיג הרצל, או בריטניה, שאותה פעל לגייס אהרן אהרנסון באמצעות ניל"י.
מי שהכתיר את המאמץ בהצלחה היה חיים ויצמן. התוצאה שהשיג הייתה מעבר למצופה: היישוב היהודי הצומח בארץ ישראל לא יחסה בצלה של מעצמה אחת. הכידונים המגינים עליו יהיו אומנם בריטיים, אך החסות היא בינלאומית. ומה שחשוב, מדובר במנדט זמני. מעין חממה עד שהיישוב יעמוד על רגליו. ז'בוטינסקי הלך צעד חיוני אחד קדימה ופעל החל מ־1920 לבניית כוח עברי שלא רק ישמש כאינקובטור לרך הנולד, אלא יגדל יחד עמו כשכפ"ץ עד.
בניגוד ליריביו שהשתעשעו בהזיה שארץ ישראל ריקה מעם מקומי בעל תודעה לאומית, ופעלו לפיוס התושבים המקומיים במתק שפתיים, פיתויים כלכליים ותיאור גן העדן שהציונות תקים כאן להנאתם, התייחס ז'בוטינסקי למקומיים בכבוד, כבעלי שאיפות לאומיות שאינן ניתנות להמרה בנזיד עדשים. הוא כתב שהמאבק על הארץ יוכרע רק כשהערבים יתייאשו לחלוטין מהסיכוי לסלק את היהודים מארץ ישראל. רק אז יזנחו את הקיצונים לטובת המתונים שיובילו להשלמה.
עדיף עם רוב יהודי
שומסקי מתרפק על תורת ז'בוטינסקי, שאותה אימצו ויישמו בהמשך הדרך יריביו האידיאולוגיים ובראשם דוד בן־גוריון. הוא עושה זאת בנדיבות הלב המפליגה שהשמאל מגלה כלפי מנהיגי ימין שהלכו לעולמם. החיבה המורעפת על ז'בוטינסקי משעשעת במיוחד את מי שיודע שבחייו לא היה גידוף שלא עשו בו שימוש כלפיו - ממיליטריסט ופשיסט ועד לכינוי החביב שהדביקו לו: ולדימיר היטלר.
לכן, כאשר פובליציסט מהשמאל משבח את ז'בוטינסקי, את מנחם בגין או את יצחק שמיר, אתה מיד מסתקרן מתי תגיע ההשוואה לנתניהו. ואכן שומסקי מגיע. לטענתו, דווקא ברגע שבו הסדקים בקיר הברזל היו בתהליך של איחוי, ויד המתונים בקרב הערבים גברה (תוך הגשמת התסריט שהתווה ז'בוטינסקי לפני 100 שנה), בא נתניהו - הוא ולא אחר - וחיבל בתהליך, באמצו לחיקו את הקיצונים על חשבון המתונים. וכאמור, בכותרת מאמרו של שומסקי: "נתניהו הרס את קיר הברזל".
לפני התייחסות ישירה לכתב האישום שאותו מפברק שומסקי נגד נתניהו, קַבלו כרקע דוגמית מאלפת לטכניקת המניפולציות ההיסטוריות החביבות על שומסקי. השחקנים שבמשל חשובים ומעניינים בפני עצמם: אחד העם, ברית שלום, בן־גוריון וז'בוטינסקי עצמו.
שומסקי הוא מרצה באוניברסיטה העברית המתמחה בתולדות הציונות, בדגש חזק על המדינה הדו־לאומית. לשיטתו, רעיון המדינה הדו־לאומית כמתכונת הנכונה לבית היהודי שיקום בארץ ישראל לא הייתה נחלת קבוצות זניחות, אלא הפתרון שבקונצנזוס, והוויכוחים הגדולים בתולדות הציונות היו טקטיים ולא עקרוניים. שומסקי מנסה להוכיח באותות, מופתים ובעיקר בציטטות עתיקות יומין, שאחד העם אומנם ראה ביישוב בישראל מרכז רוחני במדינה דו־לאומית, אך בניגוד למה שמקובל על המלומדים האחרים, אפילו אחד העם חתר - כמו בני הפלוגתא שלו - לכך שהמדינה הדו־לאומית תהיה בעלת רוב יהודי.
שומסקי טוען כי גם בן־גוריון תמך עד 1937 במדינת קנטונים דו־לאומית בעלת רוב יהודי, ואפילו ז'בוטינסקי כתב שלאחר השגת רוב יהודי ייבנו הסדרי שלטון דו־לאומי, כשסגן ראש הממשלה יהיה ערבי. נאמן לשיטתו עושה שומסקי מאמץ להכניס אפילו את ברית שלום אל תוך הגדר. הם הסכימו אומנם להצעת הבריטים להקים מועצה מחוקקת נבחרת בארץ ישראל שבה לערבים רוב ניכר, אך על פי שומסקי הם האמינו שהסכמת היהודים למועצה מחוקקת תרגיע את חששותיו של הרוב הערבי. וכך, העלייה תוכל להמשיך ליצור רוב יהודי לעתיד לבוא.
בטיעונים של שומסקי קיים בסיס עובדתי, שלצדו מידה של שטחיות שאינה הולמת היסטוריון. ההתייחסות לאחד העם, בן־גוריון וברית שלום אינה חפה מבעייתיות, אך היא אינה רלוונטית לטור הזה. לגבי ז'בוטינסקי, צריך לזכור שהוא הניף את דגל קביעת הקמת מדינה יהודית כיעדה של הציונות, כאשר היהודים היו קצת יותר מ־10% של האוכלוסייה בארץ ישראל, ורבים מהם היו מחוסרי עבודה. יריביו לעגו לו ודרשו ממנו למצוא תעסוקה למובטלים לפני שהוא משמיע בחוסר אחריות דיבורים על רוב יהודי, שעלולים לקומם את הערבים ולסכן את שלום היהודים.
העיקר בעיני ז'בוטנסקי היה הנפת דגל המדינה היהודית ויהי מה. כל היתר - טקטיקה לשירות המטרה. צ'רצ'יל הסביר שבמלחמה האמת היא מוצר נדיר ויקר ערך, ולכן כדי להגן עליה צריך לפעמים לעטוף אותה בשקרים. ז'בוטינסקי לא שיקר. אך כדי שהרף השאפתני שהציב לציונות ייראה ריאלי ככל שניתן, הוא התייחס לרוב יהודי מינימלי, והמודל שבנה היה בהתאם. בעצמו הוא האמין ברוב משמעותי בהרבה. זאת, נוכח הצורך למצוא פתרון למיליוני יהודים במזרח אירופה החיים בעוני תחת איומי אלימות בלתי פוסקים, כאשר בשתי גדות הירדן חיים ב־1923 חצי מיליון בני אדם.
"הגורם המתון" אבו מאזן
מסילוף עמדת ז'בוטינסקי לסילוף עמדת נתניהו "תומך החמאס הקיצוני" מול ה"מתונים" מפת"ח - הבעיה בסיפור של שומסקי היא העובדות. תזכורת. נתניהו הכה בחמאס וחיסל את מנהיגיו בכל העימותים מול עזה. מעולם לא הייתה בפניו אופציה ריאלית לכניסה קרקעית לעזה. להפך, הצבא התנגד, המערכת הפוליטית התנגדה והתקשורת התנגדה. לכן, יצירת רושם שהייתה בפני נתניהו ברירה למגר את חמאס והוא החליט נגדה משיקולים מדיניים - כוזבת.
אבל בעוד אין מחלוקת עם שומסקי על מיצוב חמאס כ"קיצונים" בתסריט של קיר הברזל, בהתייחסות המתבקשת לאבו מאזן ופת"ח כ"גורמים המתונים" באותו תסריט יש יותר משמץ בעייתיות - אם להביא בחשבון את ספרי הלימוד שמול עוצמת ההסתה האנטישמית שבהם, "מיין קאמפף" נראה כגרסה מוחלשת למתחילים; את שמות בתי הספר והרחובות המנציחים מרצחים; את תשלום שכר חודשי לטרוריסטים לפי מספר הישראלים שהרגו; את הכחשת השואה ואת אי־גינוי הטבח בשמחת תורה.
בהקשר של חיזוק קיר הברזל, מעניין אם שומסקי שמע על מעיל רוח, חץ 2, חץ 3, כיפת ברזל וקלע דוד, שכל־כולם באו לעולם בתקופת נתניהו, יחד עם הסכמי השלום למיניהם והנס הכלכלי שמתחולל כאן, חרף הוצאות הביטחון הגבוהות בעולם.
אבל כל זה לא מעניין את שומסקי. הוא כמו מטפטפי רעל מתוחכמים וסימפטיים דוגמת לוסי אהריש ודני קושמרו, שרואים במיטוט יכולתו השלטונית של נתניהו יעד קדוש המצדיק את כל האמצעים. אבל מי שנותן ערב־ערב במה למטחי הסתה גלויה בפנים מעוותות משנאה מפי גיא פלג ואביעד גליקמן ומפזר לעברם הנהוני שביעות רצון, כדאי לו שיציץ בהגדרה המילונית של "בומרנג": "בהשאלה: מכה חוזרת, חרב פיפיות, פעולה שנועדה לפגוע באחרים וסופה שפוגעת בעושה אותה". חומר למחשבה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד