מחר נתחיל את השבוע השביעי למלחמה. צה"ל התאפס על עצמו, אחרי הביזיון ב־7 באוקטובר, אבל גועליציית האפסים ואגם הדרעק כולו עדיין מתבוססים באפסותם. מאז הקמת המדינה לא היה כאן פרלמנט כזה, שאינו מתאים, אינו ראוי, הזוי וכנראה לא שפוי, לשרת את הציבור. גוף מיותר במהותו, נכון לעכשיו, שחבריו רק עסוקים בעצמם, והציבור אינו מעניין אותם כלל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בורר את הופעותיו בציבור ואת הנוכחים בהן. למשל, רק חיילי סדיר, לא מילואימניקים, חס וחלילה. כאשר הוא נפגש עם בני משפחות החטופים והנעדרים, הם עוברים סקירה ביטחונית כדי לוודא שלא השתתפו במחאות נגד ממשלתו. המאכערים שלו יודיעו לנו בעתיד שאלה היו דרישות אבטחה של שב"כ. הארגון הוא חלק ממשרד ראש הממשלה, אז הוא לא יוכל להגיב.

ראש הממשלה כבר מזכיר את המילה "קיבוצים" בנאומי הרהב של "אני מנהל את הלחימה". ברשתות הזרות בארה"ב הוא בקטע של "תמהני" מעושה, כאשר הוא משווה עצמו לאייזנהאוור וג'ורג' בוש האב, שלא התבקשו לדבריו לקבל אחריות על ביזיונות בפרל הארבור ובאסון התאומים. הכיוון ברור לכולנו - הוא לא מתכוון לקבל עליו אחריות אישית.

רוב שרי הליכוד ושאר הגועליציה מוציאים שם רע לחלטורה, מבחינת ניהול משרדיהם ומידת הנגישות לציבור שלא הצביע ימין. החריג החיובי הוא השרים של ש"ס. גם במקרים שהם מותקפים מילולית, הם מבליגים, בעיקר באים לעבוד, לסייע, להיענות לדרישות מיידיות של יישובי הגבולות בדרום ובצפון. שר החקלאות אבי דיכטר מתעלם מתפקידו, ועסוק בשטויות כמו נכבת עזה 2023. החקלאות גוססת, אבל זה לא מעניין אותו.

סמוצ'קנע גרנד־מייזר מנהל את האוצר כאילו היה קניפ'ל של יהודים לבנים ודתיים באיו"ש. לכל השאר שידאגו העמותות, שהן המגזר הרביעי בארץ, אחרי חילונים, דתיים וחרדים. הוא לא רוצה שיטרידו אותו עם געלט גועליציוני שהוא כנראה רוצה לחלק רק לחברים, לא לכל המדינה.

מפונים מהדרום והצפון מסתובבים בארץ כמו פליטים, אחרי שמאסו בחדרי מלון לחמש נפשות. הם מעדיפים לנדוד למשפחות וחברים, כדי לקבל כמה אלפי שקלים שאולי יאפשרו להם לחיות, כי רובם אינם עובדים.

עסקים קטנים מתמוטטים. אנחנו מתקרבים ל־100 אלף עובדים בחל"ת, אבל באוצר הכל בסדר, גרנד־מייזר לא הפסיד לירה סורית דפוקה משכרו, וגם לא ויתר על שום טובת הנאה שבאה עם הג'וב. והציבור? שיסתדרו, איכשהו. ואם לא, אז לא. יש עדיין 15 משרדי ממשלה מיותרים, אבל דואגים לחברים ולא יפקירו אותם. נגיד בנק ישראל דורש מהאוצר לא לחלק געלט גועליציוני, אלא להשתמש בכסף למימון המלחמה והעורף, אבל סמוצ'קנע שלנו לא רואה את הנגיד ממטר. אם הוא מקשיב למישהו, זה בטח לבאבא־בובה שלו, שהוא קורא לו רב, כי רבנים יודעים הכל.

בני גנץ מטייל בארץ, מחויך, מבטיח לתושבים שיהיה בסדר. הוא רק לא אומר מתי ואיך, אבל הוא נוכח, כי הוא בקמפיין להיות אלטרנטיבה. הבעיה מתחילה בזה שהוא ממש לא. גם אף אחד מחבריו לשולחן הממשלה, שמונה 37 שרים, ממש לא.

טל לויט, חקלאי, דור שישי במטולה - ילדיו הם דור שביעי - אמר לי השבוע שזהו, אחרי המלחמה זה נגמר. "קוף, כבר התגרשתי פעם אחת, אתה רוצה שאתגרש עוד פעם?".

אשתו השנייה גדלה בקריית שמונה. היא לא מוכנה שבנותיה בנות ה־3 והשנה וחצי יגדלו במושבה, שכיום היא נטושה. "היא הודיעה לי שהיישוב הכי צפוני שהיא מוכנה לשקול להמשיך לגור בו יהיה דרומית לראש פינה", הוא צוחק, בעודו מתכונן למשמרת בכיתת הכוננות, שבה הוא משרת בצו 8 מאז 7 באוקטובר. המשפחה במלון בטבריה, והוא נוסע לשם אחת לשבוע לכמה שעות.

דוד אזולאי, ראש המועצה, מדווח על 300 הודעות של תושבים במושבה על כך שהם לעזוב את בתיהם לצמיתות. טל מעריך שאם לא תהיה פעולה נגד חיזבאללה, יעזבו כ־50% מהתושבים. אין לו ממ"ד, כי הרשויות היו משוכנעות שהוא לא צריך. כן, הרשויות.

ברחבה של מוזיאון תל אביב מתקבצים נציגי משפחות החטופים והנעדרים. קשה לראות את סבלם ואת ההתנכרות של הממשלה. חלקם יצאו לצעדה לירושלים, לדבר עם גועליציית האפסים. הם יגיעו לבירה, אבל אני מסופק אם כל הגלריה של הגועליציה תקבל אותם בברכה.

הם מפריעים להם בשגרה, כי הרי תשובות אין להם. ככל שחולף הזמן, הציבור מבין שאין מי שמוכן לעזור לו. רק הקופה מעניינת את קולקציית האפסים הזו. אז הייאוש - לא נעשה יותר נוח.  

40 יום, זה פרק הזמן שהיינו זקוקים לו כדי שהגועל הפוליטי יתפוס את הכותרות, במקום מצבם של מאות אלפי החיילים שמעורבים במלחמה, או מצבם של כ־140 אלף מפונים מהצפון והדרום.

מה בדיוק בער ליהיר לפיד לדרוש את החלפת בנימין נתניהו בראשות הממשלה? זה מהלך שיכול להתבצע? הוא באמת חושב שלחץ פוליטי דוחה יביא את ביבי להתפטר מתפקידו, כאילו היה גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים?

זו הייתה סתם הצהרה סתומה, שלפיה הוא אפילו מוכן לשבת בממשלה עם חרדים (וואו, איזו הקרבה בשעת מלחמה), אם יהיה ראש ממשלה אחר. אין לי מושג מה גרם לפליטה המוקדמת. האם אלה המאכערים שלו, שמנסים לערער את הנסיקה של בני גנץ, כי לביבי זה לא מזיז שערה בעפעף? 28 שנה הוא מחוץ לקונצנזוס, אבל הוא חי עם זה יופי, וגם שולט כאן 15 שנה, בתקופה הזו.

ומה בדיוק חושבים הלוחמים בעזה ובצפון כאשר הם נחשפים לפוליטיקה־דרעק, בעוד הצבא הסדיר והמילואים מבכים את נפילתם של חברים ומפקדים.

אף פעם לא סבלתי את דיירי אגם הדרעק - תחושה שהפכה למציאות ביוני 1982. מאז נקבעים שיאים חדשים בגועל היומיומי. ביבי, המאכערים שלו ומשפחתו לא לבד בדרעק. הקולגות עובדים גם כן בפוליטיקה זניחה ומסואבת אל מול רשימת החללים ואלפי הפצועים, שחלקם יהיו נכים כל חייהם.

לכבוד הטינופת הפוליטית, שמורכבת מנרקיסיסטים שרואים רק תמונות שבהן הם מככבים, אספתי בשבילכם כמה בדיחות עצובות לשאבעס קוידש. כן, גם השבת הזו, השישית למניין, תהיה עצובה וקודרת, שבה למילה אין ערך ממשי, והשלטון היחיד שמתפקד בשטח זה השרים של ש"ס (שאני רואה אותם בעיניים עובדים, לא צריך לספר לי סיפורים); ו"אחים לנשק", שמתחזקים פה מערך אזרחי מדהים וחיבור שחף מכל אינטרס, זולת נתינה אינסופית, כל אחד לפי המשאבים שיש לו. מסיר של קובה סלק, דרך אפיית חלות והכנת ארוחות, ועד מימון במיליוני שקלים של ציוד תומך לחימה לכוחות בחזיתות.

• התרומות – זה באמת מדהים, אבל במקביל מתפתחת תעשייה של הפקת רווחים עצומים, של כל מיני טיפוסים. לוחות קרמיים עולים בסין 18 דולר ליחידה, אבל מוצעים כאן למכירה באלפי שקלים. אגב, לא כל הסחורה תקנית לפי הדרישות של צה"ל, אבל הכסף זורם.

חבר שלי, איש אמיד מאוד, התבקש לסייע בארגון דירות למפונים, בבניינים חדשים, בדירות שעוד לא נמסרו לדיירים. הוא נעתר ברצון, והתבקש גם לארגן 150 תנורי נינג'ה, כדי שהמשפחות יוכלו לבשל. הוא הודיע ל"עמותה" שיקנה את כל המכשירים, וכאשר הדיירים יתפנו, בעוד שנה ויותר, הוא יאסוף את המוצרים, וידאג לנקות את הכשירים שבהם כדי לחלק אותם למשפחות נזקקות. הכל על חשבונו, כולל הסעות וחלוקה לכל הדירות.

החבר שלי השמיע לי את תגובת נציגת ה"עמותה", שלפיה הם לא צריכים שיקנה, הם רוצים לקנות, רק שיעביר ל"עמותה" סכום של 160 אלף שקל במיידי, "כי אנחנו בבור תקציבי". אין חשבוניות, אין שום נייר, רק תעביר את הכסף. הוא התעקש לרכוש כל מוצר שנחוץ לדיירים, כי יש לו את הקשרים הנכונים, גם לכמויות ענק, וה"עמותה" סירבה. הם רוצים רק מזומן.

חבר אחר שיש לו כסף התבקש לסייע למשפחות שכולות שאיבדו את אבי המשפחה בקרבות ההגנה ב־7 באוקטובר. הוא נענה ברצון, ביקש פרטים על המשפחות כדי להגיע אליהן אישית, לברר מה חסר להן - מתשלום משכנתה, עד למימון כל הצרכים של המשפחה.

הוא התחייב לדאוג ל־50 משפחות לבדו, רק שייתנו את הפרטים לצוות של החברה שלו, הכל עליו. ה"עמותה" הזו סירבה, הם רוצים את הכסף, הם כבר יעבירו, כי "המשפחות נורא מתביישות מהמצב". רואה החשבון בחברה שלו בירר את מצב ה"עמותה" בשנים האחרונות, ומצא שהוצאות הניהול שלה, כולל שכר המנהלים, היו יותר מ־28% מהכנסותיה מאיסוף התרומות. הוא ויתר והחל לאסוף לבד פרטים על משפחות שכולות נזקקות, ואימץ אותן מלא־מלא, ללא שום קשר לתמיכה הכספית של מערכת הביטחון.

אחרי המלחמה חייבים לעשות סדר עם תעשיית גיוס התרומות, כי אנשים רוצים לתת כמה שצריך, אבל שכספם יגיע ליעד - לנזקקים, לא למאכערים.

• גלית דיסטל אטבריאן היא סוג של אתנחתא קומית באגם הדרעק. "הימים של הממשלה הזו ספורים", היא כתבה. "עד לשבת השחורה חשבתי שביבי מר ביטחון. אחרי המלחמה אומר כל מה שיש לי על נתניהו".

זו אותה אישה שעד ל־7 באוקטובר עשתה הכל כדי לפרק את הציבור, לשכנע אותנו שביבי זה מלך - לא סתם מלך, אלא מלך משיח. נדרשה רק פעולה אחת של חיסול משרד ההסברה בראשותה, שהתמקד בשיסוי ובפילוג, כדי שתסתער על המלך שלה. ולטיפוסים כמוה קוראים כאן מחוקקים.

• אבי שושן, סמנכ"ל ההסברה של בית החולים איכילוב ב־14 השנים האחרונות, הוא הראשון לשלם מחיר, לא באשמתו, על הביזיון של ניהול המערכה הטיפשורתית. בגלל מסיבת העיתונאים באיכילוב, שבה דיברה יוכבד ליפשיץ ששוחררה כחטופה בידי חמאס, החליט המנכ"ל הכושל של משרד ראש הממשלה יוסי שלי לכפות על מנכ"ל איכילוב פרופ' רוני גמזו להדיח את שושן.

על מה ולמה בדיוק? פרופ' גמזו נכח באותו אירוע, והגב' ליפשיץ לא תודרכה על ידי גורמי ביטחון מה לומר. היא אזרחית, לא ניתן היה למנוע ממנה, בהיותה מאושפזת, להתראיין לכל מי שנכח באירוע.

למהלך הזה יש למנכ"ל משרד ראש הממשלה מספיק זמן. תפקודו בטיפול במערכות האזרחיות הוא ברמה אפסית. חובבן נטול מושג היה מצליח יותר ממנו.

אבי שושן ימצא עבודה אחרת. לפני המלחמה כבר היו לו הצעות מהמגזר הפרטי. אני משוכנע שתימצא חברת ענק שתיהנה מהידע ומהניסיון שלו. רק חבל לי שהוא אוכל את הלב, אחרי שבסך הכל דאג למוסד שעבד בו, ועכשיו מזדכים עליו כאילו לא עשה את עבודתו.

• "אחים לנשק" - ההתארגנות שלהם לסיוע לציבור וללוחמים באמת מדהימה. מי שלא מעריך זו לשכת נתניהו, וכמובן משפחתו, שעשו כל מה שאפשר כדי למנוע מתן אישור שיאפשר לתורמים של העמותה לקבל אישור החזר מס לחצי השנה הקרובה. מוישה גפני מקופה ראשית של ועדת הכספים הכריע, והאישור ניתן. גפני סומן אצל המאכערים, והוא יוגדר כפוסט־ציוני בימים הקרובים. לשכת נתניהו מכחישה מעורבות. אז מה אם היא מכחישה?

• השרה למשימות לאומיות אורית סטרוק מונתה – ככה, על הדרך - לחברה בוועדה למינוי שופטים, אבל הממשלה לא מתעסקת בפוליטיקה... ברורררר שלא. הקשר היחיד של סטרוק למשפט הוא בנה הבכור צבי, שהורשע ב־2007 בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות וחטיפה לשם חבלה חמורה. הוא נידון ל־30 חודשי מאסר. בתגובה לגזר הדין אמרה אז סטרוק: "בשונה מבית המשפט, שהעדיף להאמין לעדים ערבים, אנחנו בטוחים בחפותו של צביקי".

סטרוק, חסרת השכלה אקדמית וחסרת מושג במשפטים, תמנה את הרכב השופטים של מדינת ישראל לשנים הבאות. בהצלחה לנו, לא למדנו כלום מ־7 באוקטובר. פוליטיקה זה גועל במירעו.

• שני דיירי האגם המשועממים, בועז ביסמוט וחנוך מילביצקי, נסעו לטיול בוושינגטון כדי להיות קהל בהפגנה למען ישראל. אם כך נראית ההסברה שלנו, מה הפלא שארגון טרור נותן לנו בראש גם בזירה הזו. אין לי ספק שבגלל נוכחותם של שני הליצנים, העולם ישנה כיוון בהתייחסותו לישראל. הם לא יכולים לשנות תפיסה בבית משותף של שלוש קומות בקריית אונו, אבל בעולם הגדול כל אחד מהם שפיץ.

• עוד דייר שולי, אליהו רביבו, מצא לו תחום עיסוק: פנייה לוועדת השמות הממלכתית כדי למחוק את השם עזה מכל השמות הרשמיים במדינת ישראל. "חשוב לשים לב למצב העורף הכלכלי והחברתי, לחוסן הלאומי שאותו אנחנו מנהלים בזהירות וברגישות, על מנת להפיג חששות, כדי לחזור לשגרה במהירות האפשרית".

איזה יופי של מהלך, באמת מדהים. איפה גילו את הטאלנט הזה? האם הוא שוקל לבקש למחוק את 7 באוקטובר וגם את הושענא רבא מלוחות השנה העברי והגרגוריאני? כי זה באמת יהיה שוס שישפר את החוסן הלאומי. הדבר היחיד שישפר את החוסן יהיה התאיידות של הכסיל המשועמם הזה, שהוא נטל על הקופה הציבורית.

• העדה הדרוזית שכלה 450 חללים במלחמות ישראל, כולל ארבעה במלחמה הנוכחית, שניים מהם בדרגת סא"ל. זה לא מספיק כדי לתקן את חוק הלאום בשבילם, כי בסוף הם ערבים, והשלטון שלנו לא מחבב ערבים - גם אם הם מוסרים את נפשם בשבילנו.

• אלינה פלחטי ז"ל נרצחה במסיבה ברעים בהיותה בת 21. היא שירתה בצה"ל, אחיה גם שירת והספיק להשלים הליך גיור, אך אלינה לא. לכן הרבנות בבית שאן החליטה לקבור אותה מחוץ לגדר. אותה רבנות גם קבעה בפרסומיה שאסור למשפחה לשבת שבעה, אלא רק "לקבל אורחים". כן, מי שלא יהודי/ה לפי ההלכה המטופשת לא מתאבל, הוא מארח. לא ידוע לי שאלוהים קבע את ההלכה הזו, כאשר מוישה "התארח" אצלו על הר סיני. קבעו אותה באבא־בובות, שגם במותו של קורבן טרור הם עדיין מנהלים התחשבנות עם המת.

• שופט בית משפט השלום איתי הרמלין אסר על הצבת דגל המדינה באולם שבו התקיים דיון הארכת מעצר של מחבל. אם הרמלין היה ערבי, הוא היה מושעה ומודח בתוך שבוע. אבל אצל יהודים מותר הכל. מה יש לנו כאן חוץ מהמנון ודגל, שמבדיל אותנו משאר העמים?

• בביקור נימוסין בבסיס רמת דוד של חיל האוויר, עודד הראשל"צ יוסף את הטייסים: "המלחמה שלכם היא מלחמת מצווה. אתם הטייסים מפציצים מלמעלה, ובני הישיבות מתפללים מלמטה".

כבוד הבאבא־בובה יוסף, חיל האוויר עושה עבודה גדולה וחשובה, אבל יש גם כוחות יבשה שמתמרנים למטה על האדמה כדי להכריע את המלחמה. ועם כל הכבוד לאברכים, הם חשובים הרבה יותר מהתפילות בישיבות. מ־7 באוקטובר התברר שתפילות לא עוזרות לאף אחד, לחימה עיקשת דווקא כן.

זהו זה, קינדערלך של שאבעס קוידש. עכשיו מסבירים לנו בכל יום את עוצמתו של חמאס. 30 אלף מחבלים, שמחולקים לחמש חטיבות מרחביות, 24 גדודים וכ־140 פלוגות. כל חטיבה כוללת מיומנויות צבאיות של נ"ט, צליפה והנדסה, מערך ימי וכמובן ירי תלול־מסלול של רקטות. בנוסף, היו להם מוצבים, מעוזים ומנהרות.

איך אפשרנו לטרור הזה להתגבש תחת המודיעין שלנו? 18 שנה רימו אותנו כשסיפרו כי "צה"ל תקף מטרות של חמאס". אילו מטרות הוא תקף, חוץ מחושות על חוף הים, כדי להותיר מערך שכבש את דרום הארץ? איך לא מנענו את בניית המערך הרצחני הזה? למה בדיוק חיכינו? אלה שאלות ללא תשובות. כל מי שמחזיק מעצמו מועמד להופיע בפני ועדת חקירה, כבר התחמש בפינגווינים.

אנחנו לא ננצח במלחמה הזו גם אם ברצועת עזה לא יהיה בניין אחד שעומד והמנהרות יחוסלו. הובסנו כבר ב־7 באוקטובר. ירמו אותנו בהשגת תמונת ניצחון מפוברקת על ארגון טרור קיקיוני, שפגע בביטחון הלאומי לעשרות השנים הקרובות. שום אזרח לא יוכל לסמוך יותר על המערכת השלטונית ועל מערכת הביטחון.

בצה"ל ובשב"כ צפוי ניקיון בשדרת הפיקוד בגלל אחריות אישית, אבל המהלך לא מבטיח כלום, זולת הביצוע שלו. בגועליציית האפסים ובאופוזיציית האפסים לא ישתנה דבר. הם כבר החלימו מהטראומה, ואף אחד לא יתנדב ללכת לשומקום. אולי יואב גלנט יהיה היחיד.

אף אחד, כולל בני גנץ, גדי איזנקוט, גדעון סער, יאיר לפיד ושאר מועדון החבובות, לא יכול להמשיך לנהל כאן את העייסק. כולם, כולל כולם, צריכים לסיים ולהזדכות מאגם הדרעק. כי למחדל של 18 השנים האחרונות כולם אחראים. עכשיו נדרשים אנשים חדשים, לא גנרלים בדימוס חס וחלילה, אלא מנהיגות צעירה שתעבוד רק בשביל הציבור, לא בשביל עצמה. ואם אלה יתחילו להסתאב, נזרוק גם אותם, עד שנמצא את מי שמתאים.