לצד כל התופעות היפות שקורות לאחרונה בחברה הישראלית, השבוע רץ ברשתות סרטון של שני חרדים שריססו צבע שחור על כרזה ענקית למען החזרת החטופים, כדי לטשטש את תמונות הנשים. הסרטון מיד לחץ לחילונים על כפתור הזעם. אחרי שזכה לאלפי שיתופים, העיתונאי ישי כהן מ"כיכר השבת" היה צריך לעבוד מאוד קשה כדי להראות שמדובר בשני קיצונים שהוגדו על ידי חרדים רבים בבני ברק כ"לא אפויים", וגונו על ידי שר הדתות מיכאל מלכיאלי, על ידי עיריית בני ברק, על ידי שר השיכון יצחק גולדקנופף ואחרים.
לסרטון אחד כזה יש פוטנציאל להשכיח מהציבור החילוני את עשרות אלפי החרדים שעשו לאחרונה כל שביכולתם כדי להיות חלק ממה שקורה בישראל - אם לבשל אוכל חם לחיילים, אם לבקר משפחות חטופים, שלא לדבר על עובדי זק"א. כך שהבעיה האמיתית היא לא בשני "דוסים" שמשחיתים כרזות שעוסקות בנושא הרגיש ביותר בחברה הישראלית. הבעיה היא שהפצה של סרטון כזה היא חלק משיטה.
כולנו כבר תלמידים מנוסים של השיטה הזו, שמכוונת ללחוץ לנו על הכפתורים הכי רגישים. היא נולדה מתוך פסיכולוגיה פוליטית וטקטיקות פרסומיות, אבל מסביבנו יש לא מעט שהתרגלו לעשות בה שימוש, והם לא משתייכים רק לקבוצה פוליטית מסוימת. זו שיטה שנועדה לקחת אותנו לקצה, מאפס למאה בחצי שנייה. היא מנגנת לנו על הצורך האנושי הכי בסיסי - הצורך בשייכות. אבל היא גורמת לנו לשכוח את השייכות לקולקטיב שנקרא מדינת ישראל, כדי להסיט אותנו לתחושת שייכות לכאורה חזקה יותר, לתת־קבוצה כלשהי במרקם הישראלי הכולל.
בחזית, שבה מאות אלפי חיילים וחיילות מתנהלים מדי יום בתוך הקרבות, הדבר הזה פשוט לא קיים. על אף סכנת החיים, על אף האבל על חברים שנפלו או נפצעו, המוטיבציה והמורל גבוהים, והאחווה בשמיים. מאות אלפי המילואימניקים והחיילים בסדיר חווים היום את מה שצה"ל יודע לעשות הכי טוב, ועושה מאז קום המדינה.
ריסוק הישראליות המזוקקת
כשאזרח מתגייס, הוא מיד נכנס לזה. ההיתוך הישראלי עדיין נבנה במיטבו בצבא העם, והיום זה בולט מתמיד. ההשתייכות הצה"לית בהגדרתה מתעלה על השייכות לתת־הקבוצות הרבות שמתקיימות במדינה, ומחזקת את המטרה המשותפת. היא יוצרת חברויות אמת לכל החיים, בין אנשים שספק אם היו נתקלים זה בזה במסגרת אחרת.
אלפי הישראלים שמיהרו למצוא טיסה חזרה ארצה מכל פינה בתבל כדי להתגייס, חזרו למען התחושה הצה"לית המזוקקת הזאת, האחווה של הישראליות. חזרו אלה שטסו להיזרק בהודו ולשכוח מהכל, לצד אלה שהיו באמצע הסמסטר או בדרכם לקריירה עתידית. כולם הרגישו שצה"ל הוא המקום הנכון להיות בו כרגע, גם החרדים שפתאום חשו צורך להתגייס והתעלמו מכל מחלוקת קודמת שהייתה כאן לגבי חוק הגיוס. יותר מכל, ברגעים הקשים האלה הם רצו קודם כל להרגיש שייכים לדרמה שעוברת על ישראל.
הבעיה היא שהשיטה שמסיטה אותנו לשייכות לתת־הקבוצות, מרסקת את ההיתוך שצה"ל עמל ליצור. היא פועלת נגד האינסטינקט של אזרחים אינדיבידואלים ששואפים להתאחד ולשלב כוחות, ויש מי שממשיך להשתמש בה גם היום. היא גורמת לנו לפחד זה מזה. בקלות הפצה של סרטון או ציוץ או אפילו הערה חסרת רגישות, היא גורמת לנו לחשוב שאם לא נעמוד על המשמר ונתכנס לפעולה, קבוצה אחרת תמהר לעשות משהו נורא שיפגע לא רק בנו, אלא בכל המדינה.
פסיכולוגיה של קבוצות
פסיכולוגיה של שייכות היא תחום מעניין. מחקרים רבים נערכו כדי להבין את רזיה, משום ששייכות לקבוצה מהווה חלק עצום מהזהות האישית של כל אדם. יש לה שני כללי יסוד שגזורים מהטבע האנושי: המוח חושב על ידי חלוקה לקטגוריות, ולכל קטגוריה מוצמד סטריאוטיפ שהנטייה האוטומטית היא להכליל אותו על הקטגוריה כולה.
באחד המחקרים המפורסמים התגלה שגם כשמחלקים אנשים לקבוצות שרירותיות שאין להן משמעות אמיתית, לכל חבר בקבוצה יש מוטיבציה ליצור פער תפיסתי לטובת הקבוצה שלו, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמו. ככל שהמוטיבציה הטבעית הזו מוזנת על ידי מסרים שמחזקים את התפיסה החיובית לגבי הקבוצה "שלי", ובמסרים שמחזקים את התפיסה השלילית לגבי הקבוצה "האחרת", האסוציאציות האוטומטיות מתעצמות, והקבוצה ה"אחרת" מוגדרת כאויב. כשחילוני רואה חרדי מרסס שלט, אלפי אסוציאציות ממסרים קודמים מתחברות לרגש חזק ומניעות אותו לפעולה הישרדותית.
העניין הוא שבחברה מפותחת, אימפולסיביות הישרדותית יכולה בקלות לעבוד נגדנו. בעצם, השיטה שמנגנת על הצורך בשייכות כדי ליצור חיכוכים בין הקבוצות בחברה, לוקחת גם אנשים משכילים למקום הפרימיטיבי שלהם. עזבו רגע את הססמאות של "הסתה", "שיסוי" או "שנאה", שבמשך הזמן גויסו גם הן כדי להגדיר קבוצה מסוימת בחברה כאויבת. מה באמת מתרחש אצלנו במוח כשהשיטה הזו מופעלת עלינו? הרצון האינסטינקטיבי ליצור פער בין הקבוצה "שלנו" לבין קבוצות "אחרות", גורם לנו להאמין שהקבוצה שלנו מייצגת את הטוב המוחלט ואילו קבוצה אחרת - את הרע המוחלט.
למעשה, השיטה הזו מוחקת אצלנו את הגוונים למען ראייה של שחור ולבן. וכשאנחנו מגיבים באימפולסיביות מתוך תפיסה שהקבוצה שלנו היא טובה באופן מוחלט ואילו השנייה רעה באופן מוחלט, התגובה שלנו היא אכזרית. כך בנוי האינסטינקט האנושי כלפי מי שהוא מזהה כאויב.
משחקים לנו בראש
אחרי 7 באוקטובר, ברור לכולנו מיהו האויב האמיתי של כל ישראלי. כדי להתמודד איתו בחוכמה, אנחנו תלויים דווקא ביכולת לראות ניואנסים, וליצור הרמוניה פנימית על ידי הגדרה של יעדים משותפים. אנחנו זקוקים ליכולת שלנו לנתח דברים באופן הרבה יותר מורכב מהראייה ההישרדותית הפרימיטיבית של שחור ולבן, כי המרחב האפור הוא זה שנמצאים בו הפתרונות החכמים. עדיין, לא מעט גורמים סביבנו משתמשים בשיטה שמנגנת דווקא על הצורך הפרימיטיבי בשייכות לתת־קבוצות. הם עושים זאת כדי להשיג לעצמם תשומת לב, כוח ציבורי או רווח כלכלי.
חשוב שנהיה מודעים לכך, במיוחד בתקופה המאתגרת הזאת, שתפיסת ההיתוך הצה"לי שמתעלה על השייכות לתת־הקבוצות, היא זו שדרושה כרגע גם בעורף. לכן נולד צורך הכרחי לפתח מודעות למסרים שעושים שימוש בשיטה המפצלת הזו. כל אחד מאיתנו צריך להתחיל לזהות אותה, ולא רק אצל מי שהוא הגדיר בעבר כשייך לקבוצה יריבה, אלא גם אצל מי שהוא הגדיר כידיד.
אז בפעם הבאה שתרגישו זעם כלפי תת־קבוצה מסוימת בישראל, תעצרו לרגע. בין אם אנחנו מכנים את עצמנו ימנים, ליברלים או אמוניים, ובין אם אנחנו מכנים את האחרים כביביסטים, קיבוצניקים או שמאלנים, הצורך הקיומי האמיתי שלנו כרגע הוא לראות ניואנסים ולמצוא דרכים להתאחד. אין סיבה לתת למישהו לשחק לנו בראש ולהוציא מאיתנו את הרע במקום את הטוב, רק כדי שהוא יוכל להרוויח מזה.