השמדה תחת השפעה

חלק מהכנתם למלחמה ייצרה תעשיית התרופות הגרמנית כמות גדולה של גלולות, בעיקר אמפטמינים ותרופות ממריצות אחרות, שהיו חלק מציוד הקבע של החיילים. צריכת הסמים בקרב החיילים, המפקדים והאזרחים בגרמניה הנאצית הייתה פנומנלית. המפקדים, מהיטלר, גרינג ובמורד שדרת הפיקוד, התענגו על כל מה שניתן היה להסניף, לבלוע ולהזריק. חוץ מרופאים מעטים שהתריעו נגד ההשפעות ותופעות הלוואי ארוכות הטווח של שימוש בתרופות ממכרות, היו נציגי הרפואה בעד הממריצים שסייעו לחיילי הוורמאכט והלופטוואפה להילחם ימים ארוכים ללא מנוחה ושינה.

מבצע משטרתי נרחב: המאבק של גרמניה בחמאס עולה מדרגה
היום ה-48 | לבנון בוערת - צה"ל במתקפה במספר חזיתות במקביל

הספר "Blitzed: Drugs in the Third Reich", מאת נורמן אולר, היה מהראשונים שחשפו את השימוש בסמים של חיילים בשדה הקרב ואת תלותו הקשה בסמים של היטלר; פציעתו של היטלר בניסיון ההתנקשות של קלאוס פון־שטאופנברג הייתה קשה מכפי שדווחה. הסמים שצרך הקהו כל אירוע שקרה לו.

מורפיום היה בשימוש צבאי כבר במלחמת האזרחים באמריקה (1861־1865) ובמלחמה בין צרפת ופרוסיה (1870־1871). בתוך זמן קצר הפכו מנות מורפיום לפתרון המועדף והאפקטיבי לפצועי מלחמה. השינוי היה קריטי; בעזרתם ניתן היה לשמור את פציעתם הקשה של חיילים בפרמטרים סבירים של כאב. השינוי היה חיוני לניהול מלחמה בסדר גודל שלא היה מוכר קודם לכן: פצועים שאיבדו בעבר את יכולתם להילחם ופונו משדה הקרב, טופלו כעת בהליך מזורז ונשלחו חזרה לחזית.

ב־1926 הייתה גרמניה היצרנית מס' אחת של מורפיום ויבואנית הרואין. סרטים שעסקו בקוקאין ובמורפיום הוצגו בבתי קולנוע, ואת הסמים ניתן היה לקנות בפינות רחוב ללא מרשם. כ־40% מהרופאים בברלין היו מכורים למורפיום. ב־1928 צרכה ברלין לבדה כ־100 ק"ג של מורפיום והרואין, שנמכרו עם מרשם בבית מרקחת. כל מי שיכול היה להרשות לעצמו השתמש בקוקאין, הסם היוקרתי המועדף.

יו"ר הוועדה הרפואית של ברלין קבע כי כל רופא היה חייב למלא "דוח סמים" כאשר פציינט השתמש במרשם לנרקוטיקה מעבר לשלושה שבועות, מכיוון ש"בטיחות הציבור נמצאת בסכנה כרונית מהתמכרות לסמים כמעט בכל מקרה". כאשר דוח כזה הגיע לשולחנם, בדקו שני מומחים מטעם הוועדה את המשתמש. אם מצאו שסממני התמכרות ניכרו, הם הכריזו על גמילה מיידית. אף שברפובליקה הוויימארית היה מקובל לטפל בגמילה אטית מבוקרת, כעת נגזרה על המכורים גמילה מיידית, שגרמה סבל רב. במקרים חמורים יותר שהובאו בפני הוועדה, היה בסמכותה לגזור הרחקה ומאסר על המשתמשים, ונרקומנים נשלחו למחנות ריכוז.

התודעה הגרמנית קשרה בין יהודים לסמים, ישות רעילה ומגיפה קיומית שאיימו על גרמניה: "במשך דורות נאמר לבני עמנו על ידי היהודים והמרקסיסטים 'גופכם שייך לכם'. המסקנה מכך הייתה שבכל אירוע חברתי שבו השתתפו נשים וגברים, ניתן היה ליהנות מכמויות גדולות של אלכוהול וסמים, אפילו על חשבון הבריאות. זה היה בניגוד לתפיסה שעל העם הגרמני לשמור את המסורת הנצחית של אבותיו וכי הגוף שייך לשבט ולא לאדם הבודד".

המשרד למדיניות הגזע במפלגה הנאצית טען כי האופי היהודי תלוי בסמים בהגדרתו. היהודי העירוני מעדיף קוקאין או מורפיום כדי להרגיע את עצביו המתוחים תמידית ומעניק לעצמו זמן איכות של רגיעה פנימית ושלווה.

תלותו של היטלר עשתה את כל הדרך ממנהיג שמשא גרמניה על כתפיו וזקוק לזריקת ויטמינים מזדמנת, ועד למכור כבד לכל הסמים הקשים המוכרים לרפואה. שפעת שפקדה אותו תכופות ומנעה ממנו להופיע בציבור בימים קרים, נחסכה ממנו באמצעות אינפוזיה של ויטמינים ותוספים. כדי להיות מסוגל להחזיק את ידו בהצדעה הנאצית במועל יד, התאמן היטלר על פיתוח שרירי החזה והגניב מנות ויטמינים וגלוקוזה. כולם באינפוזיה לווריד, שנתנו לו זריקת אנרגיה והניחו לו לנאום את נאומיו הארוכים והמתישים בפני אוהדיו בלי להפגין חולשה גופנית.

היינריך בל, ששירת כחייל בצבא הגרמני, כתב, "למוזיקה יש השפעה מנחמת עליי, אבל בל נשכח את Pervitin (אמפטמין, סם מרץ - ר"מ), המעניק לי שירות נהדר - במיוחד בלילות של התקפה אווירית". בל לא הצליח לחזור לחייו אחרי המלחמה ללא "השירות הנהדר" של אמפטמינים, גם כאשר השתרר שקט סביבו והוא ישב לשולחנו לכתוב. הוא הפך מכור לתרופה כדי לסבול את אימי המלחמה כחייל וכדי להמשיך להתקיים: "אנא אל תשכחו לשלוח לי בהזדמנות הבאה מעטפה עם Previtin", כתב להוריו.

משהו באופי הגרמני ובנכונותו ברגע היסטורי מסוים להתלכד לכדי ישות הומוגנית ורצחנית, הוא שגרם לגרמניה להחליף הילוך. כעת הייתה לגרמני הממוצע תרופה ממריצה בכיסו. ד"ר רנקה, מבכירי המתנגדים למהפך הפרמקולוגי שעבר על גרמניה, קבע כי "אחוז גדול של קצינים נושאים Previtin עליהם...ההשפעה המיידית הרצויה שעליה העידו כל הנשאלים, בין אם חיילים ממונעים או חי"ר: הם ידעו שהלחימה יכולה להתחיל בכל רגע, ובמקרה כזה הם רצו להיות בשיא כוחם וערניים לחלוטין. לכן אין זה פלא שהיה להם ניסיון מוקדם עם קריסטל מת', שהוא בעצם Previtin בגרסתו המוקדמת".

מזכר הידוע בשם "האלמנט הממריץ", נשלח לאלפי רופאים צבאיים, למאות רופאים בחזית ולרופאים באס־אס. הפסקה הראשונה בו העידה על תוכנו: "הניסיון מהמלחמה בפולין הוכיח כי במצבים מסוימים הושפעה הצלחה בשדה הקרב על ידי התגברות על עייפות אצל החייל שנדרשה ממנו רמת תפקוד גבוהה. התגברות על הנטייה הטבעית לשינה יכולה להיות חשובה יותר מכל השפעה שלילית שאפשר לייחס לכדור.

הממריצים לערנות נמצאים בהישג יד, ו־Previtin כלול בערכה הרפואית...במינון הנכון נמסכת בחייל תחושה של ביטחון עצמי מוגבר ומתמעט החשש מלהתמודד עם עבודה ומשימות קשות. העכבות נדחקות הצדה מבלי שלתרופה תהיה השפעה מסיחת דעת כמו שיש לאלכוהול".

כמקובל אצל הגרמנים, נערכו מיד חישובי תפוקה ותועלת: 853 אלף טבליות הופקו מדי יום. הוורמאכט הזמין כמויות גדולות לו ולחיל האוויר: 35 מיליון סך הכל. היינריך בל לא היה צריך יותר לבקש מהוריו לשלוח לו אספקה פרטית.

קשה להמעיט בחשיבות האמפטמינים בבליצקריג של הרייך השלישי. קשה לטעון כי הבליצקריג ניזון רק מצריכה מופרזת של אמפטמינים. ד"ר פיטר סטיינקמפ, היסטוריון רפואי, טען כי אזרח חסר כל תועלת צבאית כמו ד"ר תיאודור מורל, רופאו הפרטי של היטלר, קוסם הזרקות ומי שלא ידע להבדיל בין קת לקנה, הסתובב לבכירי הצבא בין הרגליים ודחה בחזותו ובהתנהגותו את כולם, היה חשוב לפיהרר יותר מכל גנרל בעל תועלת אסטרטגית בצמרת הצבאית.

המלחמה התנהלה סביב יכולתו של ד"ר מורל לחמש את הצבא בתרופות הממריצות הנכונות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהדיאטה הקרבית מצד אחד, ומהאופן הסוונגאלי שבו השתלט על אישיותו ההתמכרותית של היטלר והפך לרופאו האישי הבכיר החשוב ביותר. כדי להשתלב בהוויה הצבאית סביבו, עיצב לעצמו הרופא השמן חליפת מדים פרי דמיונו, עם סרטים ושרוכי זהב וצווארון אפור בהיר, רק כדי שלא יבלוט בבגדיו האזרחיים בין הקצינים סביבו. מדיו המגוחכים הפכו לבדיחה בקרב הגנרלים.

ההשפעה הקשה ביותר על היטלר, שנהוג לדבר הרבה בעובדה שהיה צמחוני והדיאטה הבריאה שאכל חוץ מתאוותו לדברי מתיקה, הייתה של סגנו הרמן גרינג. נהנתן גדל מידות ועב בשר, שתפר לעצמו חליפות לבנות עם זהבים נוצצים, היה גרינג ההדוניסט הגדול ביותר בצמרת הרייך, בעיקר משום שלא ניסה להסתיר את זה בשימוש מוגזם באיפור על פניו ובציפורניו, שהיו משוחות בלק סגול.

בעת ביקור של גרינג באחוזתו של היטלר אחרי ניתוח בטן שעבר כדי לטפל בפציעה שסבל ממנה בעת ההסתערות על מינכן ב־1923, פיתח האיש השני בחשיבותו בגרמניה התמכרות קשה למורפיום. לפני שיצא את חדר השינה שלו בבוקר, היה "מורינג", כפי שכונה בלעג, מוציא את המזרק האישי שלו מתיק העור המיוחד, מקפל את שרוול חולצתו, כורך את זרועו כדי שוורידיו יבלטו ומזריק לעצמו כמות עצומה של מורפיום. במוחו המעורפל ממורפיום פנטז הרייכסמרשל על ניצחונות גדולים על בעלות הברית.

לצד תיעוד קפדני של האפקט הממריץ של Previtin, הפך ברור ככל שהמלחמה התארכה, כמה חמור היה אפקט הגמילה מהסם. חיילים סבלו מאנרגיה נמוכה, מהיעדר מוטיבציה ומדיכאון. ככל שלקחו יותר קריסטל מת', ייצר המוח פחות דופמין וסרוטונין. ככל שהחייל חש ירוד יותר, כך נטל כמות גדולה יותר של התרופה.

השאלה המתבקשת היא כיצד השפיעו התרופות הנרקוטיות, שהמשותף לכולן הוא תגובה מיידית וקצרת טווח של אופוריה לצד נתק מהמציאות ופגיעה ממשית ברגישות הנפשית לגירויים חיצוניים, על המוציאים לפועל של הפתרון הסופי והפעלת מכונת ההשמדה.

אחת התשובות על השאלה מה גרם לחיילים וקצינים גרמניים שלא הראו נטיות פסיכוטיות רצחניות קודם לכן, להפוך לתלייניו משתפי הפעולה מרצון של היטלר - היא אלכוהול. היפוכו הגמור של סם ממריץ. העובדות היו ידועות קודם לכן, אבל ממחקרים חדשים עולה שמפקדים וחיילים במחנות ריכוז והשמדה "שתו כמו חזירים". היסטוריון אמריקאי בשם אדוארד ווסטרמן, שחקר את השימוש באלכוהול אצל אנשי האס־אס ושותפים אחרים להשמדה, כתב ש"אלכוהול הרגיע את העצבים והסיר עכבות".

חיילי אס־אס העידו על קבלת מכסה מיוחדת של אלכוהול שנועדה לעודד השתתפות בהשמדה. חלוקת מנות הקרב הנוזליות האלה היוותה תרומה משמעותית לקהות חושים של מי שהשתתפו בהוצאות ההמוניות להורג. אלכוהול עמד מאחורי התעללות פיזית ומינית ורצח המוני. אנשי אס־אס היו שיכורים בבתי מרזח והשתמשו באלכוהול כדי לגייס משת"פים. האלכוהול הרגיע את העצבים והקהה את החושים בהוצאות המוניות להורג של יהודים. רוב הזמן התנהלה המכונה הגרמנית היעילה בעזרת וודקה ושנאפס.

אמפטמינים הניעו את מכונת המלחמה, ואלכוהול תדלק את ההשמדה. "הוצאה להורג של ילדים", כותב ווסטרמן, "הייתה סף שאפילו הנאצים התקשו לחצות, והם עשו כן מעבר לרף מסוים של שכרות".

ההיסטוריון הבריטי והביוגרף של היטלר איאן קרשו טען "כי הכמות הגוברת של הכדורים והזריקות שנתן ד"ר מורל לפציינט א' מדי יום, 90 סוגים שונים במהלך המלחמה ו־28 כל יום, לא הצליחה למנוע את הידרדרותו הפיזית של היטלר". מהרישום הקפדני שניהל הד"ר הכפייתי, כחלק מהאופי הגרמני הפקידותי או כחלק מתיאוריה בלתי סבירה כי אלה ישמשו ככתב ההגנה שלו בבוא היום, עולה כי 885 הגשות סיוע תרופתי נרשמו ב־1,349 ימים. 1,100 מקרים של מתן תרופות רשומים ביומן, לצד 800 זריקות.

כדי להמחיש את עדותו נהג ד"ר מורל להדביק את המזרקים שבהם השתמש לעמודי היומן כמי שמתעד בתיעוד שקוף רפואה אצילית. בשיא הקרבות מוכיח התיעוד הגרמני כי יחידות שריון השתמשו ב־30 מיליון כמוסות במהלך חודשים מעטים, כמות מטורפת לכל הדעות.

רמת ההכחשה של היטלר למתרחש בחזיתות השונות, בעיקר בחזית המזרחית ובקרב ההכרעה בסטלינגרד, נמצאת ביחס ישיר לעלייה חדה בכמות הסמים שצרך. בסופו של כל יום שבו התהלך במסדרונות הבונקר כרוח רפאים אפורה, קרס היטלר על המיטה בחדרו ודרש הקלה מיידית בכאביו כדי שיוכל להיות במיטבו בקבוצת הפקודות היומית.

המציאות הזאת דרשה מד"ר מורל לעבור להתגורר בבונקר מתחת לבניין הרייכסטג ליד מנהיגו הנערץ ולעסוק באספקת סמים שבינה ובין רפואה איכותית לא נותר דבר. החומרים הבנאליים ביותר שניתנו להיטלר היו ויטמינים שונים וגלוקוזה, אך הם איבדו מהאפקטיביות שלהם במרוצת השנים. בידיים רועדות וכשהוא מאלתר הרכבים שונים, הזריק מורל להיטלר קוקטיילים פרי דמיונו ובהם סטרואידים, הורמוני גדילה, חומרים שנלקחו מאיברים פנימיים של חיות שונות, בעיקר חזירים, תמצית לבלבים וכדומה.

הרופא השמן והרועד כמקפא ג'לי לא הצליח למצוא יותר ורידים בריאים בידיו הלבנות של היטלר. המזריק המהולל נאלץ עתה לדקור את הפציינט המסוכן כמה פעמים עד שהצליח. כדי לשכך את כאב ההזרקה נתן מורל להיטלר 20 טיפות דולנטין, אופיאט בעל אפקט דומה לזה של מורפיום.
בעיקר סבל הפיהרר מהתמוטטות כללית של אבריו הפנימיים, סתימות מעיים, שלשול דמוי דיזנטריה ותשישות.

את כל הנ"ל ליוותה נטייה (משפחתית) לנפיחות, שהפכו לארומה שליוותה את היטלר בכל לכתו. כאשר לא נותרו עוד תרופות המיועדות לבני אדם לתת לו, עבר ד"ר מורל לתרופות וטרינריות, הורמונים של חיות לעידוד הליבידו ולחיוניות, ותוסף שהופק מאשכי פרים שאמור היה לרפא דיכאון ואחד נוסף שנלקח מערמונית של פרים צעירים כדי שאווה בראון לא תתלונן.

למרות חיבתו ההיסטורית לרפואה, להיטלר של סוף המלחמה לא היה מושג לאן לוקח אותו ד"ר מורל המיטיב. זו הייתה דרך ללא מוצא, שהרסה באופן אלים את כל מערכות גופו. אם לא היה מתאבד ב־30 באפריל 1945, היה היטלר מת זמן קצר לאחר מכן מייסורים עזים מבלי שהייתה ניתנת הזדמנות לשוביו לחקור אותו ולדבר איתו.

את האופן הנחרץ והקטלני שבו הרגו מגדה וג'וזף גבלס את ילדיהם בבונקר של היטלר ואחר כך התאבדו בעצמם, כמו גם העובדה שאווה בראון התאבדה עם ציאניד, והיטלר ירה בכלבו בלונדי ובעצמו, אפשר לייחס גם להשפעת הסמים עליהם. חיכה להם סוף משפיל וכואב בהרבה מידי הסובייטים שכבשו את ברלין, אבל לא מדובר במנהיגים בעלי אומץ לב מופלג. סמים הקהו ועיגלו את ימיהם האחרונים ואת סופו של הרייך השלישי.