מאז 7 באוקטובר, כמעשה של שגרה כמעט, נתונה הממשלה בין הפטיש לסדן. לא רק בהחלטתה הרת האסון להפסיק את המלחמה. החלטה עתירת מגרעות שמעלתה היחידה, אך המכרעת, היא שאין לה אלטרנטיבה שישראל יכולה לחיות עמה.
הניסיון לטעון כי נתניהו פעל נגד מיגור חמאס הוא מוטה וכוזב | מיכאל קליינר
בשמחת תורה הפכו אותנו אויבינו, מחדש, לעם אחד | מיכאל קליינר
כולנו זוכרים את נס אנטבה. מעטים זוכרים מה אמר מנחם בגין ראש האופוזיציה לראש הממשלה יצחק רבין ערב הפעולה: "האחריות עליך, כל החלטה שתקבל תזכה לגיבוי ממני, בין אם יהיה ניסיון חילוץ שלא יעלה יפה, ובין אם תהיה כניעה לדרישות החוטפים כדי להציל את בני הערובה". זו הגישה הראויה שבבסיס החלטת הממשלה. בכל יתר ההנמקות שהושמעו בדיון היה יותר משמץ הונאה עצמית, תקוות שווא וקצת זריית חול בעיניים.
קודם לדילמה הבלתי אפשרית הזאת, במרבית הדילמות שהמלחמה הזאת יצרה, למשל בסוגיית הדלק, הפטיש היה לחצי הממשל האמריקאי, והסדן עמדת דעת הציבור הישראלי, שהתנגדה למחוות הומניטריות, כאשר החטופים לא זוכים אפילו לביקורי הצלב האדום, ככל הנראה ולמרבה הכאב, לא במקרה.
אבל באופן חריג, קיים עניין אחד, משמעותי ביותר, שבו דווקא הפטיש והסדן חוברים ללחץ על הממשלה: הממשל האמריקאי והציבור הישראלי ניצבים בחזית אחת מול הממשלה בעניין המתווה העתידי למילוי החלל הצבאי והאזרחי שאמור להותיר התמרון הצבאי. כולם דורשים תמונת יציאה. את תסריט היום שאחרי.
הבעיה היא שמדובר בחרב פיפיות. בשלב זה של הלחימה, ובייחוד לאחר אישור עסקת החטופים, כל התייחסות לנושא עלולה להיתפס כחלוקת עור הדוב בטרם ניצוד. לא מדובר רק בנראות, או עינא בישא, יש בדיון בנושא גם סיכון מעשי: המפגן המפעים של הנחישות המלכדת המוליכה אותנו למאורתו של הדוב הוא הפרי המתוק של האחדות, שהפכה אותנו לאגרוף קמוץ שוחר מגע וקרב. העיסוק המיותר באופציות של היום שאחרי - השנויות עדיין במחלוקת ציבורית - בעיצומו של הקרב, עלול לבתר לגזרים לא את עור הדוב – אלא אותנו.
אבל הסנטימנט המרתיע מעיסוק בחדר התינוק, לפני שהלידה עברה בשלום, אינו מפריע לבדוק את המגמות והשינויים הלא־מבוטלים שחלו בהלכי הרוחות במקומותינו, שישפיעו על שיח היום שאחרי, בבוא העת לנהל אותו.
בהנחה שחרף ההסכם תושלם איכשהו דחיקתו של חמאס מעזה או למצער דחיקתו המעשית ככוח מאיים ומשמעותי, נעמוד בפני שורה ארוכה של שאלות שהמענה להן מוסכם בתוכנו יותר מאי־פעם. צריך כמובן לזכור שנושאים מוסכמים בינינו לבין עצמנו לא בהכרח מוסכמים בינינו לבין אלה מאומות ערב שלעמדתן אנו מטים אוזן קשובה, ולעתים גם בינינו ובין מעצמות המערב.
ההסכמה הראשונה – בתקווה שתשרוד איכשהו את עצירת הלוחמה – היא שלא נשלים, יהיה המחיר אשר יהיה, עם קיומו של חמאס כגורם שלטוני ברצועת עזה או חלק ממנה!
ההסכמה השנייה, שהיא פחות מובנת מאליה אך מקובלת כיום על 90% מהציבור, היא שלא תהיה מעורבות של ממש של הרשות הפלסטינית בניהול רצועת עזה, לפחות כל עוד היא מרוממת ומפארת רוצחי יהודים, מתמרצת הרג אזרחים על ידי הקצאת מענק לרוצחים עבור כל רצח ורצח, ומסיתה נגד היהודים בספרי הלימוד שלה בעוצמה של "דר שטירמר" על סטרואידים.
הסכמה מפתיעה נוספת המתגבשת לה בהתמדה נוגעת לפתרון שתי המדינות הנצחי. עד לאחרונה המנטרה "פתרון שתי המדינות" הייתה נוסחת הקסם שאין בלתה. בהתעלמות משאלת מעשיותה, היא הייתה פתרון בית הספר, מס השפתיים האולטימטיבי שהתקינות הפוליטית דורשת להישבע לו אמונים.
אלא שתמיד, בשולי השיירה ישנם כמובן משביתי שמחות שאינם מסוגלים להעריך את יופיים של בגדי המלך החדשים, וחושפים לציבור שפתרון שתי המדינות הוא בלון ריק שככל שיגדל היקפו, הוא עדיין מחזיק רק אוויר והוא חף ממהות. שקר מוסכם שאומץ על ידי כולי עלמא מטעמי נוחות.
היום ברור שתשתית השנאה, שמערכת החינוך של אבו מאזן בנתה ביהודה ושומרון ובעזה, הרעילה דור שלם בעוצמת שנאה חסרת תקדים - וזו באה לידי ביטוי באנרגיה הסדיסטית המבעיתה שהשתחררה בעוטף עזה.
ההחלטה המנהיגותית הכי חשובה של משה כמנהיג העם היהודי הייתה להתאפק ולדחות את ההגעה לארץ המובטחת ב־40 שנה. זאת כאשר לנוכח געגועי הפליטים – שזה עתה חילץ מעבדותם וסבלותיהם בארץ גושן – לסיר הבשר במצרים, התחוור לו שהעם שיגיע לארץ המובטחת חייב להיות עם שגודל בחופש, משוחרר ממנטליות העבדים, שנצרבה בגלות מצרים בתודעתו של דור המדבר.
למה לא עיראק?
אנחנו לא הולכים לשום מקום, וגם לא הפלסטינים. השוני הוא שהיהודים הם עם בעל זיכרון ארוך, שהטמיע את לקח דור המדבר וגם לקח אשת לוט, ולמדו לא להביט לאחור. 800 אלף יהודים שהותירו את כל חייהם ורכושם מאחור בעיראק, במרוקו, בתימן או במדינה ערבית אחרת, לא התרפקו על עברם המפואר או על מעמדם החברתי והכלכלי, ואיש לא תלה על הקיר בביתו החדש בישראל את המפתח לבית שנטש בבהילות בארץ שעזב. גם אם בשנים הראשונות היה הבית החדש הזה אוהל, בדון, פחון או מבנה רעוע ודל במעברה. לעומתם, 700 אלף הפליטים הערבים דבקו ברובם בפליטות ובתאוות הנקם.
מאורעות שמחת תורה ניפצו בהקשר שלנו את האִמרה שגדר טובה יוצרת שכנות טובה. בשכונה שלנו האמרה הזאת ממש לא ישימה, על רקע כמויות התרעלה המבהילות שספגו ילדי עזה. היום מבינים זאת גם ניצולי עוטף עזה, שחונכו על ברכי אהבת הזולת והניסיון להבין ללבו ולקרב אותו - גם אם הוא עוין. כיום הם מבינים ללבם של עקורי גוש קטיף, שחלקם נעקרו פעמיים, כמו מתיישבי אלי סיני שהתיישבו בה לאחר הנסיגה מחצי האי.
לצדם פונו גם יישובים יהודיים, שהוקמו מחדש לאחר שנעקרו ב־1948. כמו מתיישבי גוש קטיף, גם יושבי העוטף מבינים שפליט בן פליטים, דור חמישי, שגדל במחנה בעוני מחפיר ובתנאים לא תנאים, שינק שנאה פתולוגית עם חלב אמו ולמד מגן הילדים מה טוב ומה נעים להרוג יהודים - הוא לא שכן שניתן לקיים עמו יחסי אמון.
לכן לכל ישראלי, כמעט, ברור שהשליטה הביטחונית בעזה אמורה להיות בידיה או לפחות בשותפותה המשמעותית של ישראל. לגבי האחריות לצד האזרחי, אפשר וצריך לגייס דמיון יוצר שבלעדיו לא ניתן להגיע לפתרון שהצדדים יכולים לחיות איתו.
למשל, מעורבות גורמים ערביים־ישראליים ובני עמים ערביים שיש לממשלותיהם ולהם יחסי שלום חמים עם ישראל. זאת כמנדט לתקופת ביניים, עד שיבשילו התנאים ליצירת שלטון עצמי נבחר במסגרת שתשתלב כך או אחרת בכל פתרון אזורי שיתגבש.
או למשל הסדר נוסח אמנת סבאלברד, המאפשרת לכל חברה באו"ם להצטרף למנהלת האיים שבין נורווגיה לקוטב הצפוני, שהיא הריבון. האזור שייך לכל המדינות החתומות על האמנה, ונורווגיה היא במעמד הגוף המנהל בשם כולן ולפי הנחייתן.
באשר לקולות הקוראים לחידוש ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ישראל לא יכולה להשלים לאורך זמן עם אפליית יהודים בהקשר זה, בהתחשב בזכות של כל אדם לגור בכל מקום - קל וחומר למי שיש לו זיקה עמוקה למקום.
גם האוכלוסייה המקומית בעזה זכאית לחופש בחירה. היא עברה טלטלה עזה, אך מצד שני השתחררה מעול שלטון נפשע שהשתמש בה כמגן אנושי ובשר תותחים. ראוי להעניק להם בחירה אמיתית בין שיקום ברצועת עזה לבין החופש להגר למדינה ערבית שתסכים לקלוט אותם. זו לא תהיה מצרים, גם לא ירדן.
לעומת זאת, במערב עיראק – מדינה שצמאה לקליטת אוכלוסייה סונית, וגדולה מספיק לקלוט הגירה כזו, ניתן להקים קהילה מודרנית משגשגת בעלת איכות חיים מהמתקדמות בעולם, שתמשוך אליה תושבים ויזמים מכל רחבי המזרח התיכון.
אומרים על ארה"ב שהיא תמיד עושה את הדבר הנכון, אלא שלמרבה הצער היא עושה זאת רק אחרי שניסתה את כל האפשרויות האחרות. באזורנו הייתה זו ישראל שנכוותה קשות בניסויי אוסלו וההתנתקות חרף אזהרות המתנגדים, שהמציאות התגלתה כגרועה בהרבה מתחזיותיהם השחורות ביותר ומתסריטיהם, שהכל הגדירו כמהלכי אימים.
כנראה שהגיעה העת ללכת לפתרונות שהובילו אלה שראו את התמונה הנכונה בעבר. בייחוד לאחר שהסכמי אברהם הוכיחו שאם רוצים שלום תמורת שלום, זו איננה אגדה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]