אין ולא יכולה להיות נוסחה מתמטית לחישוב התועלת והעלות של שחרור שבויים | שמואל רוזנר

אין ולא יכולה להיות נוסחה מתמטית לחישוב מדויק של התועלת והעלות של שחרור שבויים. ובכל זאת, מקבלי החלטות נדרשים לעשות תחשיב כזה. כמה חטופים חוזרים שווים יום לחימה; כמה ילדים חטופים שווים כמה ליטר של אספקת דלק; כמה קשישות שמוחזקות בשבי שוות עשרה מחבלים משוחררים שיחזרו להילחם נגד חיילי צה"ל.

נתניהו השווה את עצמו לנשיאים האמריקאים, אך השמיט עובדה חשובה
הבנת האנטישמיות שמרימה את ראשה קריטית לגורלנו | שמואל רוזנר

זו החלטה קשה, שנעשית תחת כובד האשמה על עצם החטיפה, תחת לחץ משפחות החטופים, תחת ציפיות הציבור הצמא לשחרורם, תחת רעמם של תותחי המלחמה. זו החלטה שכל מקבל החלטות מביא אליה את ההנחות המוקדמות שלו. מהלך של מה שנקרא "הסתברות בייסיאנית", על שמו של תומאס בייס, איש דת וסטטיסטיקאי אנגלי שחי במחצית הראשונה של המאה ה־18.

יש ויכוח נמשך על ערכה ומשמעותה של ההסתברות הבייסיאנית, אבל קל להבין מדוע היא מתאימה לדיון קצר על מה שמקבלי החלטות צריכים לעשות כל הזמן. החלטותיהם של ראשי המדינה מתקבלות בתנאים של אי־ודאות. כל מה שיש להם הוא הידע החלקי שעומד לרשותם וההנחות המוקדמות שלהם.

הידע משותף – גם בנימין נתניהו וגם בני גנץ יודעים מה חמאס מציע. ההנחות המוקדמות סובייקטיביות – נתניהו בא עם הניסיון שלו, וגם עם השריטות שלו (עסקת גלעד שליט); גנץ בא עם הניסיון האחר שלו, ועם מערכת האמונות שלו.

בייס לימד אותנו מתמטית עד כמה הנחה מוקדמת יכולה להוביל בני אדם החולקים ידע משותף על העולם למסקנות שונות. הנה מספר החטופים שישוחררו, הנה מספר ימי הלחימה שיבוטלו. מי שבאים עם הנחה מוקדמת דומיננטית אחת – נאמר, שיותר לחץ צבאי היה מביא לשיפור ההצעה של חמאס – יעשה תחשיב כדאיות מסוג אחד. מי שבא עם הנחה מוקדמת דומיננטית אחרת – נאמר, שאם לא ישוחררו חטופים, יירד מורל הלחימה ויהיה קושי להמשיך להתקדם באותה נחישות במבצע – יעשה תחשיב כדאיות מסוג אחר.

כל זה תיאוריה, אבל יש לה השלכות על המציאות. בישראל של היום ניצבים שני מחנות שעמדות המוצא שלהם, ההנחות המוקדמות שלהם, אינן זהות. במחנה אחד – נקרא לו "הימין", הבייס של נתניהו – רווחת ההנחה שניצחון על חמאס חשוב הרבה יותר משחרור החטופים. במחנה שני – נקרא לו "המרכז־שמאל", הבייס של גנץ – רווחת ההנחה שניצחון על חמאס חשוב מאוד, אבל שחרור החטופים חשוב כמעט במידה שווה.
על שתי העמדות אפשר להגן בנימוקים כאלה ואחרים. ושתי העמדות אינן בינאריות – אף אחד לא אומר "או זה או זה". אלה עמדות שמשמעותן היא מתן משקל קצת אחר לכל אחד מהשיקולים. אם תלכו לנוסחה של בייס, תגלו שמשקל קצת אחר בשלב ההנחה המוקדמת יכול להוביל להחלטה לגמרי אחרת בשלב התוצאה. זה נובע בעיקר מכך שהתוצאה היא כן בינארית. או שמקבלים את העסקה, או שלא מקבלים אותה.

יש מקום פנוי?

"ייתכן", אמר יצחק רבין – ונדרש כאן הציטוט המלא, משום שלעתים קרובות אחר כך הוא הוצא מהקשרו – "שהפתרון הטוב ביותר לעזה אילו הייתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי, צריך למצוא לזה פתרון". וזאת כל התורה כולה.

כבר בשבוע שעבר הזכרנו כאן את חברי הכנסת דני דנון ורם בן ברק, שהציעו במאמר ב"וול סטריט ג'ורנל" דבר שדומה להפליא ל"טרנספר בהסכמה" מבית המדרש של רחבעם זאבי. השבוע הצטרפה אליהם גם השרה גילה גמליאל. הזרזיף נעשה שטף, אם כי עוד לא שיטפון. "במקום להזרים כסף לשיקום עזה או לאונר"א הכושלת", כתבה השרה, "הקהילה הבינלאומית יכולה לסייע בעלויות היישוב מחדש, לעזור לתושבי עזה לבנות חיים חדשים במדינות המארחות החדשות שלהם". היא קוראת לזה רעיון "מחוץ לקופסה", אבל כאמור, זאבי הקדים אותה, והקדימו גם דנון ובן ברק.

זה לא רעיון חדש, זה רעיון ישן שזוכה כעת לתחייה ולתנופה. בשבועות האחרונים נכתבו כמה מאמרים ברוח גמליאל בפרסומים המזוהים עם חוגי הימין, כמו "מקור ראשון" ו"השילוח".

יהודה יפרח כתב: "לישראל יש רק שתי ברירות: או לשלוט על הרצועה בשלטון צבאי, או להעתיק את אוכלוסייתה למקום אחר, כשהכי טוב לפזר אותם בעולם. אין פתרון שלישי שיאפשר לתושבי ישראל חיים ראויים בארץ הזו".

יואב שורק כתב: "זו אוכלוסייה שלאורך דורות מקפידה לא לראות עצמה כ'עזתית', אלא כ'פלסטינית' - כלומר קשורה ליישובים שננטשו ב־1948 בתחומי הקו הירוק. הוצאתה מעזה איננה אפוא הגליה, אלא השלמת המהלך שנפתח במלחמת העצמאות".

אפשר להסכים איתם, אפשר לחלוק עליהם, אבל אי אפשר שלא להבחין בהם ולהרהר במשמעותם. הם מעידים על לא מעט דברים. נציע ארבעה.

דבר ראשון: העובדה שהרעיונות האלה מסתובבים, ולא רק בין תומכי הציונות הדתית, אלא גם בליכוד וביש עתיד, מעידה על שבירה של מחסום פסיכולוגי. כשרחבעם זאבי דיבר על טרנספר מרצון, חלק גדול מהציבור הישראלי ראה את הרעיון לא רק כלא רלוונטי אלא גם כלא לגיטימי, לא מוסרי. הטלטלה שעברנו שינתה עבור רבים מאיתנו את הסרגל המוסרי. לא שנעשינו פחות מוסריים, אלא שאנו נאלצים להתאים את הסרגל שלנו למציאות שיש בה עוד סרגלים – כמו הסרגל של חמאס.

ראש ממשלת קנדה יכול להמשיך לדבר גם אחרי 7 באוקטובר כאילו דבר לא השתנה בעולם, וכאילו חלים על המלחמה שלנו אותם כללים שחלים על המלחמות של קנדה. אבל אנחנו יודעים שזה אינו המצב. מצב קיצוני מאפשר חדירה של רעיונות שפעם נחשבו קיצוניים למרכז השיח. זה מה שקרה גם לרעיון של "העברת אוכלוסייה".

דבר שני: נישאר עם הפסיכולוגיה. הדיבור המתרבה על העברת אוכלוסייה מעזה מעיד גם על הקושי שלנו לחשוב על פתרונות ריאליים למצב הריאלי – המציאות שכנראה תחייב יהודים וערבים להמשיך לחיות יחדיו באי־נוחות מסוימת, בחשדנות מסוימת, על האדמה הזאת. רבין הבין זאת כאשר אמר שהרעיון של טביעת עזה בים מפתה אך לא מעשי. בישראל של היום יש מי שחזרו לפנטז. קשה לגנות אותם: המציאות באמת בלתי נסבלת, ולא קל להישיר אליה מבט בניסיון לחפש ממנה מוצא מעשי, שבהכרח יהיה גם הרבה פחות מוצלח ונקי מהמוצא הפנטזיונרי.

דבר שלישי: חלק מהשיח על העברת אוכלוסייה הוא פרובוקציה נגד שאר העולם. אולי קצת ילדותית, אבל מובנת. אם לראש ממשלת קנדה כל כך חשוב להגן על נשים וילדים בעזה, הוא מוזמן להזמין אותם לארצו הריקה מתושבים. מעניין מה היה קורה לוּ היה עושה זאת. מעניין מה היה קורה לו קנדה הייתה מודיעה לעזתים שממחר בבוקר תצא רכבת אווירית למעוניינים, תיקח עזתים למחוזות האין־סופיים ודלילי האוכלוסייה בססקצ'ואן, במניטובה, באלברטה.

כל עזתי יקבל מקנדה הנדיבה ביטוח בריאות ממלכתי ודמי קיום לחצי שנה, עד להתארגנות. נאמר – חצי מיליון עזתים. קנדה יכולה לעמוד בזה. ויש להניח שיהיו קופצים על המציאה, אם כי את מספרם המדויק קשה לי לחזות. כמובן, קנדה לא תעשה זאת. כאשר ראש ממשלתה קורא לישראל לעשות כך או אחרת, זה לא משום שאכפת לו מהעזתים, זה משום שאכפת לו להיראות צדיק בעיני עצמו, ולהשאיר את ישראל עם האתגר שלא יסייע לפתור.

דבר רביעי ואחרון: האם זה באמת לא ריאלי? כדי להשיב על השאלה, צריך להגדיר מהו בדיוק ה"זה" שמדובר עליו. האם ריאלי להניח שקנדה תציע לקלוט המוני עזתים? התשובה היא לא, לא כרגע. האם ריאלי להניח שעזתים יעזבו "בהסכמה"? כאן צריך לשאול מהי הסכמה. דנון ובן ברק הזכירו במאמר שלהם כיצד אוסטריה, שוודיה וגרמניה קלטו המוני פליטים מבוסניה בתקופת מלחמת יוגוסלביה. האם הפליטים הללו "הסכימו" לעבור למדינה אחרת? כן, הם הסכימו לעבור, כי האפשרות השנייה הייתה טבח. זה היה גם מצבם של רבע מיליון סורים שעברו "בהסכמה" לגרמניה – הם הסכימו לעבור למדינה מערבית מתקדמת כדי לא להישאר בשדה הקטל של בשאר אל־אסד.

כלומר: כדי שמישהו בעולם יהרהר בקליטת פליטים מעזה, המצב צריך להיות הרבה יותר גרוע, וישראל צריכה להתנהל בצורה הרבה יותר ברוטלית. אלא שישראל אינה רוצה ואינה יכולה להתנהל כך. ישראל אינה סוריה ואינה סרביה, ואין לה שאיפות להיות כמותן. ובינתיים, בכל פעם שמישהו כאן יעלה ברצינות את רעיון העברת העזתים, הוא ישרת את מכונת התעמולה הפלסטינית, שתשתמש בהצעות האלה כהוכחה לכך שכוונתה האמיתית של ישראל היא טיהור אתני - ולא ביטחון ויציבות.

האם זו כוונתה האמיתית של ישראל? לא. האם רעיון העברת העזתים למקום אחר הוא רעיון טוב? אין ספק שהוא רעיון נוח לישראל. אגב, העזתים יכולים להציע רעיון הפוך: פנו את ישראל מתושביה היהודים, העבירו אותם לקליטה במדינות אחרות, והסכסוך הישראלי־פלסטיני ייפתר. בעולם של פנטזיה אפשר לדמיין הרבה דברים, מעזה שטובעת או משייטת בים, ועד לעזתים שמתגוררים בקהילה שמחה באלברטה. בעולם מציאותי עזה נמצאת כאן, כמה דקות מאשקלון ולא הרבה יותר דקות מקריית מלאכי. העזתים כאן, וגם אנחנו כאן. לא הולכים לשום מקום.

יש כאן אלוהים?

המאמר "הרצון להאמין" של וויליאם ג'יימס התפרסם ממש בסוף המאה ה־19. זה מאמר חשוב ומוכר בקרב חוקרי הדתות, שמבוסס על הרצאה של ג'יימס, פילוסוף ופסיכולוג נודע. ג'יימס מתווכח בהרצאתו עם הגישה הלוגית, המתייחסת לאמונה הדתית כדבר הבל. הוא טוען שלבני אדם יש "זכות" להאמין כאשר האמת נסתרת. בין השאר, משום שהאמונה עשויה לקדם את התוצאה הרצויה למאמינים.

אני מודה ומתוודה, אמר ג'יימס לקבוצת הפילוסופים הנכבדה שבאה להאזין לו, "שאיני רואה כיצד אפשר להימנע מן ההיגיון הזה" – ההיגיון המאפשר את האמונה. "אבל מניסיוני העגום", כתב, "אני חושש שחלקכם עשויים בכל זאת להירתע מפני הצטרפות אליי... כיוון ש... את החירות ‘להאמין במה שנרצה' אתם מחילים על מקרה של אמונה תפלה מובהקת כלשהי; והאמונה שעליה אתם חושבים היא האמונה שעליה דיבר אותו תלמיד בית ספר שאמר ‘אמונה פירושה להאמין במשהו שאתה יודע שהוא לא נכון'. איני יכול אלא לשוב ולומר שמדובר באי־הבנה. באופן קונקרטי, החירות להאמין יכולה לכסות רק ברירות חיות ששִׂכלו של היחיד אינו יכול להכריע בהן בעצמו; וברירות חיות לעולם אינן נראות אבסורדיות למי ששוקל אותן ברצינות".

מדוע נזכרנו במאמר הזה? (התרגום מתוך גיליון ישן של תכלת) משום שכמו שקרה לאחר השואה, וכמו שקורה לאחר כל מיני אסונות אחרים - גם עכשיו מבצבץ קצה של דיון על השאלה "איפה היה אלוהים ב־7 באוקטובר?". חלקו שטחי ולעומתי, חלקו מנסה להיות קצת יותר ענייני. כמובן, לשאלה "איפה היה אלוהים" יש כמה תנאים מקדימים. הראשון – צריך להאמין שיש אלוהים. השני – צריך להאמין שהאלוהים הוא אלוהים מעורב, כלומר, שהוא פועל בעולם כדי לכוון אירועים ספציפיים.

הרבה מאוד ישראלים מאמינים בשתי ההנחות האלה – יש אלוהים והוא מעורב – אם כי הרבה פחות מהם מניחים שאלה הנחות שיש להן הוכחה. יש לנו נתונים בעניין הזה, שאספנו בסקר האמונה הגדול שערכנו באתר המדד בשיתוף כאן חדשות לפני כמה חודשים (אתם עוד יכולים להשיב עליו באתר המדד).

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, המכון למדיניות העם היהודי, המכון לדמוקרטיה, "וול סטריט ג'ורנל", ה"ג'רוזלם פוסט", "מקור ראשון", "השילוח", כאן חדשות, ארכיון תכלת.

[email protected]