הישראלים סחופים בתוך סערת רגשות. משפחות שיקיריהן נרצחו באכזריות בלתי אנושית, לא יוכלו להחזיר לחיים את 1,400 הנרצחים. חיילים ישראלים שנהרגו גם הם לא יחזרו, אבל התחלת החזרת החטופים, ובעיקר הילדים הקטנים החטופים, מעוררת שמחה לרגע. מדע חדש קם ונברא: קרובי ילדים חטופים שהוחזרו לומדים איך להתנהג. המושג “ילדים חטופים” נוסף למילון העולמי, מושג שכולל רק ילדים יהודים.
הדיווחים נמשכים: האם הפסקת האש תתארך פעם נוספת?
הותר לפרסום: חמאס מחזיק בגופותיהם של שלושה חללים שנחטפו בשבת השחורה
כמה ישראלים נחטפו לעזה? נדמה לנו שיש בידינו מספר, אבל גם הוא לא ברור. אני מציע מספר אמיתי יותר: בידי ארגוני הטרור הערביים יש יותר מתשעה מיליון חטופים. כולנו נחטפנו, כי עד שלא ישוחרר החטוף האחרון, אנחנו עצמנו חטופים. זו לא אמירה שלי. שמעתי אותה מפי צביקה מור, אביו של החטוף איתן מור מקריית ארבע. אותו אב, אגב, הוא בין אלה שמתנגדים לעסקת החזרת חטופים תמורת ימי שקט, או משאיות אספקה, ובוודאי שהוא מתנגד להחליף חטופים במחבלים שנשפטו על מעשיהם הרצחניים ויושבים בבתי סוהר ישראליים.
מטרת החטיפה, חוץ מהסאדיזם לשמו, היא מיקוח לצורך סחיטה. חמאס בונה על זה שאנחנו, הישראלים, רגישים לכך שאחד מאיתנו חטוף. זה פשוט כל כך ולכן נורא כל כך: כאשר חוטפים ישראלי אחד, כאילו חטפו את כולנו.
מי שיאמר שאם זה כל כך פשוט, נחטוף 200 או 2,000 תושבי עזה, ילדות, ילדים, קשישות וקשישים, ואז נחליף אותם תמורת החטופים שלנו. הרי אם לנו כואב כאשר חוטפים לנו, להם כואב כאשר חוטפים להם. אני הופך את המחשבה הזו לאותיות דפוס אבל חבל על הפיקסלים במסך. אני יודע שאם נחטוף להם, הם יגידו “מה אכפת לנו?”. הם אומרים “מה אכפת לנו” על כל סבל שנגרם לעם שלהם.
ביום שני השבוע התפרסמה כתבה קטנה בעיתון האיטלקי שאני קורא (וכותב) בו: “לה רפובליקה”. זהו עיתון נפוץ מאוד ורב־השפעה. כשאני קורא בו, ובאמצעי תקשורת אחרים בעולם, אני לומד על מגמות מחשבה לא רק דרך מה שכתוב או משודר, אלא גם דרך תגובות של קוראים. בעיתון תיארו חיי אישה אחת בעזה שנאלצה לעזוב את ביתה ולנדוד לאוהל בדרום רצועת עזה. חייה נהרסו. למישהו אכפת?
המרואיינת נקראת פאטמה, והכותרת היא: “בעלי כבר לא מרביץ לי”. פאטמה היא בת 45, כבר כמה שבועות היא חיה עם שמונת ילדיה, שישה בנים ושתי בנות, במחנה פליטים באזור המערבי של חאן יונס. במחנה הפליטים כמעט שלא נותרו מים, התור הבא שלה להתקלח הוא בעוד 15 יום, והיא לא יכולה להרשות לעצמה להישאר בשיער ארוך, ולכן היא גזזה את שערה.
מאז תחילת המלחמה היא נאלצת להדליק אש בעזרת עצים כדי לבשל, כי אין כבר גז. הסיוע לא מספיק לכולם, ועליה לדאוג למזון לילדים. פאטמה אובססיבית לניקיון, היא לא מרשה לילדים שלה לדרוך מחוץ לאוהל, אפילו לא כדי לשחק עם ילדים אחרים, כי אם הם יתלכלכו היא לא תוכל לרחוץ אותם.
למשפחה יש מעט מאוד מים זמינים. בעלה הבחין במאמצים שלה, ראה עד כמה היא טורחת עבור כולם בימים הדרמטיים הללו ולכן הוא מכה אותה פחות. כך מתאר מעזה העיתונאי הפלסטיני המעניין (דובר עברית וחי בעבר בתל אביב) סמי אל־אג’רמי, ומוסיף את דבריה כאשר היא אומרת כך: “המשטר האסלאמי שתחתיו אנחנו חיים העניק לנו מעט מאוד זכויות וחירויות. החוק בפלסטין קובע שנשים נמצאות תחת הגנה ואפוטרופסות מוחלטת של גברים.
הגברים המסורתיים יותר, כמו הבעל שלי, האמינו שהם יכולים לעשות איתנו כפי שהם רוצים. היום, לעומת זאת, הם פחות אלימים, כי הם צריכים שנשמור על המשפחה ונדאג שהילדים שלהם יאכלו כל יום”. אגב, רוב הטוקבקים של הקוראים האיטלקים למאמר היו נגד הסבל שחמאס מביא על עמו.
על פי נתונים מסוימים, כ־830 אלף נשים ונערות נעקרו מבתיהן ברצועת עזה מאז שהחלה המלחמה. 2,610 התאלמנו ונאלצו להשתלט על הובלת המשפחה. כ־50 אלף מהן בהריון.
את כל הסבל הזה ועוד גרם חמאס לאזרחים שלו עצמו. מספיק סבל כדי שחמאס יבין ויכריז על כניעה מהר וללא תנאי, לפני שההתקפה העוצמתית של ישראל תחזור. כך, כאשר חמאס ייכנע ללא תנאי, גם יחזרו כל החטופים הישראלים לישראל, ותשומת לבנו לא תופנה כל יום, כל היום, אל תמונות של עשרה חטופים חדשים שישמחו את לבנו שמחה טרגית לרגע.