יאיר נתניהו נחת השבוע בארץ אחרי שהות בת שמונה חודשים במיאמי. נתניהו ג'וניור הוא נוכח נפקד בחיינו. יש הטוענים שהשפעתו על החלטות הממשלה דרמטית, אחרים טוענים שהיא אפסית.
המשך אסטרטגיית "רק לא ביבי" תקדם החלטות לא מיטביות | דעה
מעקב אחר הכותרות בענייניו רק בשבוע האחרון מגלה שהוא “מחפש לקנות דירה במיאמי לצורך מגורים". זה דיווח שהגיע לאחר פרסומים אחרים ש"נתניהו הבן גר במיאמי" וגם “אחרי שהות בפורטו ריקו, עבר למיאמי", “נתניהו בילה בבריכה במיאמי עם שני שומריו", וגם - “יאיר טס ממיאמי לניו יורק". הידיעה האחרונה היא “אחרי שמונה חודשים, בנו של ראש הממשלה נחת בארץ". הוא אף צייץ על רקע תמונת ביחד ננצח: “אין כמו בארץ".
צירוף המילים “בנו של ראש הממשלה" עם המיקום “מיאמי" בזמן ש"ישראל במלחמה" - מרתק. המצב בארץ כל כך רע, ומיאמי כה רחוקה. השהות שלו שם מזכירה סיפורי אגדות על מלכים מנותקים, שבניהם רוחצים בחופים חלומיים כשהעם סובל, נלחם, נאנק תחת מציאות קשה, מנסה לשרוד.
מושבו הוא דווקא בגן עדן עלי אדמות, כשאביו מנהל מדינה במלחמה בכמה חזיתות. כמו כן פורסם צילום שלו בבילוי בבריכה עם כפכפים וללא חולצה. מטרת הצילום להכעיס, לנקר עיניים, להעיק.
בנו של ראש הממשלה הוא אדם פרטי, אך מכיוון שלא הרפה מלפרסם את דעותיו וניתוחיו, תקף את בג"ץ, את הצבא והרמטכ"ל, וניסה להשפיע על דעת הקהל - הוא נתון לביקורת.
הוא בן לשושלת מיוחסת, אך הוא דוגמה קלאסית לדור הולך ופוחת. הסבא, פרופסור שחקר את ההיסטוריה של האינקוויזיציה של הנוצרים, אביו ייכנס להיסטוריה כמי שבתקופתו עברנו טבח בידי המוסלמים, והנכד רק היה במיאמי.
הפער בין הבן של ראש הממשלה לבין אזרחי המדינה בלתי נתפס. העם אומנם מאוחד, אך נחלק ונפרד על פי הקרבה לאבל ולאירוע: הניצולים ומשפחותיהם, החטופים וקרוביהם, המפונים מהצפון, העקורים מהדרום ויש מי שאינם מצליחים לנשום בימים ולישון בלילות, כי בניהם נכנסים ויוצאים מאזורי הקרבות בעזה. אין ישראלי שמסוגל להתנתק מהמתרחש. נראה שבשביל יאיר נתניהו לקפוץ לאזור המלחמה זו הבריחה. הוא מגיע לכאן כמבקר.
ביום הולדתו האחרון אמר עליו אביו: “אתה בן נהדר לנו, אח נהדר, בן מסור לעמך ולארצך, מולדתך. אין כמוך". אכן, כמוהו אין. יש משהו יפה ומרגש בבן שעומד לצד אביו ומקדיש את זמנו ומרצו רק לטובתו, ואת חשבונותיו למגננה על האב. אך יאיר מסנגר באובססיביות, נעול על המטרה, בים, באוויר ומהבריכה הוא תוקף את כל מי שאפשר. שני האורקלים שעליהם הוא מסתמך הם גיא בכור וגדי טאוב. שניהם פרסמו תחזיות מוטעות, האחד לגבי האביב הערבי, השני לגבי החורף החמאסי.
יחד הם מפזרים האשמות על צה"ל, השב"כ וכוחות הביטחון ומצניעים את חלקו של מי שמנהיג את האומה 16 שנה. מעבר למופרכות של טענותיהם, אין בהם יושרה מינימלית של דרישה להודאה באשמה או בקשה ללקיחת אחריות, אלא רק התקבעות על נרטיב שיציל ויגן על מי שפישל.
הוא נתלה בכל פרסום של פורום קהלת וערוץ 14 כדי לבסס כתב הגנה שלפיו האב אדם תמים שלא הייתה לו דרך לראות את האסון הגדול שהולך ומתקרב, שהולך ומתנפץ על ראשי כולנו. ביבי, שחשב שהאיום הגדול על המדינה הוא חוסר האיזון בהפרדת הרשויות, שהשקיע בקמפיינים להשחרת ערביי ישראל, שקידם את חוק הלאום המפלה את הדרוזים ודאג למתג את עצמו כ"מגן ביטחון ישראל" - לא העלה על דעתו שארגון טרור שמתאמן כדי לתקוף, דווקא הוא זה שיתקוף.
כשיאיר כותב על אביו, הוא לא קורא לו "אבא" או "ביבי" אלא “נתניהו". הוא מגן עליו בהיפוך תפקידים - הבן הוא האב, האב הוא בנו.
השבוע כתב יאיר בטלגרם “נתניהו חזה מראש שההתנתקות - שהשמאל וערוץ 2 קידמו - תגרום לאסון ביטחוני בישראל". הוא צירף קטעי וידיאו מלפני שני עשורים שבהם המגיש של ערוץ 11 עמוס ארבל מצטט את דברי נתניהו (אז כשר האוצר) מתריע מתוצאות המהלך.
לדעתו, לאותו ביבי שהזהיר מאסון - לא הייתה דרך לדעת על הביזיון. זה מעין נרקיסיזם באמצעות שליח. הוא מעמיד את אביו במרכז עולמו. האב הוא פאר יצירתו של הבן. ועכשיו הם מתאחדים ומבטיחים, ניצחון והישגים.