בין כל סיפורי הגבורה שהולידו 24 השעות הראשונות למלחמה הזאת, נחרט בלבי אחד, של קצין מסיירת מטכ"ל, בן הציונות הדתית, שבקטעי הווידיאו ששודרו לאחר שנפל בקרב, נראה משחק עם בנו התינוק ושר לו: “ייבנה המקדש", שיר שכתבה נעמי שמר ונקרא בכלל “שירו של אבא", שם שמקבל משמעות מצמררת נוכח קטע הווידיאו הקצר.

זמזמתי את השיר בראשי והתפלאתי לגלות שאני מכיר בו כל מילה. מהיכן? מ"גן שרה". דודתי שרה הייתה גם הגננת שלי, אי־אז בשנות ה־70 ברחוב שלום עליכם 4, הסמוך למרכז זיו שבשכונת נווה שאנן בחיפה, ונא לא להתבלבל עם הגן של דודה רחל במספר 16. כן - אמי ואחיותיה היו מאפיה רצינית בכל הקשור לחינוך לגיל הרך באותם ימים.

אם מדברים על “חיפה האדומה", הרי שהאזור הזה היה לבה: ברחוב גורדון שכן קן הנוער העובד והלומד. ממש לידו, בשיכון הוותיקים, תלו רבים לקראת ימי העצמאות דגלים אדומים לצד דגלי ישראל. לא הרחק משם ניסו להקים סניף של בית"ר. במקלט שנבחר לשם כך נתלו אפילו בריסטולים שעליהם נכתב “למות או לכבוש את ההר", אבל בשכונה שאת מספר ותיקי האצ"ל שבה יכולת לספור על אצבעות יד אחת, לא היו די “חירותניקים" (והיידישיסטים הטעימו “חירותניקס"), כדי לקיימו, והסניף נסגר.

נמשיך במעלה השכונה, עד לרחוב הצפירה, בואכה שער הכניסה של הטכניון, כדי להגיע אל קן השומר הצעיר. עשרת הדיברות לשומר, שנפתחים במילים “השומר הוא איש אמת ועומד על משמרה", נצבעו על דלתות הברזל שלו, לרבות האחרון, הסגפני, שכמו שנהוג לומר היום “לא התיישן יפה", לאמור: “אינו שותה, אינו מעשן ושומר על הטוהר המיני". בכל שנה, לקראת יום הזיכרון, היה מתקיים בחוץ טורניר כדורעף לזכרו של אלכסנדר (אלכס) ליפשיץ, בן גרעין הידר לקיבוץ גבולות, שנפל במלחמת יום הכיפורים. עם בני אותו גרעין נמנה גם אחי, שנפצע באותה המלחמה.

נחזור למרכז זיו כדי להמשיך ברחוב טרומפלדור, עד לבית הספר תל־חי, שלצדו היה המחנה של מחנות העולים. זה המקום לסגור פינה מעברי ולהבהיר שהמעבר שלי בכיתה ז' מהשומר הצעיר למחנות העולים היה על רקע הורמונלי ולא אידיאולוגי: הבנות שם היו ליברליות יותר, כאלה שהתנשקו בפה ב"אמת או חובה".

לא הרחק משם, ברחוב התיכון הייתה “מובלעת" בדמות בית כנסת וסניף של בני עקיבא, אבל באופן כללי הייתה השכונה צבועה ב־50 גוונים של שמאל סוציאליסטי - ובכל זאת, שרנו בגן בלהט “ייבנה המקדש"! אם אעצום את עיניי ואתרכז, אשמע את הדודה שרה (שבקיץ חגגה 96) מכה בתוף מרים שבידה ושואגת בקול שלא הצריך שום אמצעי הגברה: “אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש".

מבעד לזיכרונות האלה אני מביט באלמנה הצעירה, מערסלת בזרועותיה את היתום הפעוט - ולא יכול להימנע ממחשבות כגון: איך הפך נזם באף לאקססורי המלהיב ביותר נשות הציונות הדתית? או מה היה קורה לו גננת במרכז תל אביב, אזור מגוריי היום, הייתה מלמדת את הילדים לשיר “ייבנה המקדש"? האם ההורים של אבשלום־הבת לא היו זועקים “הדתה" ומיד מעבירים את המידע המפליל לכתב “הארץ", כדי שכל הקוראים הנכבדים יוכלו להזדעזע ולמלמל “משיחיות"?

הדברים נכתבים בעצם ימי ההפוגה שנועדה להפוך חטופים לפדויי שבי, עוד לא זמן סיכום, אבל תהליכים כבר אפשר לזהות. העיקרי שבהם הוא שלא רק הכשל המודיעיני והכשל המבצעי מזכירים את מלחמת יום הכיפורים, אלא גם ההתגייסות המרגשת של העורף וחיילי המילואים כדי להציל את המצב, או העובדה שאפילו בעידן של תקשורת פלורליסטית עם ארבעה ערוצי חדשות מקומיים בטלוויזיה, נהנה אחד מהם מאחוזי צפייה שמזכירים את ימי רוממה.

כך שביום שישי שעבר, עת ציפו כולם לפעימה הראשונה של שחרור החטופים, רותקה מדינה שלמה אל אותו מסך, כמו בעידן הסרט הערבי של ימי שישי. אבל התמורה המרכזית היא שבשטחי הכינוס (ולמרבה הצער גם בחלקות הצבאיות בבתי העלמין) נפלו המתנחל, בן הציונות הדתית, והאח לנשק ממרכז תל אביב איש על צוואר רעהו - והציבו פתאום קו ברור בין מי שבאמת אוהבים את הארץ הזאת, לבין הפוליטיקאים, מכל גוני הקשת, שמספרים לנו כל הזמן כמה הם אוהבים אותה, אבל בעצם רוצים רק לנצל אותה (ואפשר בהחלט להחליף את המילה “לנצל" בזאת שאתם חושבים עליה).

האם יעמדו לשניים הכוחות לא רק לנצח במלחמה, אלא גם לכונן מחדש מדינה שלא תיראה עוד כסך כל מלחמות האחים שלה? “אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש. שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש. שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש" - חתמה נעמי שמר את “שירו של אבא", בימים שעוד יכלו לשיר אותו גם בסניף בני עקיבא וגם בקן השומר הצעיר. הישובו הימים האלה ויצמיחו ככתוב: “ארז במקום דרדר"?