על פי פרסומים זרים ומקומיים, הממשל האמריקאי מודאג מכך שאין לישראל הצעות ליום שאחרי תום הלחימה העזה בעזה. ישראל, לעומת זאת, למדה כי בשפת השכונה שלנו "הפזיזות היא מהשטן" (אלעג'לה מן אלשייטאן). הכרעות המשליכות על הביטחון הלאומי לאורך זמן צריך לקבל בנחת, ביישוב הדעת, וללא התקבעות בטרם עת בעמדות סוגרות אופציות שיקשו על מו"מ עתידי.
שר בממשלה בביקורת על ביידן: "ניזון ממידע לא בדוק"
"האיש שיוכל לעמוד בפני ביידן": כך צפוי לנסות נתניהו להחזיר את המנדטים שאיבד
איזו תוכנית בדיוק מצפה ג'ו ביידן לשמוע מבנימין נתניהו? עמדת מוצא שהיא בטבעה מקסימליסטית, שייתכן שתבריח מראש פרטנרים המפוחדים בימים אלה מאימת הציבור שלהם? או את הקווים האדומים שאולי מפתים יותר, אך מטבעם יוצגו כעמדה שאינה פתוחה למיקוח בבחינת: קח או שכח, שעלולה לקומם בגלל עצם היותה תכתיב?
יתרה מזאת, מדוע לדון בגורלה של ביצה, שעד שתיוולד יש עדיין שתי תחנות בדרך: לפני הכל, צה"ל אמור להשיג שליטה אפקטיבית ברצועה ולהשיב את החטופים עד האחרון, אם צריך, גם תמורת שחרור אסירים ויציאת חיילי חמאס מעזה מהראשון עד האחרון. התחנה השנייה היא ביעור אנשי חמאס ממנגנוני המִנהל האזרחי. רק אחר כך צריך לקבוע מי יאחז במושכות עזה בהמשך הדרך.
אלא שארה"ב רוצה תוכנית עכשיו, אחרת ישלפו ממחסן הגרוטאות את הגווייה המהלכת הקרויה הרשות הפלסטינית ובחיקה פתרון שתי המדינות העבש, שכל שומר נפשו ירחק ממנו. כי בישראל שלאחר מאורעות שמחת תורה, אפילו מאותגרי הראייה המדינית ואבירי ההבנה לנפש האויב למדו להאמין לאויבינו, ומבינים שרעיון "שתי המדינות" הוא קרש קפיצה לפלסטין מהנהר לים, כפי שערפאת חזר ואמר במפורש.
בעיקרון, מתווה בוסרי - יהא אשר יהא - ייצר נוגדנים שיקשו על החתירה לפתרון מוסכם כשתגיע שעתו. זאת, מעבר לרתיעה האינסטינקטיבית מפני חלוקת עורם של דובים שטרם ניצודו. עם זאת, ישראל פתוחה לפתרונות יצירתיים המביאים בחשבון את הצורך בתהליכי הכשרת הלבבות והקהיית האיבה, המובילים למשל למתווה האוטונומי שהציע מנחם בגין לג'ימי קרטר ולאנואר סאדאת בקמפ דיוויד, ועליו דיבר יצחק רבין בנאומו בכנסת ב־5 באוקטובר 1995.
מה שברור לישראלים מכל הקשת הפוליטית הוא שבכל תקופת המעבר כידוני צה"ל יהיו אלה שיפקחו על עזה ויושביה וישמרו על מדינת ישראל מפניהם. זאת, לפחות עד לכינון כוח בינלאומי בהובלת ארה"ב או נאט"ו, בהשתתפות ישראל וגורמים ערביים שלהם יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וספרי הלימודים שלהם מתייחסים לישראל כאל שכנה ולא כאל אויבת.
עם זאת, היעדר תוכנית ליום שאחרי מוליד בעיה מסוימת המחייבת טיפול, ביוצרו חלל ריק שהוא פתח לספקולציות בדבר מגמותיה של ישראל. מי שמקשיב לאמצעי התקשורת בשפה הערבית, שומע "פרשנויות" על כוונה ישראלית לדחוף את האוכלוסייה העזתית אל מחוץ לרצועה - למצרים, לירדן או למחוזות הגירה אחרים באזור ומחוצה לו. "פרשנויות" המעוררות חלחלה במצרים ובירדן, ולא רק שם. גם חלק מאוהדי ישראל בימין האירופי חוששים מזליגת פליטים פלסטינים לאירופה.
מדובר בספקולציות נעדרות סימוכין. ישראל למודת ניסיון מ־1948. כאשר אירועים חריגים נוצלו ליצירת נרטיב אלטרנטיבי לאמת בגלל מקרים ספורים, שבהם לוחמי הפלמ"ח חזרו ברמקולים על הקריאה המשודרת של מדינות ערב לעזוב את בתיהם למקום מבטחים כדי לא להיפגע מהפלישה הערבית, ולחזור לאחר הניצחון.
מול אירועים מקומיים מהסוג הזה היו גם מקרים הפוכים: פניות של מפקדים וראשי ערים אל תושבים, למשל ערביי חיפה, שלא להיענות לקריאת המדינות הפולשות לעזוב. חלקם אכן נותרו בבתיהם או אפילו שבו אליהם. על כל פנים, הקריאה המוסמכת הרשמית ורבת־התהודה לעזוב את הבתים כדי לא לעמוד בדרכה של הפלישה הייתה של מדינות ערב, שפתחו במלחמה להחרבת היישוב והמדינה.
אבל הפרשנים הערבים אוהבים לעסוק בהיסטוריה ולהמציא אותה מחדש. אין מי שישתווה להם בניהול מזהיר של המלחמות הקודמות, רק כדי לחלץ מהן דרכים חדשות להפסיד במלחמות הבאות. כפי שאמר עליהם אבא אבן: מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. כך לאחר שסירבו לחלוקה, פתחו במלחמה, הפסידו בה שטחים וחתמו על שביתת נשק, אבל הפלא ופלא, מצרים וירדן לא הקימו ב־1949 מדינה לפלסטינים באותו חלק מארץ ישראל שנותר בידי הערבים, אלא חילקו את השלל: יהודה ושומרון - לירדן, ועזה למצרים.
אותו סיפור חזר על עצמו לקראת מלחמת ששת הימים. האם כשמצרים, סוריה וירדן, שסיכמו בתחילת יוני 1967 על מתקפה משולשת נגד ישראל, תכננו להקים על חורבותיה מדינת פלסטין? בתוכניות המלחמה שלהן התגלתה מפת חלוקת שלל הניצחון, שבה גווייתה של ישראל נמסרת לשלושתן: הצפון לסורים, המרכז לירדן והדרום למצרים. הרעיון להקים "פלסטין מן הנהר עד לים" לא עלה אפילו על דל מחשבתן.
החל מ־1948 והמשך ב־1967, מדינות ערב השתמשו בפלסטינים ככלי משחק: קראו להם לצאת מבתיהם, אבל לאחר שהפסידו במלחמה, במקום להקים להם את המדינה בגבולות שהם מבקשים עבורה היום - דחסו אותם למחנות פליטים בלבנון ובסוריה בשתי גדות ממלכת ירדן ובעזה. בניגוד לגרמניה, שקלטה עשרות מיליוני גרמנים מצ'כיה ומפולין; בניגוד לטורקיה וליוון, שקלטו פליטים זו מזו, וכן מדינות נוספות שדאגו לקלוט את בני עמם. זה כולל גם את מדינת ישראל, שקלטה בתקופה כלכלית קשה 800 אלף יהודים שנאלצו לברוח ללא רכושם ממדינות ערב.
מדינות ערב הנציחו את פליטותם של הפלסטינים ככלי לניגוח ישראל. לשם כך מנעו מסוכנות הפליטים הכללית של האו"ם, שעסקה ביעילות בקליטת ובשילוב מיליוני פליטים בקרב קרוביהם הלאומיים, לטפל באותה דרך בפליטים הפלסטינים. במקום זה הם הקימו עבורם את ארגון הפליטים הסרטני אונר"א, שבמקום לשלבם במדינות שבהן הם יהפכו ממיעוט לחלק מהרוב - הוא הנציח את פליטותם, תוך שהוא מחנך דורות ילדים לג'יהאד ולהשמדת ישראל בדם ואש, ובונה עבור חמאס בעזה מסתורי נשק ותחמושת לצורך פעולות טרור.
הלקח של ישראל מהטבח של שמחת תורה הוא לא לבטוח בשום גורם פלסטיני, לא כל שכן להסכים למדינה פלסטינית ביש"ע. שנים של הסתה בלתי פוסקת בספרי הלימוד, בדרשות במסגדים, בתקשורת המקומית ובנאומי המנהיגים יצרו משקעי שנאה עמוקים שניתן אולי לטייח אבל אי אפשר למחוק. ליבת האיבה היא בעזה וביו"ש, אבל קיימת גם בעולם הערבי - שרובו אינו מגנה את הטבח, ואף רואה בו מעשה גבורה. במצב כזה, גם להנהגות ערביות ידידותיות אין הרבה חופש פעולה ותמרון. כך שרק לאחר סיום הלחימה יבוא זמן ההצעות והפתרונות, לפחות הזמניים, ולצדן קביעת המסגרות לדיוני השלום הכולל עם סעודיה ויתר מדינות ערב.
בזמנו אימצה הליגה הערבית יוזמה סעודית לשלום עם מדינות ערב. הצעה שהחיוב שבה היה עצם ההסכמה לשלום כולל, שיסיים את הסכסוך ויסדיר את סוגיית ארץ ישראל. ואילו הצד השלילי שבה היה כמעט כל היתר. עם זאת, צריך להזכיר כי דברי סאדאת בכנסת היו קיצוניים בהרבה מתוכן ההצעה הסעודית. הם היו חד־צדדיים ורצופים חצאי אמיתות שנאמרו בצורה מקוממת. אבל הם נאמרו בכנסת בירושלים במסגרת נאום היסטורי אמיץ. תוכן הנאום נשכח לעומת עצם הנאום, ששינה את ההיסטוריה.
ברוח זו ניתן לקוות כי כל הסכם שיושג היום עם מדינות ערב, וימוצב בפתיח שלו כהסכם שבבסיסו היוזמה הסעודית, יקנה לו את העומק והלגיטימציה הפנים־ערבית. מציאות השלום, אם ייווצר, עשויה לגרום לכך שההיסטוריה תזכור את מוחמד בן סלמאן כמי שמימש את תוכנית הליגה הערבית שיזם עבדאללה בן עבד אלעזיז אלסעוד, שאושרה על ידי הליגה הערבית פה אחד במרץ 2002, ואחר כך על ידי ארגון מדינות האסלאם - הכולל 57 מדינות מוסלמיות, כשרק איראן מצביעה נגד. כדי שזה יקרה דרושים קצת יצירתיות, קצת אומנות ניסוח ובעיקר הרבה רצון טוב.
ארה"ב היא אומה גדולה ושוחרת טוב. לכן, יש לקוות כי תבין שגילוי קלפים מוקדם יכול להזיק. כי הרבה מחשבות קיומיות בלבה של אומה קטנה, ולכל דבר עת תחת השמש.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד