אין שום אפשרות לשפוט בדיעבד את הלוחמים שירו בשלושת החטופים בשכונת סאג׳עייה בסוף השבוע. אין שום אפשרות לנסות להיכנס בדיעבד לנעליהם. כל מה שצריך לעשות זה תחקיר מקיף וממצה, לנסח מסקנות ברורות, להטמיע אותן בקרב הכוחות ובעיקר להתפלל. כי עד שאתה לא נמצא שם, אתה לא מסוגל להבין מה מרגיש לוחם אחרי שבועות בתוך עזה, כשמכל פיר קופץ עליו מחבל, מכל מבנה עלולה להיפתח עליו הרעה, כל אבן יכולה להיות מטען וכל פינה מלכודת. וזה לא תיאורטי. זה קורה סביבו כל הזמן. זה גובה את חיי חבריו, זו שגרת חייו וזה יכול להתפוצץ עליו כל רגע. כל מי שהיה במלחמה יודע שאתה יורה בכל מה שזז ולפעמים גם במה שלא זז. בהתמודדות עם חמאס, שלא בוחל באמצעים, תרגילים מטונפים ומלכודות פתאים, אין לך פריבילגיה לטעות. אם אתה יורה מוקדם מדי במטרה מוטעית, זה נורא. אם אתה יורה מאוחר מדי, זה נורא.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
ועדיין, אחרי שאמרנו את כל זה, אסור לשכוח שיש סוג של קשר בין פרשת אלאור אזריה, הוצאתו להורג של יובל קסטלמן והאירוע הנורא בעזה. בשנים האחרונות הפכה ידנו קלה מאוד על ההדק. המאורעות האחרונים הקלילו אותה עוד יותר. בשנה האחרונה, מאז עליית הבנגביריזם לשלטון, זה הפך כבר לאידיאולוגיה. בעזה אין בלתי מעורבים, שרים ורוקדים החיילים בכל מיני קליפים שמפיץ הימין הקיצוני.
ובכן, מתברר שיש בעזה בלתי מעורבים, ושלושה מהם נהרגו בסוף השבוע מאש כוחותינו. שלושה צעירים ששרדו 70 יום בתופת על-אנושית, הצליחו להימלט, נקטו באמצעי זהירות, הורידו חולצות, הניפו דגל לבן ומצאו את מותם מידי מי שאמורים היו להצילם. לא, אין לי בדל של טענה ללוחמים. אנחנו שלחנו אותם לשם ואנחנו לא יכולים לשפוט אותם. היו להם נסיבות מקלות רבות ומכריעות, יחסית לאירוע בירושלים או לאירוע אלאור אזריה. אני מניח שהם מרגישים עכשיו נורא. צריך לחבק אותם ובאותה נשימה, להוריד מיד את מפלס הזחיחות, לצנזר את הצהרות הרהב, לקנות לעצמנו מעט צניעות וכפי שנאמר כבר למעלה, גם להתפלל.