המערכה להדחתו של בנימין נתניהו, חרף חוסר ההיתכנות להכתרתה בהצלחה, עולה מדרגה. היא הופכת גלויה יותר, בוטה יותר, ותכיפותה גוברת. הטפטופים מצטברים לשיטפון. ספק אם פתיחת חזית פנימית טורדנית נגד האיש שמוביל את המערכה הלאומית היא לגיטימית. בייחוד שכאשר נתניהו משיב למתקפה, מיד מתגוללים עליו הכיצד הוא מעז לעסוק בפוליטיקה בזמן מלחמה.
אחרי התקיעות במגעים: הקבינט ידון בהצעה קטרית חדשה לשחרור החטופים
באין מפריע: חדירת המחבלים לקיבוץ רעים עם טנדרים עמוסים באמל"ח | תיעודים חדשים
מעבר למדריך חנה בבלי לפוליטיקה הוגנת, שמעולם לא נכתב, מה שחמור בעיקר במערכה נגד נתניהו הוא שלפגיעה במעמדו של ראש הממשלה יש השלכות מזיקות מאוד כלפי חוץ. אי אפשר להפריז במידת הנזק שהפגיעה בנתניהו גורמת למערכה. מצג של ראש ממשלה שאינו נהנה מתמיכה בבית מפיח תקווה בלב האויב. הוא גם מאפשר להעביר ליחידותיו מצג שווא קליט של התפוררות פנימית שתוביל לניצחון חמאס.
יתרה מזאת, הפגיעה האנושה ביותר הנובעת מהקרנת חולשתו הפנימית של נתניהו, היא במאמץ לשחרור החטופים: ההנחה שהיא יוצרת אצל יחיא סנוואר, שמולו פרטנר שכיסאו מתנדנד, מקשה את לבו ומזיקה מאוד למאמץ לקדם את נושא שחרור החטופים באמצעות הסכם.
אם נתניהו חלש ונואש לעסקה בכל מחיר, אומר לעצמו סנוואר, השמיים הם הגבול, ומציג דרישות שאף ישראלי לא מוכן לקבל, חוץ מחלק ממשפחות החטופים, שמצדן זה טבעי, מובן ומקובל.
הצורך שלא לערער את מעמדו של ראש הממשלה ולהפסיק את הירי נגדו מתוך הנגמ"ש, אין לו דבר וחצי דבר עם שאלת מידת האחריות למחדל שמיני עצרת והשלכותיו בעתיד. לא כל שכן אין לו קשר לשאלת המאזן הכולל של כהונת נתניהו. ישנם עיתונאים, כולל עיתונאי הגון וראוי כמו בן דרור ימיני, שהחליטו משום מה שעכשיו הזמן לסיכום כולל של עידן נתניהו, תוך הצגת שני עשורים וחצי, שבהם עמד נתניהו רוב הזמן בראשות הממשלה, כחור שחור עתיר כישלונות ונטול הישגים.
מעניין. בדרך כלל הפוסלים את נתניהו טוענים שהאיש מייחס לעצמו את כל ההישגים ומאשים אחרים בכישלונות. ובעצם, מסתבר לפתע שההפך הוא הנכון ופוסלי נתניהו במקרה זה, פוסלים במומם: כל מה שרע הם מייחסים לנתניהו ואילו לאחרים הם מייחסים את הפריחה, השגשוג, חיזוק הכלכלה, האמצעים המתקדמים בידי צה"ל, הפיתוח המואץ, ניהול המאבק בקורונה, ועוד כהנה וכהנה הישגים.
בדמוקרטיה טבעי שהאופוזיציה חותרת להחלפת הממשלה. לכן, מצב מלחמה מעמיד את ראש האופוזיציה בפני בעיה. הציבור מצפה שהאופוזיציה לא תעשה את מלאכתה הרגילה, אלא תפנה את חִציה כלפי חוץ ולא כלפי פנים. לכן האופציה המתבקשת לחילוץ האופוזיציה מהדילמה היא ממשלת אחדות של ממש בין הכוחות המרכזיים בכנסת.
מרבים ללעוג לקלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה אחרי צ'רצ'יל, אבל הצלחתו של אטלי בבחירות 1945 מיוחסת בין היתר להתנהלותו המופתית של מנהיג הלייבור עם פרוץ המלחמה. הבחירות באנגליה היו אמורות להתקיים בסוף 1939. ללייבור של אטלי היה סיכוי גדול להביס את השמרנים על רקע קריסת מדיניות הפייסנות של מנהיגה נוויל צ'מברלין.
אטלי הסכים לדחיית הבחירות עד אחרי המלחמה, והצטרף לממשלת אחדות לאומית עם השמרנים, תוך שהוא מסייע לצ'רצ'יל גם במאבקו בקבינט המלחמה מול שר החוץ אדוארד הליפקס וחבריו במפלגה השמרנית, שחתרו ללא לאות לפשרות מצילות אויב.
בני גנץ פרט על מיתר האחדות ותוגמל מיידית בסקרים. כעת הוא מחפש עילה לפרישה כדי לשמר את מעמדו בסקרים. הוא לא מבין שסקרים היום הם חסרי משמעות לבחירות הקבועות לעוד 35 חודשים.
להמחשה, לו הבחירות של 1992 בארה"ב היו מתקיימות בתחילת השנה ולא בסופה, ג'ורג' בוש האב היה נבחר ברוב עצום של 65% מול המושל האלמוני מארקנסו ביל קלינטון, שזכה במועמדות לנשיאות רק כי האישים הבולטים במפלגה הדמוקרטית חששו מתבוסה מול בוש, שגיבש קואליציה עולמית חסרת תקדים שהכתה בעיראק ושחררה את כווית מזרועות סדאם חוסיין.
אבל בתוך פחות משנה התפוגג הפער העצום. מצב המשק חייב העלאת מסים. בוש הרגיש חזק מספיק כדי לקבל את ההחלטה הכלכלית הנכונה באותו רגע, ולאשר את ההעלאה חרף התחייבות שנתן בבחירות הקודמות.
אנשי קלינטון עטו על המציאה ושלפו קליפ שבו בוש מצהיר: "קראו את שפתיי, לא אעלה מסים", שהוקרן מאז, במשך חודשים ספורים, יותר פעמים מכפי שהוקרנו בעשרות שנים עד אז "חלף עם הרוח" ו"האזרח קיין" גם יחד, והתוצאה ידועה.
תיבת תהודה
בינתיים, גנץ וגדי איזנקוט סנדלו את עצמם בהתחייבויות לעזוב את הממשלה בינואר, בתום שלב הלוחמה האינטנסיבית. הדילמה שהכניסו עצמם אליה היא שפרישה תחזיר אותם לממדיהם הטבעיים כסיעה בת 8 עד 12 חברים, ללא מפלגה של ממש מאחוריהם, ללא מוסדות פעילים, ללא חברים וללא תשתית ארגונית. מצד שני, אי־פרישה עלולה להרחיק מהם את אלה מתומכיהם המייחלים לפרישתם ולהותיר אותם עם אלה שרק חונים אצלם בהמתנה למפלגות ימין חדשות בראשות נפתלי בנט, יוסי כהן או אחרים.
עם פרישת גנץ ייבחן מחדש, בתנאי אמת, ולא בתשובה לשאלה תיאורטית בסקר, הגעגוע המוזר של עם ישראל למערכת בחירות שישית בתוך ארבע שנים, שבמידה רבה התקשורת והמחאה מלבות באופן מלאכותי וללא מחשבה ובחינה לעומק.
ברגע שהבחירות תהפוכנה לאופציה מעשית, הם ימצאו מולם את ג'ו ביידן החותר להישג עכשיו. שהרי ברור כי פיזור הכנסת בשלוש קריאות, לוחות הזמנים עד לקיומן, שלא לדבר על הצהרות בחירות כובלות, יסכלו את שאיפתו לקדם מו"מ מדיני עוד לפני סיום הקרבות וגם את הסכם השלום שאותו החל לקדם מול סעודיה. אבל זה לא רק עניין של נשיא ארה"ב. זהו קודם כל עניין של ישראל, שעומדת בפני מבחנים גורליים שברור לכל שאינם יכולים לחכות עד לאחרי מערכת בחירות.
נוכח המבחנים הללו, שלא לדבר על הסתבכויות אפשריות בצפון ובאזור (שרבים רואים בהן גם הזדמנויות), ישראל זקוקה היום למנהיגות חזקה ומלוכדת מאי־פעם. כלפי פנים וכלפי חוץ. כזו שתרתיע את חיזבאללה ותוביל להסדר מכובד על יישום החלטה 1701, שיאפשר לחיזבאללה לסגת מעבר לליטני כמוסכם.
ממשלה שתחתור להסכם מיידי לשחרור החטופים תמורת שחרור אסירים והבטחת מעבר חופשי למחבלי חמאס אל מחוץ לרצועת עזה. כלפי פנים ממשלת אחדות תפיח עוז בחזית ובעורף לקראת המשך המערכה, אם תידרש.
יש רק גורם אחד שבכוחו ליצור את המהפך התודעתי המלכד כפי שעשה קלמנט אטלי ב־1940 וכפי שעשה ב־1967 ראש האופוזיציה מנחם בגין, וזה ראש האופוזיציה יאיר לפיד. אטלי ובגין קיבלו החלטה פטריוטית אמיצה, למורת רוחם של רבים מחבריהם ותומכיהם. אבל לטווח ארוך הציבור הוקיר את גישתם וזכר להם אותה גם בחלוף השנים.
לפיד אמר לאחרונה שאין מקום לבחירות בעת הזו והוא מוכן לממשלת אחדות, אך ללא נתניהו. עד אז הציע תמיכה מבחוץ. הבעיה עם הצהרת תמיכה מבחוץ שהיא מטבעה תיבת תהודה כלפי פנים וחסרת תהודה כלפי חוץ. לעומת זאת, הקמת ממשלת אחדות רחבה תהדהד בעוצמה אצלנו, אצל אויבינו, וגם אצל בעלות בריתנו. היא תהפוך את לפיד לגורם המוביל לצד נתניהו. שאלת עזיבתו או הישארותו של גנץ תהפוך למשנית.
כניסת לפיד לממשלה עשויה להאיץ עסקת חטופים מיידית. או אז, בתמורה להסכמה ישראלית קשה מנשוא להפסקת הלוחמה תמורת שחרור החטופים ללא סיום המלחמה, יוסכם עם ארה"ב וסעודיה על פתיחת מו"מ לנורמליזציה עם סעודיה, עם אופציה להסכם כולל עם מדינות ערב, תוך שימוש במסגרת של היוזמה הסעודית ב־2003, ליציקת תכנים חדשניים כמו למשל קונפדרציה יהודית־ערבית בגבולות ארץ ישראל המנדטורית משתי גדות הירדן.
אשר לשאריות חמאס בעזה, המצב ברצועה יוקפא, לא ייכנסו כספים, ולא יתחילו עבודות השיקום כל עוד לחמאס יש אחיזה בחלק כלשהו ממנה. מדיניות זו תוביל מהר מאוד ליציאת השאריות של חמאס כארגון חמוש, בין בלחץ ערבי חיצוני ובין בלחץ תושבי עזה, בלי מחיר דמים נוסף של חיילי צה"ל.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]