במקום להתחיל להציג לחמאס את מבנה השלטון שיחליף אותו, ובכך להגביר עליו את הלחץ, הדרג המדיני בורח מכל עיסוק בשאלת "היום שאחרי". לתוך הוואקום נכנסות הצעות רעות ממצרים ומקטאר שישאירו את חמאס כגורם ששולט ברצועה, בין אם בגלוי ובין אם תחת כסות של "ממשלת מומחים". אם ישראל תמשיך להתחפר בשתיקתה ולא תציג אלטרנטיבה היא תיאלץ לבסוף לקבל תכתיב אמריקאי-ערבי לניהול עזה אחרי המלחמה.
הממשלה בסכנה? בן גביר וסמוטריץ' מתפוצצים על הדיון בקבינט - וכך הגיב נתניהו
מבחינתו של יחיא סנוואר, כל מצב סיום שבו חמאס ישרוד ככוח פוליטי בעזה – יהווה ניצחון, גם אם הוא עצמו לא ישרוד כדי לראות אותו. מבחינת ישראל, כל מצב סיום שבו אין גורם שלטוני בעזה שנלחם יחד איתנו נגד חמאס, יתחיל את הספירה לאחור לקראת התחמשות מחדש של חמאס בכסף קטארי. אנרכיה היא בוודאי לא פתרון, כפי שיש מי ששוגים לחשוב, כי באנרכיה יצמח מחדש חמאס-דאע"ש, או גרוע מזה – דאע"ש בעצמו.
לקראת המעבר לשלב השלישי של המלחמה בצפון הרצועה – יציאה ממרבית השטח ופשיטות ממוקדות, מתעקש בצדק שר הביטחון יואב גלנט למנוע את חזרת תושבי העיר עזה ופרבריה לבתיהם. 1.8 מיליון הפליטים שמתרכזים בדרום הרצועה הם כר פורה לתסיסה שתלך ותגבר נגד חמאס - ואמצעי לחץ נוסף על הארגון.
אמנם ההסכמה הישראלית לאפשר אספקה הומניטרית לדרום הרצועה מקילה במעט את הלחץ, אבל החורף שהגיע ואיתו הגשם והמחלות – יעשו את שלהם. עם כל אי-הנוחות שמעוררת האספקה ההומניטרית למדינת האויב, נראה שהיא קנתה לישראל עוד ימי לחימה להעמיק את ההישג הצבאי בדרום הרצועה, אולי גם מעבר לינואר 2024.
הטור המלא מחר במעריב